אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

פרק קצר.

הפרק הבא (17) מתאר את המאורעות לפני הקרב ובקרב(לא מפורט למדי) והפרק לאחריו (18) הוא הסוף.

אני החלטתי לכתוב מחצית מהפרק הבא מחדש וכן מחצית מהפרק האחרון.

השאלה שלי, מה אתם מעדיפים, שאני אפרסם את הסוף של המחברת או שלי?

מי שקרא את המקור יודע שהסוף לא משהו...

תכתבו בתגובות מה ההעדפה שלכם ולפי זה אני אחליט.

סליחה על החפירה.

קריאה מהנה.

נ.ב

בסוף שלי כנראה לא יהיה קרב. (לא בטוח, עדיין לא כתבתי אותו)

פרק 16: החזרה לוולדמורט

את השבועות הבאים העבירה הרמיוני בהסברה של תוכניתה, אימונים עם הארי ורון וכתיבה לוולדמורט. היא לא יכלה לשכוח את המילים האלה, הם נצרבו במוחה 'אפילו הקוסם הכי גדול לא יכול לבחור במי הוא מתאהב.' (הערת המתרגמת: נכון שהוא נשמע ממש כמו דמבלדור?) הוא לא ענה לאף אחת משאלותיה על המשפט הזה, או על משמעותו, עד שלבסוף היא הפסיקה ללחוץ עליו בנושא.

לעומת זאת, את סנייפ, היא הציפה בשאלות בכול הזדמנות עד שוולדמורט בעצמו כתב ואמר לה לעזוב אותו בשקט. מה שהוביל לשאלתו, 'אם ידעת שסנייפ מרגל, למה לא סיפרת למסדר?' טוב, בגלל שזה יהרוס את תוכניותיה, כמובן. זה יתחיל הלצה. הוא יקרא לה בחורה חסרת תועלת והיא תחזיר לו בכינוי מטופש וכן הלאה.

היא גם בילתה זמן רב עם הארי ורון בניסיון לגלות את ההורוקרוקס האחרון. משהו שהוא לא הפקיר בידיה את המידע עליו. זה לא ישנה כל כך אפילו אם הם יצליחו למצוא ולהשמיד את זה. גם ככה הרמיוני מצאה דרך לעקוף את כול התהליך. לא שזה היה כל כך קשה לעשייה ברגע שהיא החליטה לעשות זאת. זה היה עניין פשוט של לא לתת לו למות. בערב יום שני בשבוע השלישי שלה הרחק מוולדמורט, ישבה הרמיוני לבחון שוב את תוכניתה, מרוצה מעצמה היא נזכרה בעוגיות שוקולד צ'יפס והחליטה ללכת לקחת לעצמה חטיף.

היא לא ציפתה למצוא את לופין, יושב במטבח עם רגליים מורמות, קורא ואוכל עוגיות. המראה היה כל כך מגוחך שהרמיוני לא הצליחה להפסיק לצחקק. לופין הרים את ראשו, מופתע, אך חייך כשהבחין בה עומדת בפתח. "את לא אמורה להיות במיטה, ישנה בשעה כזאת?" הוא שאל, עיניו מנצנצות בפליאה. "ואתה לא אמור להיות במיטה, ישן בשעה כזאת?" היא השיבה והתיישבה לידו, לוקחת עוגייה. "התכוונתי לשאול אותך הרמיוני, התוכניות האלה, מה גרם לך להתחיל לתכנן אותן?"

היא המתינה לשאלה הזאת. "טוב, בתחילה זה היה רק רעיון, משהו לעשות במשך היום או כשלא עבדתי. ואז, לא יודעת, המתכננת הפנימית שבי נכנסה לפעולה, ועוד רעיונות עלו לי וברגע שהם היו מאורגנים..." היא נתנה לקולה לדעוך ולקחה את העוגייה האחרונה מהצלחת. "אני מבין," אמר לופין בחיוך חביב.

הוא עזב זמן קצר לאחר מכן, וכול מה שנותר להרמיוני לעשות היה לבהות בצלחת העוגיות הריקה שנותרה לפניה. היא עוד הייתה שם כשמולי נכנסה והחלה להכין ארוחת בוקר. "הרמיוני יקירה, מה את עושה ערה בשעה כזאת?" שאלה מולי. "הו, לא הצלחתי להירדם." היא שוחחה בקלילות עם מולי בזמן שהיא התרוצצה סביב המטבח, דוחה את הצעת העזרה של הרמיוני.

"הרמיוני." היא הרימה את מבטה ומצאה את הארי עומד מעליה. "אל תכעסי, אבל הוצאתי את הספר שלך מחדר השינה, הוא... צרח." הוא העביר לה את הספר שבאמת עשה רעש צווחני גבוה. היא הודתה לו, ועברה אל הסלון. גשם טפטף באיטיות מהעננים האפורים הכהים שמעל. היא דפדפה בספר אל העמוד האחרון והבחינה באותיות הגדולות בדיו הירוקה הגדולה בוהות בה. 'את צפויה לחזור אליי הלילה, בלי תירוצים.'

כמובן שהוא ידרוש דבר כזה, נגעל חצי ממנה, אבל החצי השני היה נרגש. היא החלה בתכנון בריחה ומיד פנתה אל מלאכת הסיכום בפרטים שהיא הייתה ידועה בה. "חבל שהלילה נמצא במרחק שעות מעכשיו." הרמיוני מלמלה וסגרה את הספר, לא טורחת אפילו להשיב. וולדמורט יכול להזיע קצת (הערת המתרגמת: אני מניחה שהכוונה להזיע מלחץ הנובע מחוסר ידיעה על החלטתה כי היא לא ענתה לו). היא הסתובבה ונכנסה שוב אל המטבח, חיוך מרוח על פניה.

ביצועיה במהלך האימונים היו טובים מתמיד, והיא המשיכה להשתמש בקללת אימפריוס על רון עד שהוא התלונן באוזני הארי שנמאס לו כבר 'לרקוד כמו בחורה.' הארי רק צחק והחמיא לה על כישוריה המשופרים. מאוחר יותר אחר הצהריים מצב רוחה היה כל כך טוב, עד שהיא עזרה לתאומים להכין תיק מלא במוצריהם החדשים ביותר לחנות, שינוסו על רון כמובן.

היום לא חלף מספיק מהר, והיא לא הופתעה לראות את סנייפ מצטרף אליהם לארוחת הערב. הוא הנהן לכיוונה כשהיא חייכה אליו מראש המדרגות. חפציה כבר היו ארוזים, מכווצים ובכיסה, וגלימת המסע שלה נחה על הספה בסלון. ארוחת הערב נראתה כאילו היא החלק הארוך ביותר של היום, כולם שוחחו סביב, חלק רציניים, אחרים כמו התאומים מתבדחים וצוחקים.

לאחר הארוחה, היא ביקשה לפרוש לחדרה בתירוצים כאלה ואחרים ומעט לאחר מכן היא שמעה נקישה קצרה בדלת של החדר. היא עקבה אחרי סנייפ במורד המדרגות, לקחה את גלימתה  והלכה אחריו אל נקודת ההתעתקות מחוץ לבית. היא נאחזה חזק בידו וחייכה בהתרגשות כשחשה בתחושה המוכרת הנלווית להיעלמות ממקום אחד והופעה מחדש במקום אחר. "ברוכה הבאה הביתה, מיס גריינג'ר." הקול העביר צמרמורת במעלה עמוד השדרה שלה והיא הסתובבה כדי להביט בו.

הפרק הקודם		הפרק הבא