התבטל הטיול. האווירה הייתה נוראה. כולם חזרו לבית הספר ונכנסו לחדרי השינה. ״אבל איך זה קרה?״ שאלה בפעם החמישים אלף אן. ״כמו שכבר אמרנו לך חמישים אלף פעמים, אנחנו לא יודעות!״ התעצבנה חזרה סופי. ״זה כל כך נורא״ ליילה עצמה את עיניה. מריה ריחפה מעליהם במבט עגום. דפיקה חרישית נשמעה בדלת. סופי הלכה לפתוח, וכולם ראו את רייצ׳ל, מכיתת עין הנמר, עומדת בפתח במבט מתוח. היא לבשה פיג׳מה בצבע דבש עמוק, כמו הצבע של אבן עין הנמר, וסוודר עבה וארוך, שרווליו מופשלים אחורה, כי רייצ׳ל כמעט טבעה בו. ״אפשר את זואי?״ היא שאלה בקול ענייני, רועד מעט ״אני אשמח לדבר איתה, אם זה לא מפריע לכן. יש לי משהו ממש ממש ממש חשוב נורא נורא נורא לומר לה ואני לא יכולה לצעוק את זה מהחדר שינה שלי, כי זה סוד כמוס לפרה ולסוס. אם הייתי צועקת, אז כולם היו שומעים והמורים היו יודעים בדיוק בדיוק מה הסוד ואז הכל היה נהרס לגמרי. אז זואי כאן? אפשר שהיא תבוא פה לכמה דקות?״ בשלב הזה הקול שלה היה בטוח לגמרי, אחרי שהיא חזרה לפטפט בלי הפסקה. היא רכנה קדימה והציצה לתוך החדר ״או, זואי! אני רואה אותך! רוצה לבוא? יש לי משהו מה זה חשוב להגיד לך, ולא יכלתי לצעוק אותו מהחדר שינה שלי, כי זה סוד כמוס לפרה ולסוס, ואם הייתי צועקת, אז-״ ״בסדר, אני אבוא״ נאנחה זואי. היא יצאה בשקט מחדר השינה, מקפידה שאין מורים בסביבה. ״מה רצית לומר לי, רייצ׳ל?״ ״בואי נעקוב אחרי המורים״ עיניה של רייצ׳ל נצצו ״נוכל לדעת ככה איך מטילדה מתה״ זואי סקרה אותה בהפתעה, מרגליה היחפות, עד הצווארון של הפיג׳מה ועד השיערות האדמוניות הכהות, כמו צבע של נחושת. ״את רוצה שנעקוב אחרי המורים?״ רייצ׳ל הנהנה ״אני רוצה לדעת איך מטילדה מתה״ אמרה בנימה מתריסה, כאילו זואי התנגדה לה ״זה חשוב לי. כי… כי… כי מטילדה הייתה חברה טובה של אבא שלי״ להפתעתה, עיניה של רייצ׳ל התמלאו דמעות. ״את יודעת איפה המורים עכשיו?״ זואי שאלה אותה בלחש. רייצ׳ל הנהנה ״אבא שלי עובד בחנות ׳ספרי פחד׳? זוכרת? אז, שמעתי אותו מציע למורים לדבר אצלו בחדר על האסון שקרה. בגלל שמטילדה תמיד עזרה לו, את מבינה? היא אספה אותו לבית הספר כשהיה מפחידן צעיר. כשהוא היה בן שנתיים, הוא ננטש, ואז, בגיל 11, מטילדה הביאה אותו לבראוויץ׳ ומאז הוא מאוד הודה לה״ פניה של רייצ׳ל נעשו אדומות. היא מצמצה בכוח והסיטה את מבטה. ״ב-בסדר״ זואי אמרה, המומה מעצמה ״בואי נלך״ רייצ׳ל חיבקה אותה בכוח ״קדימה!״ קראה ועיניה חזרו לזרוח. נראה היה שכשהגיעו ליד החנות רייצ׳ל פשוט לא הצליחה להתאפק ולא לדבר. היא הייתה לחוצה, מה שהגביר את מצבה הפטפטני החמור. מדי פעם היא פתחה את פיה, ואז סגרה אותו בכוח ושרטה את פניה מרוב תסכול. היא כססה את ציפורניה, עד שבקושי נשאר משהו מהן, וכל רגע קפצה בבהלה. מכל רעש קטן. ״מכאן״ סימנה רייצ׳ל והצביעה אל דלת קטנה ורעועה בצד האחורי של החנות. ״קדימה!״ הפנים שלה היו חיוורות, והיא לעסה את שיערה בלי סוף. זואי הנהנה ורייצ׳ל פתחה את הדלת בעדינות. הדלת השמיעה קול חריקה, וזואי קפאה במקומה. אבל רייצ׳ל מייד דחפה אותה פנימה. ״ששש״ היא לחשה. הן היו בתוך חדר קטן ומתקלף, נמוך כל כך עד שנאלצו לשכב על הרצפה. קולות דיבורים נשמעו מקדמת החנות. ״זה הכל בגלל האניטיפשים״ אמר הפרופסור ביר בקולו הצווחני. ״נורא ואיום״ הוסיפה הפרופסור אלקטרי, שלימדה את שיעור בישול ״אבל איך מטילדה מתה?