בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

לא מצאתי שם ראוי לפרק. מה לעשות, לפעמים ההשראה לא יורדת עליך משמיים. גם היום אין לי השראה. אני מתחיל ב4, מעניין מתי אני אגמור.

אני מקווה שתהנו מהפרק למרות שאין לי מושג מה אני מתכוון לכתוב בפרק הזה.

נקודת מבט של פרסי

אז השלושה האלה, הארי רון והרמיוני, לקחו אותנו אל מגדל גריפין דור(אני עדיין מושפע מהדלת...). בדרך הם סיפרו לנו בקצרה את מה שהם עשו, וזה היה ממש מרשים.

אתם תוהים למה לא סיפרתי לכם מה שהם סיפרו ככה "בקצרה"? כי אז לא היה מקום לספר את מה שקרה אחרי. רצינו שידעו את הסיפור שלהם מראש, לא סתם בחרנו לכתוב את זה בפורטל הארי פוטר ולא בפורטל פרסי ג'קסון. (הערת הכותב: יש אחד כזה בכלל? לא נראה לי, כנראה שהגיעו למסקנה שהוא לא מספיק שווה). הי, כותבצ'יק, שמעתי מה שאמרת, וזה לא מצחיק בכלל! (הערת הכותב: אולי מה שאני אמרתי לא מצחיק, אבל זה שהוא הגיב בהחלט כן). ארררג. למה הסכמנו לו להיות הכותב של הסיפור שלנו? (אתם לא הסכמתם, אני החלטתי את זה לבד)

בכל מקרה, כשהגענו למועדון של גריפין דור כבר ידענו הרבה יותר על עולם הקוסמים שלהם. מסתבר שהם מאד נחמדים, אבל היה פגם אחד.

"יופי, נהדר, מדהים ומקסים." אמרתי. "אני לא מתכוון לזלזל במה שעשיתם, אני חושב שזה באמת מרשים. אני מתכוון לשאול מה אנחנו אמורים לעשות פה לפני שעשינו קניות בסמטת דגיגון."

"זה סמטת דיאגון," אמר רון בכעס מדומה, אבל ראו שהוא מרוצה שאמרתי שמה שהם עשו היה מרשים. "ובאמת אתה צודק, איך יכולנו לשכוח דבר כזה בסיסי?"  (הערת הכותב: אני יודע איך, פשוט אני שכחתי)

"סמטת דגיגון נשמע יותר טוב," אמר ליאו. "ובמיוחד בשביל פרסי. ככה הוא יהיה מפורסם, תהיה סמטה שלמה על שמו!"

"אני לא דגיגון," אמרתי. "רק שיש לי חבר אחד כזה, והוא חבר יותר טוב ממך."

"הוא לא קורא לך בוס?" שאל אותי ליאו. "הרי תמיד אמרת ש'כל יצור שאני מדבר איתו קורא לי בוס, וזה נורא מעצבן' וזה אומר שהוא נורא מעצבן אותך."

"נכון מאד, ציטוט מדויק." אמרתי. "אבל אני חבר שלו כי הוא לא קורא לי בוס. וגם אתה יותר מעצבן ממילא. ובגלל שהוא קטן ולא מבין, אז הוא קורא לי פרסי כמו שאני מבקש. שמעתם פעם את הביטוי 'טיפש בדגים חכם לאין קץ'?"

"אל תגיד לי שלא המצאת את זה הרגע." אמר אריק. "וגם אם לא, אני חושב שהכוונה הייתה שהדגים מאד חכמים."

"זה לא משנה, העיקר הכוונה." אמרתי, ואז קלטתי מה זה אומר. "אופס, תשכחו שאמרתי את זה."

"אין סיכוי שנשכח!" אמר רון בצורה שהזכירה לי את שני הליאו.

"אתה ממש דומה לשני הליאו, אתה יודע?" אמרה בתאני. "מעניין לראות כמה אנחנו מקבילים..."

