הכתם האנושי

תודה על ההערה הקאנונית, אני אזכור את זה בהמשך (:

קריאה מהנה ^^

---

16

סוורוס

יום החתונה של לילי היה יכול להיות זהוב, צלול ומושלם, לולא הצל הברור שהעיב על ליבם של החתן והכלה. סוורוס, שצפה בתחילת הטקס ממשקוף דלת הכנסייה במעוז ספינר, הבחין בברור שמאחורי חיוכה הקורן של הכלה מסתתר עצב כבד.

הוא יכול היה לראות גם שזוג מקומות בשורת המושבים הראשונה היו ריקים. כל עולם הקוסמים עדיין דיבר על הרצח המזעזע של אדון וגברת פוטר בביתם שלושה שבועות קודם לכן.

הוא סרק בעניו את הנוכחים. אחותה חמוצת הפנים של לילי הייתה שם, בליווי גבר שמן במיוחד ואביהן החולה, שמילא בקושי חליפה ישנה ונראה לחלוטין לא מודע למתרחש סביבו. לילי סיפרה לסוורוס שהיא רוצה להתחתן בכנסייה הזו כי שם הוריה נישאו. מביט בקרקפתו המקריחה והמוכתמת של אדון אוונס, וחושב על אשתו הנחה בקברה, הוא לא היה משוכנע שנישואין בכנסייה הזו הביאו סוף נעים לחייהם.

הוא הציץ בשעונו, וגילה שהמכשיר הישן שוב עצר מלכת. מקלל את המכשיר המוגלגי בליבו, הזכיר לעצמו לקנות שעון קוסמים ראוי בפעם הבאה שיבקר בסמטת דיאגון. היה עליו להיפטר מהנוכחי מזמן – הוא לא רצה לחשוב מה תהיה תגובתו של מעסיקו אם יראה אותו מציץ בשעון הזה – אבל עבודתו אצל אדון אברי דרשה ממנו מעקב תמידי אחרי זמנים, ובלי מספיק כסף בשביל שעון מתקבל על הדעת, היה עליו להסתיר את המכשיר המוגלגי הנלעג בכיס גלימתו.

לשמחתו, הצצה בחשבון הבנק שלו הבטיחה לו שלנוכח כמות הזהב שהרוויח בחודש האחרון, בקרוב מאד יהיה לו מספיק על מנת להרשות לעצמו הרבה יותר משעון. הוא יוכל להחזיר את ההלוואה שלקח בשביל הגלימות החדשות, ואפילו לשכור דירה נאה בלונדון או בסמטת דיאגון בעוד חודשים ספורים. לא היה דבר שהוא רצה יותר, כך אמר לעצמו שוב ושוב – בשבוע שעבר לילי כמעט גילתה את השקר שלו, כשראתה את ינשופה עף לכיוון ביתו כשכתבה לו וביקשה שיבוא לראות איתה את הכנסייה. עם זאת, בכל פעם בה ראה אותה חוצה את הרחוב בערב, או מטיילת עם אביה בגינה, חש צורך עז לדחות את המעבר הזה כמה שיותר.

הטקס עמד להסתיים. החתן והכלה פנו זה אל זו, אוחזים ידיים. לחייה של לילי היו סמוקות, וענייה נוצצות כמו יהלומים...

סוורוס הפנה את גבו ויצא לפני שפוטר נישק אותה. היה עליו למהר. הוא אמר לה שהוא יעזוב מוקדם, עקב ענייני עבודה דחופים, והיא הבינה. כבר עכשיו הוא בוודאי מאחר למסיבה של אדון אברי... אם רק השעון המטומטם הזה לא היה נעצר...

הוא התעתק לגן אחוזת אברי. השמיים באזור זה של הארץ היו סגריריים הרבה יותר מאשר במעוז ספינר, ורוח קרירה של תחילת הסתיו נשבה. עליהם של כמה מהעצים כבר החלו לקבל גוון צהבהב.

הוא החל לעשות את דרכו לכיוון הבית, שהיה מבנה רבוע בעל חלונות גבוהים ועיטורי בנייה גותיים, מאיים משהו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקר שם בחודש האחרון – יותר מפעם אחת מעסיקו דרש ממנו להגיע לשם על מנת להביא לו מסמכים ששכח במשרד או לאסוף הצהרות וחוזים. הוא חש נוח בבית העצום והמפואר ברגע שדרך בתוכו. הוא ידע שזה מסוג הבתים בהם הוא נועד לחיות – זה היה בדם שלו.

