משחקי הרעב 70-הצד של אנני

הוו שלום!

מישהו עוקב? 

**************

שתי הידים שלי תפוסות בהחזקת המרק אז פיניק משחיל את ידו בידי ואנחנו הולכים משולבים. אני נצמדת אליו, מפוחת, מסתכלת לצדדים לבדוק שאף אחד לא רואה אותי, למרות שאני יודעת שגם אם מישהו יראה אותי הוא לא יזהה אותי כשאני מכוסה בכל כך הרבה בגדים שפיניק הכריח אותי ללבוש. "אתה לא מציע לי שאתה תסחב את המרק?" אני שואלת, כאילו נעלבת "אני כבר מכיר אותך, את לא תתני לי" הוא אומר כשעל פניו חיוך שובב ואני מצחקקת לעצמי. מה שנכון נכון. אם אני אפרד מהמרד האצבעות שלי ינשרו. מדהים איך שפתאום הכל נשכח, כל הסיוטים, כל המחשבות, הגעגועים ומדהים איך בשניה זה יכול לחזור, בלי שליטה. אני מתקפלת במהירות, מנסה לעצור את המחשבות. עייני נעצמות ממאמץ. פיניק תופס את סיר המרק לפני שאני נופלת לרצפה, מקופלת. "אנני!" הוא מתכופף לעברי, אך הפעם במקום להרגיע אותי הוא מרים אותי "תמשיכי הלאה אנני וזה יעבור" הוא מבטיח. אני מנסה לאסוף את כל הכוחות שנשארו בי ועושה כדבריו. אנחנו מגיעים לבקתה. פיניק מחזיק ביד אחת את ידי וביד אחת את המרק ולכן אני זאת שדופקת, ידיי רועדות, הפעם לא מקור. למרות שדפקתי הייתה חלשה אני שומעת צעדים בתוך הבית. אני מתכווצת צמודה לפיניק, מפחדת לדעת שהבן אדם האחרון שעוד נשאר לי גם לא מאמין לי. מפחדת שאולי "דודה" תפתח את הדלת ותטרוק לי בפרצוף. אבל זה לא קורה, ואני רואה את פנייה המחייכים מולי. היא משחררת אותי מפיניק ומחבקת אותי חזק. היא ממהרת להרפות ממני למרות התנגדותי ומכניסה אותנו לביתה. ביתה של "דודה" קטן וצנוע, היא לא אישה שצריכה יותר מידי. לא באתי אליה בעבר בגלל שהיא הייתה עניה ולא היה לה מה לאכול, באתי אליה כי היא הייתה חברה של אימי, למרות שהיא הייתה גדולה ממנה בשלוש עשרה שנה,. אחרי מות אימי היא באה לבקר אותנו כמעט כל יום עד שבריאותה לא אפשרה לה לצאת בתדירות כזאת ומאז אני באתי אליה, להראות לה שהכל בסדר אצלנו. אנחנו מתיישבים על הכורסא הרעועה שבסלונה, פיניק יושב מולנו ואני יושבת לצידה, כשידי בין שתי כפות ידיה והיא מסתכלת עלי בחום. "הכל יהיה בסדר" היא ממלמלת בשקט. אני לא יודעת איך יודעת ומי אמר לה אבל אני יודעת שהיא יודעת הכל, "אז, את מאמינה שאני לא עשיתי את זה? שאני לא משוגעת?" אני שואלת אותה, והיא מהנהנת "אני רוצה לספר לך משהו" היא אומרת "אני לא סתם ככה מאמינה לך, אני יודעת גם מי עשה את זה לאבא שלך. אני יודעת את זה כי גם אני עברתי את זה. גם אני מנצחת ממחוז ארבע"