"לדעתי אנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות, ובקבוצות הקיצוניות זה די מקביל." אמר הארי. "יש את המופרעים חסרי המנוח," הוא החווה על שני הליאו ועל רון. "יש את החכמים מדי," הוא החווה לכיוון בתאני, אנבת' והרמיוני. "ויש את אלו שיודעים לאזן את שני הצדדים." הוא החווה על השאר, כולל את עצמו.

"לא נכון!" זעק רון. "אנחנו הכי מגניבים, אתם פחות, והן בכלל לא! דרך אגב, שמת לב שבקבוצת החכמולוגיות יש רק בנות?"

"אתה לא מכיר את האימרה הידועה 'חכמה בלי גבולות היא אוצר לדורות'? אז אנחנו מקיימות אותה!" אמרה הרמיוני.

"מי הדביל שהמציא את המשפט הזה?" שאל ליאו. "מישהו שהתבייש בזה שהוא חכם מדי, אז הוא אמר שהוא הכי שווה? נראה לי ששיקול דעת של אחד כזה לא נחשב. לפי דעתי במקורי זה היה: חכמה בלי גבולות היא פצצת קרציות."

"טוב, טוב, בואו נפסיק לריב." אמרה סרינה. "בקצב הזה לא נגיע אפילו בעוד שמונה מאות שנה לסמטת הדרקון ההיא."

"סוף סוף מישהו שפוי!" קראתי. "ודרך אגב, זה דיאגון. עכשיו, תנו לי לראות מה צריך לקנות. אני מניח ששרביט, ואיזו קדרת מכשפות לשיקויים, וספרי לימוד, אבל אני לא יודע מה עוד, וגם לא יודע מה ספרי הלימוד ככה שזה לא נקרא."

"בסדר, צודק." אמרה הרמיוני והעבירה לי את הרשימה. "אבל חשבת על זה שלקרוא למישהו מהחבורה לא כולל אותנו 'שפוי' זה להוכיח שאתה לא שפוי?"

"אני כן שפויה!" קראה סרינה ברוגז. "כאילו שלא קראתי מלא ספרים מרצוני החופשי."

"אז למה את בקבוצה שלהם ולא שלנו?"

"כי אני יודעת לשלב בין הדברים, ואני מבינה שגם להתבדח זה טוב."

"תשתקו ותנו לי לקרוא." אמרתי. "אני אקרא בקול, כדי שלא יצטרכו להעביר בין כולם את הדף.

1) שרביט (למי שאין)

2) ספרי לימוד, הרשימה מובאת בהמשך

3) קדירת נחושת (למי שאין)

4) תלבושת אחידה, דהיינו מצנפת וגלימה (למי שאין)"

בקטע הזה עצרתי, "אתם באמת מתכוונים שנלבש את הגלימות המגוחכות שלכם? איך אנחנו אמורים להלחם ככה? אני אתלונן לאלבוס!"

ולפני שהם הספיקו להגיב עשיתי ממים שבכוס אחת קשת, וזה השתיק אותם. כנראה מרוב הלם. חיפשתי במבטי ומצאתי משהו שנראה כמו דרכמה, ואז אמרתי, "איריס אלת הקשת בענן, אנא קבלי את מנחתי וקשרי אותי לאלבוס", וזרקתי את ה(אולי)דרכמה לקשת. בתוך הקשת הופיעו פניו של אלבוס. הוא היה בהלם לשנייה, אבל אז הוא התעשת ואמר, "פרסי! שלום! תגיד, אתה יכול ללמד אותי גם לעשות את זה?"

"רגע אלבוס," אמרתי. "למה צריך גלימות? אי אפשר להלחם ככה! וגם לא לזוז נורמלי... מה אנחנו אמורים לעשות?"

"הממ... יש מן הצדק בדבריך." הוא אמר. "נראה לי שתוכלו ללבוש מכנסיים וחולצה בצבע האחיד, וכל מי שרוצה יכול לעשות את זה גם... כן, זה רעיון מעולה!"