המסיבה כבר הייתה בעיצומה. סוורוס השתהה בחדר הכניסה, מטיב את גלימתו. בהחלטה של הרגע האחרון הסתיר את השעון שלו במעמקיו של אגרטל עתיק.

אולם האירוח היה מלא אור, בגדים נאים, שיחה אינטלקטואלית ויין. סוורוס צעד פנימה בגב זקוף.

"ובכן, תראו מה החתול גרר פנימה." הקול אפף אותו כמו בושם מתוק וכבד. הוא סב ומצא את עצמו עומד מול בלטריקס בלק, חיננית ומסוכנת כתמיד בשמלה שחורה ויהלום על חזה הלבן.

בלטריקס למדה בסלית'רין וסיימה כמה שנים לפני סוורוס. הסיבה היחידה שהיה להם קשר כל שהוא בכלל הייתה העזרה שהוא הושיט לה בצליחת מבחני הכישופומטיקה שלה כשהיה בשנתו הרביעית. העובדה שהיא אפילו בירכה אותו במבט הייתה הישג מדהים עבור אדם במעמדו, היות והיא הייתה יצור מרושע ובעל מעמד, כנערה וכאישה גם יחד. הוא ידע שהיא שמה עליו עין עוד בשנתו הראשונה, כשבניגוד לתלמידים האחרים בשכבתו, לא נכנע למבחנים המרושעים והתעללויות הסדרתיות שלה.

"צהריים טובים, גברת בלק – או שעלי לומר, גברת לסטריינג'?" הוא תיקן את עצמו מייד ובאופן חלק לחלוטין. למרות היותו אורחו של מעסיקו במסיבה הזו, הוא ידע שאסור לו לשכוח את מקומו בקרב האורחים האחרים, הנעלים ממנו במעמדם. הוא ידע שחצי מילה רעה עליו מפיה של בלטריקס לסטריינג' באוזנו של אדון אברי עשויה להביא לפיטוריו. לכן היה עליו להיות זהיר – הוא לא יכול היה להרשות לעצמו חצי רגע של שאננות בקרבת אנשים כאלה.

"זה מה שעליך לומר, בהחלט," אמרה בלטריקס, מתנדנדת על עקביה בחתוליות. אצבעותיה הארוכות השתעשעו בצוואר גביע הבדולח שלה, מסחררות את היין הכהה שבתוכו. יהלום גדול נצץ על אצבעה האמצעית. "נפלא שליטשת את הנימוסים שלך לכבוד המאורע היוקרתי הזה. מי היה בעל הלב הנדיב שהעניק לך הזמנה?"

"אדון אברי, המעסיק שלי."

"מרשים ביותר, סנייפ. תמיד ידעתי שתגיע רחוק, למרות נקודת ההתחלה המצערת שלך..."

"האמון שלך בי מחמיא לי, גברת לסטריינג'." הוא לא פספס את הלעג בקולה.

"הו, אתה יכול לקרוא לי בלטריקס, כמו בימים הטובים. גברת לסטריינג' היא חמותי." בלטריקס חייכה חיוך מרושע.

"כמובן, בלטריקס. היכן בעלך?"

"משעשע את אדונו, כמובן." היא השתעשעה בענק שלה בחוסר ריכוז מוזר בעוד ענייה נישאות אל זוג דלתות ויטרז' מפוארות בקצה החדר, באופן שהזכיר לסוורוס לרגע קצר נערה שבורת הלב המביטה באהובה הבוגדני.

זה היה מבט משונה למצוא בעיניה הרעות של בלטריקס – הוא מעולם לא ראה שם משהו דומה. ללא ספק לנושא היו קצוות חדים. סוורוס השתוקק לבחון אותם, לצאת כשידו על העליונה משיחה אחת עם בלטריקס, אולם הסיכון היה גדול מידי.

"כמובן. אומרים שאדון לסטריינג' לוקח את חובותיו ברצינות רבה," הוא שיקר במקום.

"כן, מאד ברצינות..." היא קרעה את ענייה מהדלת וגלגלה את ענייה במיאוס. "תלווה אותי מסביב לאולם. אני שונאת להיראות לבדי במפגשים חברתיים."

