הארי אחרי הקרב

הארי ירה קללות לכל כיוון, תוך כדי שהוא מנסה להתחמק מאלו ששוגרו אליו.

חגיגת הצבעים הזאת הייתה מוכרת לו יותר מידי. הוא קיווה שהוא יצליח להישאר בחיים גם הפעם. רון נלחם בכל הכוח, הוא הצליח להפיל את וויליאמס ואז פנה לעזור להארי שכבר התנשף. "מה עשיתם לאבא שלי ?" צרח רון. הם לא השיבו.

באותו הרגע, קללה אחת הצליחה לפגוע בהארי והוא נפל. רגלו כאבה. רון צרח. הדלת נפרצה וארבעה אנשים נכנסו, הראייה של הארי היטשטשה והוא לא הצליח לזהות את האנשים. הוא  התעלף.

הוא התעורר כעבור שעתיים. הוא שכב במיטה לבנה. הארי ניסה להתרומם אך כל גופו כאב. "הארי." הוא שמע קריאה מבוהלת. הקול היה מוכר לו, זאת הייתה גברת וויזלי. "איפה אני ?" הוא שאל אותה.

"בבית החולים על שם הקדוש מנגו." היא השיבה.

"רון בסדר ? אדון וויזלי בסדר ?" המשיך הארי.

"רון בסדר גמור. הוא מחכה במסדרון עם כל השאר." היא אמרה.

"ארתור....." היא התחילה לבכות. הארי חשש מהגרוע מכל. הוא הרגיש כאב בליבו שלא היה קשור בכלל לכאבים האחרים.

"הוא בחדר המיון.. הם לא נותנים לי להיכנס.." היא המשיכה בבכי.

הארי הרגיש הקלה קטנה, אדון וויזלי חי.

"אני ממש מאוכזבת מכם. משלושתכם." היא אמרה עכשיו בחומרה.

"הייתם חייבים לעשות את זה לבד ? חשבתי שהתבגרתם... וארתור.. הוא ידע על התוכנית שלכם ולא ניסה לעצור אתכם." היא המשיכה.

"אני מצטער." אמר הארי אם כי הוא היה בטוח שזה לא יעזור.

"אני יגיד לאחרים שהתעוררת." היא אמרה ויצאה משם. הארי הרגיש טעם רע, גברת וויזלי כועסת עליו. הוא איכזב אותה. שוב הוא סיכן את משפחתה.

כעבור דקה נכנסו לחדר רון, ג'ורג, פרסי, ג'יני והרמיוני.

הארי לא רצה לראות את מבטיהם ולכן הוא הסתכל על נקודה כלשהי בחדר.

"איך אתה מרגיש ?" שאלה הרמיוני.

"אני בסדר." השיב.

"הרופאים אומרים שישחררו אותך כבר מחר." אמר ביל.

הארי הינהן.

הם נשארו שם עוד עשר דקות אבל אף אחד לא דיבר, היה שקט מביך, כולם חרדו לגורלו של ארתור. לאט לאט כולם יצאו, רק ג'יני נשארה בחדר.

ג'יני התיישבה על קצה המיטה. היא חיפשה את ידו של הארי ותפסה אותה בעדינות. היא ליטפה את ידו.

"אני מצטער." הוא אמר.

"תפסיק.." היא מלמלה וחיבקה אותו. חום גופה הרגיע את הארי, עצם היותה לידו עודד אותו. הם לא החליפו מילה רק שכבו מחובקים דקות ארוכות.

כשהארי נרדם לבסוף קמה ג'יני ויצאה מהחדר. בני משפחתה עדיין היו בחדר ההמתנה מול חדרו של אביה. "יש חדש ?" היא שאלה.

"כלום. הם לא מספרים כלום." אמר ג'ורג.

ג'יני החליקה למקום הפנוי בין אימה לג'ורג. ג'יני הביטה בפניה האדומות של אימה, כל היום הזה בכתה גברת וויזלי המון, גם הרמיוני בכתה לא מעט. רק היא לא בכתה כלל. היא ידעה שחושבים שהיא חסרת רגשות.

כעבור כמה דקות ביל קם והודיע שהוא חוזר הביתה ושיודיעו לו אם יהיו חדשות בנוגע לאבא. הזמן עבר כמו נצח. כל הזמן שיצא רופא מחדרו הם רדפו אחריו וביקשו עידכונים אך הרופאים בשלהם, לא מוכנים לספר שום דבר.

ג'יני חזרה עכשיו אחורה במחשבותיה, לרגע שבו היא והארי נפרדו באותו היום.