לוקח לי זמן לעכל. גם "דודה" מנצחת. גם היא עברה את כל זה. היא מתקשה לדבר בגלל הגיל המבוגר שלה אבל היא מתעקשת להסביר. שמה האמיתי הוא "מאגס" והיא מנצחת במשחקי הרעב 7 בהם כל המתמודדים כמעט מתו מרעב והיא נצלה בזכות הידע שלה בדיג.היא גם כמוני- ניצחה בזכות המחוז שבו היא גרה, בזכות הידע שקיבלה בעל כורחה. היא מספרת על הסבל שעברה אחרי הניצחון, על הרצח של הוריה ואחיה מול עיניה והדמעות שלי מתחילות לעלות כשהזיכרון הטרי שלי מתחיל לעלות כנגד הזיכרון הכואב שלה. מאגס מספרת איך החליטה להיעלם מהשטח ולא להתחבר לאנשים כדי שלא ירצחו גם אותם. היא הסתתרה במשך שנים בבקתה הרעועה הזאת בודדה. כבר לא היה אכפת לה כלום, לא הבית בשכונת המנצחים, גם הכסף שהיא יכולה לקבל. היא תזניח את חייה ותחיה בשקט רק כדי שהקפיטול יעזבו אותה. אבל אז אימא שלי נכנסת לסיפור, היא פגשה אותה על החוף, כשמאגס דגה למחיתה. בהתחלה מאגס דחתה את חביבותה של אימי והתעלמה ממנה, אבל אימי- בנחישות שכל כך אפיינה אותה התעקשה ובאה לבקר אותה כל יום, היא הביאה לה מטעמים, ניקתה את ביתה המאובק ודיברה איתה. לאט לאט מאגס התפשרה והחלה להפתח ובסופו של דבר היא סיפרה לה את כל הסיפור. אימי נשבעה שלעולם לא תספר כדי לא לסכן את עצמה ואת מאגס והסוד של מאגס הלך עם אימי אל הקבר. כי אצלנו במחוז מקימים הבטחות. רק אני... מאגס מתקרבת אלי ואנחנו בוכות ביחד. על המשפחה שאיבדנו, על החיים שאיבנו ועל הפחד והסיוטים שקיבלו. והכל חוזר אלי, ההבטחות שלא קימתי, השקרים שאמרו אלי, הבגידות, הגעגועים. אני נכנסת להיסטריה מאגס מנשקת אותי על הלחי ומלטפת אותי. אני מפחדת להירדם, מפחדת לעצום עיינים ולראות את האנשים שהכי מכאבים לי. בסופו של דבר פיניק מרים אותי ולוקח אותי הביתה. הוא מניח אותי במיטתי הגדולה מעביר את ידו על לחיי ומתרומם לכיוון הדלת "לא!" אני צועקת והוא נבהל. "אל תלך" אני מבקשת ממנו והוא נאנח. קשה לו לראות אותי במצב כזה ובטח שקשה לו לשמוע אותי צורחת מתוך שינה אבל הוא נשאר. הוא נשכב על ידי ואני מניחה את ראשי על החזה שלו. הוא מעביר את ידיו בשערי ומרגיע אותי "אם יש לך משהו עצוב בחלום פשוט תחפשי אותי, אני כבר יוציא אותך משם." הוא לוחש באוזני. אני לא יודעת למה אבל זה מרגיע אותי, שהוא פה, לידי. שאני לא לבד יותר. הוא מצמיד אותי אליו ואני יודעת שהוא לעולם לא ירפה.

ככה הזמן עובר לו. אנחנו חיים ביחד, בשיגרה מסוימת. לאט לאט יותר נפתחים למחוז ויותר יוצאים החוצה. הסיוטים ממשיכים להתקיף אותי, אבל הוא תמיד שם כדי להוציא אותי, גם בלילה וגם ביום. בימי ראשון אנחנו הולכים לדודה, יושבים איתה, מדברים איתה על הכל חוץ מהמשחקים. כאילו כלום לא קרה, היא לא סיפרה ואנחנו לא יודעים. אחרי זה פיניק סיפר לי שהוא ידע ובגלל זה הוא היה כל כך בטוח שהיא תאמין לי. היא הייתה המדריכה שלו. הוא סיפר שהוא קצת זילזל בה בהתחלה אבל בסוף הוא הבין שיש לה משהו שאין לאחרים- חוכמת חיים. בזכותה הוא ניצח. אחרי שאנחנו מאוורים את הבית שלה אנחנו נפרדים ממנה וחוזרים הביתה. וככה בעצם כל השבוע, אנחנו מחפשים דרך להעסיק את עצמנו, לפעמים יוצאים לשוק של המחוז, לים בשביל לדוג או סתם להכניס רגלים, לשדה לפיקניק, להכין אוכל ולחלק למשפחות שחסר להם. והזמן עובר.

אבל אז הוא מתחיל להיעלם, לחמוק לי מהידיים. בהתחלה הוא מוצא תירוצים כמו "הולך לבקר את מאגס" או "נוסע לבקר חבר" אבל אז, כשאני מגלה ממאגס שהוא בכלל לא היה אצלה, ובטח שלא לזמן כזה ארוך אני מתחילה לחשוד. הוא בוגד בי. בטוח. לאן לעזאזל הוא יכול להיעלם? יכול להיות שהוא לא כמו שחשבתי שהוא? אולי הוא רק שיחק בי? פתאום הוא נכנס, אחרי לילה שהשאיר אותי לבד. עד עכשיו כל פעם שהוא לא היה וחזר הייתי קופצת עליו בשמחה, אבל עכשיו זה שונה, אני יודעת לאן הוא נעלם "מי אתה חושב שאתה!" אני צורחת ודוחפת אותו לכיוון הדלת "אין לך שום זכות" אני מפנה לעברו אצבע מאשימה "שום זכות, לעשות לי דבר כזה! בוגד מסריח" הוא נראה בהלם ואני מתכוונת להמשיך אך הוא קוטע אותי "היי! היי! מה את מדמיינת! לא בגדתי בך, את יודעת שבחיים לא הייתי עושה לך את זה!" הוא מנסה להניח את ידו על הלחי שלי אבל אני מעיפה אותה במהירות "תתרחק ממני. שמעת? אתה חושב שלא שמתי לב שאתה נעלם לי? היום ביקרת את מאגס והיא אמרה שבכלל לא היית אצלה. אז איפה היית???" הוא שותק "תענה לי פיניק אודייר, איפה היית?" כשהוא ממשיך לשתוק אני מסיקה לבד את המסקנות "חתיכת--- בוגד--- מסריח---" אני דוחפת אותו מהבית שלו וטורקת לו את הדלת בפרצוף. הוא מנסה לדבר איתי, אבל אני כבר לא שומעת ועולה לקומה מעל. איתי לא משחקים.

הפרק הקודם