סוורוס עשה כמצוותה, מלווה אותה כמו כלבלב בעודה משוחחת עם אורחים רמי מעלה שאפילו לא הבחינו בקיומו. זה עשוי היה להרתיח אותו חודש קודם לכן, אך ארבעה שבועות של עבודה תחת יושב ראש ג.ת.מ.ב.ק. לימודו אותו צניעות, וחשוב מכך, סבלנות.

אדון אברי היה מעסיק קשוח – בנו לא הגזים כלל כשהזהיר אותו מפני זאת. סוורוס למד שאסור לו לתת לעצמו הערכה גבוהה מידי בשום נושא, אחרת הביקורת של מעסיקו תהיה קשה במיוחד. אדון אברי אהב צניעות, ועבודה קשה, ובו בזמן היה נדיב בקידומיו. סוורוס חש שכבר הצליח לקנות לעצמו אמון אצל האיש; אם היה זמן להתאזר בסבלנות, להעמיד פני כלי משחק עלוב עד שיגיע הרגע שלו, זאת הייתה העת.

בעודו מלווה את בלטריקס לשיחה עם כמה קוסמים בעלי עניים משוטטות, הוא הבחין באברי הבן בחברת כמה מחבריו מסלית'רין. אברי היה עסוק, באופן אופייני מאד, בשיחה רומזנית עם מיס רוקווד, שנראתה כשם שהיא לא רוצה דבר יותר מאשר להסתלק משם. סוורוס לא ידע מדוע, אבל היה דבר מה באופן בו היא ניצבה לבדה מול קבוצת הגברים, שיצר רושם של להקת זאבים אשר סוגרת על טרף פצוע.

סוורוס שקל ללכת לשם, אבל מניסיונו הוא למד שלטובתו מומלץ לו לא לנסות לשחק את הגיבור, למען טובתו האישית.

אולם, נראה שלא היה בכך צורך. אמאסיוס קראו הבחין במבטו ויידע את כל שאר חבריו. מיס רוקווד ניצלה את ההזדמנות על מנת להתנצל ולחמוק מטופריהם. למרות רוחו של סוורוס, היא עשתה את דרכה בחיפזון לכיוונו.

היא אחזה בשרוולו. "אדון אברי מעוניין לראות אותך בדחיפות," היא אמרה לו. מעבר לכתפה, סוורוס הבחין באברי ובחבריו מחייכים.

הוא הקפיד להתעלם מהם כשאמר, "כמובן. תסלחי לי, בלטריקס. עלי להתפנות לענייני עבודה."

בלטריקס הביטה בו כשם ששכחה מקיומו בחצי השעה האחרונה. "תהנה לך, סנייפ."

הוא התרחק בעקבות מיס רוקווד. מאחור הוא הספיק לשמוע את קולה העצל של בלטריקס לפני שהם יצאו מטווח שמיעה; "ובשביל מה אתה מחייך, לנדון אברי?..."

הם הגיעו אל דלתות הוויטרז' המסתוריות, דרכן לא ניתן היה לראות דבר.

"זהו הטרקלין הפרטי של אדון האופל," אמרה לו מיס רוקווד בשקט, כשם שהיא מדברת מעל חולה השוכב על ערש דווי. היא הידקה את הרדיד הצחור שלה סביב כתפייה החיוורות כאילו חשה צינה. "אני לא אוכל להיכנס איתך, היות והוא מבקש לראות רק אותך. תשתדל... לא לשאול שאלות."

סוורוס הנהן אליה, חש זלזול לנוכח היראה שלה ממקום התאספותם של אוכלי המוות, ונכנס.

מעבר לדלתות היו ווילונות קטיפה כבדים, ומאחוריהם הטרקלין; חדר בצורת חצי עיגול מוארך, אשר כל החלונות בו כוסו גם הם בווילונות קטיפה תואמים בצבע ירוק זית עם נימים אדומים. למרות שלא היה זה יום קר בכלל, בחדר בערה האח הגדולה ביותר שסוורוס ראה מימיו, כרכובה מעוצב בצורותיהן של מפלצות, והאוויר בחדר היה חם להחריד. בפינה הרחוקה ביותר מהאש, כנראה על מנת לחמוק מחומה הבלתי נסבל, ישב מעסיקו של סוורוס.