״ ״זה לא ברור״ הקול החורק של הפרופסור גרגמל היה מעצבן כרגיל. ״אנחנו חושבים שיש ביננו מרגל״ ״אם כך, זה עלול להיות מישהו מכאן״ הפרופסור מינוייטה, שלימדה את שיעור טכנולוגיה, ענתה בקולה העדין. זואי יכלה לדמיין את השיער הבלונדיני מזעזע שלה שהגיע עד לרצפה נכרך לה סביב הרגליים, כהרגלו. על השיער הארוך של הפרופסור מינוייטה הוטל כישוף, והוא התפתל כמו נחש סביב רגליה במטרה להפיל אותה כל פעם. ״בטוח שטוב לדבר על זה?״ ״אני לא יודע מה אתכם,״ הצטרף הפרופסור השמן, הפרופסור פיקולו, שלימד את השיעור ׳אני דביל׳. זואי יכלה לדמיין את בטנו רוטטת ואת סנטרו הכפול חמש מתנדנד לאיטו. ״אני סומך פה על כולם״ ״טוב, אני לא״ קולו של הפרופסור מינטוס היה קר ורשמי, כרגיל. הוא השתחרר קצת אחרי המוות של מטילדה מהמרפאה, ועכשיו היה עצבני יותר מכרגיל, וכל הזמן התלונן על התחבושות המגרדות. ״כל אחד פה עלול להיות מסוכן לנו. אז תודה רבה, אבל אני מעדיף שלא להמחץ כמו פיתה עם ריבה ולמות מאיזה משהו טפשי״ זואי התחלחלה כששמעה את התיאור המזעזע שלו על מותה של מטילדה. ״מיריוס מינטוס״ נחרד הפרופסור ג׳נקל, הפרופסור לשיעור הזה מוזר יותר מסבתא על גלגלים עם עגבניות באוזניים (ההמימעגעע״ב) שהיה גם סגן המנהלת, כי זכה בתואר המורה הטמבל ביותר, ומכאן שהחליף את מטילדה. ״עכשיו יום המחצית״ הרים את קולו הפרופסור טרמפל לשיעור בדיחות קרש. ״בואו נסיים את האספה מהר ונלך לרוקן את שעוני החול. הילדים בטח רעבים, וכיתת תורכיז יהיו שמחים, כי כולם יודעים שהממתק האהוב על מפחידנים הוא סוכריות גומי״ ״רגע״ קטע הפרופסור ג׳נקל, ״צריך לדבר על דבש החכמים״ ״מה יש לדבר?״ השתעמם הפרופסור מינטוס ״דבש החכמים הולך להשמדה, והרבה מפחידנים מחוללים צרות לקוסמים בגלל זה, בצדק רב. הקוסמים כנראה פגעו חזרה במטילדה ואחד מהם הרג אותה, בעזרת מרגל משורותינו. כמובן שקוסמים לא יכולים להרוג מפחידנים, לכן, הפקודת הקוסמים ופיקוח שלהם, הובל לכאן יצור נורא, מוקף באניטיפשים, שהוא הכלאה של אניטיפש וסוראסאן. היצור הזה הוא מה שהרג את מטילדה. נכון או לא בינתיים?״ המשיך ג׳נקל ״נכון״ השיבה הפרופסור מינוייטה, ובום חרישי נשמע כששיערה הפיל אותה, ״האם מישהו יודע איפה דבש החכמים נמצא?״ ״אין לי שמץ של מושג״ פיהק מינטוס, ״אני פצוע ועייף והתחבושות, תודות לעבודתה הגרועה של ונטטסיה האחות, מגרדות לי. אז אם תסלחו לי, אני עולה לישון״ ״דבש החכמים״ הודיעה הפרופסור אלקטרי, ״הוא איפשהו בהוגוורטס. שמעתי על זה. בסוף השנה הוא יושמד לגמרי, כשיכינו את התמיסה שמכלה אותו״ הדלת נפתחה בחריקה, וזואי ורייצ׳ל הספיקו לזנק מתחת לווילון זעיר לפני שהפרופסור מינטוס יצא. זואי התחככה מעט בווילון, וראשו של הפרופסור מינטוס פנה לשם כמו חץ. אחר כך הוא ניענע בראשו, השמיע קללה וצעד החוצה. ״הוא לא גילה אותנו״ התנשפה זואי כשעמדו שוב בחוץ. ״הכל טוב״ רייצ׳ל פנתה אליה, חיוורת ומתנשמת ״דבש החכמים״ התנשפה ״אם הוא בהוגוורטס יהיה ממש קשה למצוא אותו״ ״למה?״ ״הוגוורטס הוא המקום הטוב בעולם להחביא בו דברים״ עיניה הירוקות, הדומות לעיני חתול, סקרו את הסביבה, ולפתע- ״הפרופסור מינטוס!״ הוא צעד שם, ברחבה, מגפיו הכבדים מכים בקרקע, וחיוך עליז ושמח פרוש על פניו. ״אני לא מבינה״ לחשה רייצ׳ל ״הוא שמח שמטילדה מתה?״ ״אני לא יודעת״ אמרה זואי. ופתאום חשבה על הנבואה. ׳חיוכו עליז וגם שמח׳ היא פלטה צרחה לחוצה קטנה. ״מה קרה?״ פנתה אליה רייצ׳ל. ״יש לי משהו לספר לך״ השיבה זואי. היא סיפרה לה על הנבואה במשך זמן ארוך, מביטה איך העיניים הירוקות כהות נפערות בתדהמה לאט לאט, עם כל מילה. ואז הפרופסור מינטוס הסתובב. ״מה אתם עושות מחוץ לחדרי השינה?״ הרעים
|