"תודה אלבוס," אמרתי לו. "ובקשר ללמד אותך איך לעשות את זה, אז מה שצריך זה קשת ומטבע זהב. זורקים את המטבע לקשת ואומרים את הנמען, ומבקשים מאירי-"

"אני חייב לנסות!" הוא אמר, לפני שאמרתי לו שצריך לבקש מאיריס שתסכים לקבל את זה תמורת הקישור. הוא נופף בשרביט ומילמל משהו תוך כדי חיפוש, ומתוך השרביט יצא זרם מים דק שהתקבע במקום כקשת. הוא שלף מטבע זהב מתוך גרב שהיה במגירה שלו (מי שם גרב במגירה?). הוא זרק את המטבע וקרא "מינרווה!". המטבע עברה דרך הקשת ונפלה לריצפה, והכל בגלל שהוא לא הקשיב לי! ברור שזה לא יעבוד!

אבל אז קרה משהו מפתיע. במקום שהקשת תיראה קשת נורמלית, היא הראתה משרד של מורה אחת שישבה שם. "מינרווה!" קרא אלבוס בהתרגשות. "זה עבד!"

"אלבוס?" שאלה מינרווה ההיא בתדהמה. "איך אתה מופיע כאן כאילו יש כאן חלון? ומה הילדים עושים שם מאחוריך בתוך חלון זהה?"

"זה פשוט מאד, מינרווה." אמר אלבוס. "הילד הזה, פרסי, לימד אותי איך עושים כזה חלון, ועכשיו אני גם משתמש בזה! חבל שאני כל כך זקן, בטח הוא לא רוצה להיות חבר שלי..."

"אני דווקא כן!" קראתי. "אתה הזקן הכי מגניב שפגשתי בעולם! אם אתה רוצה להיות חבר שלי אני מסכים ללא ספק!"

"יופי!" קרא אלבוס בשמחה. "ועכשיו, אתה יכול להסביר לי איך מפסיקים?"

"פשוט מבטלים את הקשת," אמרתי. "ועוד פעם תודה על הגלימות."

"בשמחה! אני אעביר את ההודעה בכל רחבי בית הספר," אמר אלבוס. "ועכשיו מינרווה, אני אסביר לך איך עושים את זה." בשלב הזה הפסקתי את השיחה.

"אז מה אנחנו מבינים מכל זה?" אמר ג'ינקס. "שאנחנו יכולים להתלבש נורמלי!"

"ושאיריס אלת הקשת בענן רמאית בטירוף." אמרתי. "מסתבר שזו דרך לתקשר גם בלי עזרתה, אבל היא לוקחת את כל הקרדיט. והמטבעות. כשאני אחזור לעולם שלנו אני אגיד לכל האנשים להפסיק להגיד שזו מנחה לאיריס."

"בעצם, איריס לא נמצאת בעולם הזה," אמרה אנבת'. "אז איך זה שלא שמענו את המטבע נופל לרצפה?"

הסתכלנו לכיוון שאליו זרקתי את המטבע, וראינו שם יצור נמוך ומכוער עם עיניים ענקיות. היצור הסתכל על המטבע (שהיה ביד שלו) ביראת כבוד.

"אדונילי כל כך נדיב!" קרא אלי היצור. "אדונילי כל כך נדיב ואציל נפש! האדון זרוק זרק את המטבע לגרני, ועכשיו גרני עשור התעשר! גרני כל כך מודה לכם, אדונימים. גרני עשו יעשה כל מה שתבקשו."

הבנתי שהוא לא זוכה להרבה יחס, אז אמרתי לו, "מה שאני מבקש זה שתדאג לעצמך, ואל תעשה לעצמך שום דבר שיזיק לך". היצור היה על סף התעלפות.

"אדונילי... אדונילי כל כך טוב אלי, אף פעם לא היו נחמדים כל כך למישהו בעולם, לא ולא..." הוא חיבק אותי והלך, תוך כדי שהוא ממלמל, "אף פעם בעולם, לא ולא..."

"אתה מתאים לאלרגיה של הרמיוני." אמר רון.

צדקתי. אתם רואים? עכשיו כבר תשע ורבע. מה לעשות, זו פעם ראשונה שאין לי רעיונות מראש למה יהיה בפרק. מה שמדהים הוא שאני לא חושב שהפרק יצא גרוע.

הפרק הקודם		הפרק הבא