אדון אברי וכמה מחבריו אוכלי המוות ישבו על כורסאות מסביב לשולחן שהכיל מגש מלא כוסות זכוכית נאות ומספר בקבוקים של משקאות מובחרים. במקום של כבוד עמד דלי גדול של קרח, אשר נשמר תחת כישוף קירור קפדני. האדונים קיפלו את שרוולי גלימותיהם; זה היה כל מה שיכלו לעשות נגד החום הנורא.

עגלי זיעה בצבצו על פני כולם, ובמיוחד על פניו של גב מוארך פנים אותו סוורוס לא ראה מעולם. הוא לבש גלימה נאה מאד, מעוטרת פרווה, ומחה את פניו הסמוקות במטפחת באופן חוזר ונשנה.

"הגיע הזמן," אמר אדון אברי. ברור היה שהחום גורם לו להיות חסר סבלנות ביותר. "אני רוצה שתלך למשרד ותביא לי מסמך של הסכם סחר פרטי חיצוני, כולל התקנון."

בהינף שרביט, הם היו בידיו של סוורוס.

"איזה תעלול מקסים," אמר הגבר בגלימת הפרווה העשירה במבטא מזרח אירופאי כבד. היו לו עניים בהירות, מלגלגות, וזקן כהה ומחודד בקצה פניו המוארכות. אף נשרי, גאה, ניצב בין לחיו הכחושות, ומצחו היה גבוה וקודר. לאצבעותיו הארוכות היו ענד טבעות רבות משובצות אבני חן; הן נצצו לאור הלהבות בכל פעם שמחה את פניו. "כבר חששתי שלא דאגת לבדרנים במסיבה שלך, תאוס."

"אני אוהב להיות מוכן לכל מצב," אמר סוורוס.

"כמדומני," אמר אדון אברי בקול נמוך בעודו משרבט את חתימתו במקומות המתאימים על המגילה הארוכה להחריד. "לא ביקשתי ממך לדבר, אדון פרינס."

סוורוס ידע שמעכשיו והלאה עליו לשתוק. בעוד אורחו של מעסיקו מתלונן על אורך ההסכמים של משרד הקסמים של אנגליה, בניגוד למצב המקביל בארץ מולדתו, הוא הרשה לעניו לשוטט.

בפינה אחרת של החדר, ניצב ווילון משי נוסף. סוורוס הבחין שנר בוער מאחוריו, וקולות נקישה של גביע בדולח עלו ממנו.

"כמה זמן הוא עוד מתכוון להיות שם?" התלונן אוכל מוות צעיר שישב ליד אדון אברי, מביט גם הוא בפרגוד. סוורוס הכיר אותו – זה היה אוגסטוס רוקווד, שלמד שנה מעליו בסלית'רין. הוא ידע זאת, אבל רק באותו הרגע באמת הבין, שהוא היה אחיה הצעיר של מיס רוקווד. לא היה ביניהם שמץ של דמיון. בעוד מיס רוקווד הייתה שברירית, ענוגה ובהירה, אחיה היה רחב, כהה ובעל פנים רבועות וגסות.

"אני, במקומך, לא הייתי מרשה לעצמי לומר מילים כאלה בקול רם, ככל שזה נוגע לאדון האופל," אמר לוציוס מאלפוי בחלקלקות, מסחרר וויסקי משובח וקרח בכוסו. "אף אחד מאיתנו, ובמיוחד האדון, לא שכח כיצד כבר במשימתך הראשונה כחבר מעגל נחשפת וסיכנת את כולנו."

"אף אחד לא שאל את דעתך, מאלפוי," החזיר רוקווד בארסיות.

"הירגעו," התריע רודלפוס לסטריינג' בקול נמוך. "אל תשכחו שאנחנו בחברתו של האדון, ותחת אירוחו הנדיב של תאוס. התנהגו כמצופה מכם."

"אתה צודק, רודלפוס," אמר מאלפוי, ניצוץ מרושע נדלק בעניו. "אך אני סקרן לדעת, אוגוסטוס – איך הסתיימה התלונה שהגישה נגדך הבוצדמית הזו – מה שמה? – הצעצוע ההוא של ג'יימס פוטר..."

השם כבר היה על שפתיו של סוורוס, אך הוא עצר את עצמו ברגע האחרון. הוא אגרף את ידיו, אוחז בשרביטו בכוח לצד גופו, אוסר על עצמו בתוקף לפעול. אם יעשה משהו למאלפוי בשל דבריו הבוטים, ינודה מהחברה הזו לנצח. שיעליבו את לילי – לו לא אמור להיות אכפת. אם יקלל את מאלפוי כעת זה לא ישנה את דעתו לגבייה, רק יגרום לפיטוריו המיידיים ולריסוקם של כל חלומותיו...