באותו הבוקר היא סיפרה אותו. זה היה בוקר נחמד למדי. היא לא חשבה בכלל שהם מתכננים לעשות משהו מסוכן. אחרי שהארי הלך לעבודה היא והרמיוני המשיכו את העבודות שלהם לבית ספר ולאחר מכן הם עזרו לגברת וויזלי להכין את ארוחת הצהרים, רק בסוף הארוחה, כשהם עבדו על פינוי השולחן הם קיבלו את ההודעה שרון, הארי ואביה נשלחו לבית החולים. בבית החולים עידכנו אותם במה שקרה. היא כעסה קצת על הארי שלא שיתף אותה בתוכנית שלו. היא חשבה שהם מספיק קרובים בשביל שהוא יספר לה את זה.

בזמן שהיא חשבה על כל זה יצא אחד הרופאים והתקרב אליהם.

"מצבו של אדון וויזלי התייצב, הוא עדיין במצב קשה אך הוא יצא מסכנה." הוא אמר בקול הסמכותי שלו. ג'יני צחקה בהקלה, ג'ורג קרא "יש!" וחיבק כל אחד מהם שלוש פעמים. "אפשר לראות אותו ?" שאלה אימה.

"כן. אבל רק אדם אחד ולזמן קצר." הוא אמר. מולי נכנסה לחדר.

הם חיכו לה, הפעם האווירה הייתה קלילה יותר, פרסי סיפר על החברה שלו.

כמולי יצאה היא סיפרה להם שהוא חסר הכרה ולכן היא לא דיברה איתו.

"תחזרו הביתה. אתם צריכים לישון." אמרה אימם.

"בסדר. אני אבוא להחליף אותך בבוקר." אמר פרסי.

הם חזרו הביתה. היא התארגנה ואז שכבה לישון, היא נרדמה מיד.

"ג'יני, תתעוררי." ג'יני שמעה את קולה של פלר.

"אה ? הי." אמרה ג'יני שהיא מתרוממת למצב של ישיבה.

"מה השעה ?" שאלה את פלר.

"שתים עשרה." השיבה.

"מה ? ישנתי כל כך הרבה." התפלאה ג'יני.

"היית עייפה." אמרה פלר. כן, חשבה ג'יני.

"אנחנו יוצאים עכשיו להחליף את פרסי, הוא שם משש בבוקר. רוצה להצטרף ?" היא המשיכה.

"כן. אני רק אתלבש." אמרה ג'יני. פלר יצאה מהחדר.

ג'יני שלפה מהארון מכנס ג'ינס וסריג אדום, על גביו היא לבשה את המעיל שלה ואז יצאה מהחדר.

"את רוצה לאכול משהו ?" שאלה אותה פלר.

"לא." השיבה ג'יני.

"למה ? את בטח רעבה.. לא אכלת כלום מאתמול."

"אני בסדר." אמרה ג'יני בעצבים.

"טוב. בסדר." מלמלה פלר בשקט. ג'יני חשבה אם היא הייתה נוקשה מידי איתה אבל המחשבה הזאת עזבה אותה מהר מאוד.

כשהם הגיעו לשם פרסי חייך אליהם ואמר שאומנם אבא לא התעורר אבל הרופאים אומרים שהוא יתעורר בקרוב. "אל תשכחו לקרוא לכולם אם הוא יתעורר." הוא אמר ואז נעלם במסדרון.

ג'יני הסתכלה על אחיה, ביל ואמרה לו בלי מילים שהיא הולכת לבדוק מה שלום הארי. כשהיא נכנסה לחדר היא ראתה את הארי יושב על המיטה, הוא נראה הרבה יותר טוב מאתמול. הוא חייך אליה.

היא התקרבה אליו ונישקה אותו על המצח. "איך אתה מרגיש ?" היא שאלה.

"הרבה יותר טוב." הוא אמר, עדיין מחייך.

"בואי נעשה סיבוב." הוא אמר וקם מהמיטה, הוא היה לבוש בבגדי בית החולים.

"תספר לי מה קרה." היא אמרה לו כשהם יצאו. הוא הינהן בראשו.

הוא סיפר לה. איך הם פרצו למשרד של סקיטר, איך אדון וויזלי הצטרף למבצע ואיך היה הקרב.

"אתמול קינגסלי בא וסיפר לי שהם לכדו את כל הכנופיה של החפרפרות בתוך משרד הקסמים ועכשיו הם מחפשים את שאר אוכלי המוות. היינו חייבים לעשות את זה " אמר לה הארי לבסוף.

"אני רק מצטער שאביך נפגע בגלל זה." הוא אמר, ובקולו נשמעה אשמה.

"הוא יהיה בסדר, על תהיה מודאג מזה, חוץ מזה שזאת לא אחריות שלך, הוא הצטרף מהחלטתו." ג'יני ניסתה לשפר את הרגשתו.

באותו רגע פלר רצה לכיוונם. מה היא רוצה לעזאזל ? חשבה ג'יני.

"ארתור התעורר. בואו." היא אמרה. שלושתם רצו לכיוון חדרו.

הפרק הקודם		הפרק הבא