"אוונס," נידב רבסטן לסטריינג', שישב שמוט בכיסאו כשמחצית מהכפתורים של גלימתו משוחררים. לוח שחמט הפריד בינו לבין אוכל מוות מבוגר מאד שאת שמו סוורוס לא הכיר. "נערה לא רעה, מבחוץ. חבל שהדם שלה מזוהם כל כך..."

"שח."

"לעזאזל!"

"יש לך עוד הרבה מה ללמוד, נערי..." אמר הזקן בסיפוק ואסף שקיק אוניות מהשולחן.

"כן, אוונס. אז, היא הצליחה לשכנע מישהו שהיא חשפה את פניך מאחורי מסכה של אוכל מוות?"

"בהחלט לא!" אמר רוקווד בתוקף, לחיו מקבלות גוון מכוער מאד. "למי לדעתך הקסמהדרין האמין, לאיזו בוצדמית או לטהור דם?" הוא נראה מרוצה יותר לפתע. "כשהעד היחיד שלה קיבל התקף חרדה באמצע השימוע, ידעתי שהם יזכו אותי. הם אפילו לא הטילו עלי מעקב. אתם מבינים, אחותי ואבי העידו ששהיתי בחברתם באותו הלילה, והעדות שלהם הייתה אמינה הרבה יותר...

"זה לא הסוף, אני מבטיח לכם. הכלבה הזו עוד תשלם. אף אחד לא מכתים את שם משפחת רוקווד ויוצא מזה בשלום..."

"נהדר לעשות איתך עסקים, איגור," אמר אדון אברי והשיב לסוורוס את המסמכים מבלי להביט בו.

"זהו תמיד עונג, תאוס," אמר האורח הזר. בנקישת אצבע, שתי כוסות מלאות קרח התמלאו נוזל משובח בצבע ענבר. "הבא נרים כוסית לכבוד הסדר הסחר החדש שלנו..."

"יש עוד משהו שאני יכול לעשות, אדוני?" שאל סוורוס, שהיה מעוניין להמשיך להקשיב איך רוקווד מתכוון לנקום בלילי.

"זה הכל."

סוורוס יצא, לא לחלוטין ברצון. בחוץ האוויר היה צלול להפליא, והאור כמעט מסנוור. מיס רוקווד המתינה לו ליד הדלת.

"הכל הסתדר," הוא אמר לה, כי חש שהיא עומדת להטיל עליו משימה נוספת.

"אני שמחה לשמוע," היא אמרה. הוא ציפה להמשך, אבל היא רק עמדה שם והביטה בו, כמצפה שהוא יגיד דבר מה.

"הכל בסדר?" הוא שאל אותה, מתחיל לאבד את סבלנותו.

"כן, הכל מצוין," היא השיבה, ופתאום נראתה קצת נבוכה. "חשבתי... ובכן, אנחנו עובדים ביחד כבר יותר מחודש, ואנחנו בקושי מכירים... לא מזדמן לנו להיפגש מחוץ למשרד בדרך כלל..."

סוורוס הבין את הכוונה הנסתרת שמאחורי לחייה הוורודות וענייה הנבוכות. מיותר היה לציין שהוא מעולם לא היה במצב כזה... ובכל זאת, הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.

לעיתים קרובות הוא השווה את חיו למשחק קלפים, כאשר השחקנים האחרים היו אויביו. הוא עשה כמיטב יכולתו לאסוף כל ניצחון קטן שהזדמן לו, ולנצל עד תום את הקלפים המעטים והחלשים שהיו בידיו. קלפיהם של אויביו תמיד היו רבים וחזקים ממנו, לכן לרוב הוא הפסיד במשחק החיים, למרות שהיה שחקן טוב יותר מכולם. אבל הייתה לו סבלנות, והוא לעולם לא הפסיק להיתלות באפשרות שבמשחק הבא יזדמן לידיו קלף חדש, אשר יכריע את המערכה לטובתו.

כעת הזדמן לידיו קלף כזה, והוא לא התכוון לוותר על התוספת הזו לחפיסה שלו.

"את צודקת," הוא אמר למיס רוקווד. "תלווי אותי לטיול בגן?"

הפרק הקודם		הפרק הבא