עלק סיפור אהבה

*לקרוא לאט!

אף פעם לא ראיתי בעצמי בן אדם עצוב. באמת.

תמיד חשבתי שהחיים שלי די אחלה.

שיש סיבה לקום בבוקר עם חיוך בכול יום.

אתה נוכח אפילו בכרית שלי.

ואני שונאת את זה.

הפנים שלך מביטות בי בכול מקום בטירה הזו.

והעצב בעיניים האפורות שלך כמעט ותואם את שלי.

אנחנו דומים גם בעצב. הא?

כמה מתאים.

אתה טועה אתה יודע, אני יודעת שאתה טועה.

אני ואתה.

אנחנו כן אחד.

אני יכולה לדעת שאתה עצוב כמוני.

אבל אני עדיין לא מצאתי את המקום בלב שיכול למחול לך.

על הכאב שנתת לי.

סקופ.

הסווצר שלך עדיין מריח כמוך.

זה היה האימון קוווידיץ הכי גרוע שהיה לנו.

זה משחק שבנוי על קבוצה, אבל כשלא הסכמתי להכיר בקיומך...

ולהפך...

הלוואי שהיית יודע כמה דמעות מבוזבזות שפכתי עליך.

וכשג'ייק ואני נפרדנו כי אני- "מדוכאת כבר שבוע וחצי'' זה אפילו לא כאב יותר מדי.

אתה כאבת יותר.

סקורפיו מאלפוי.

אני מתנהגת כמו חברה ננטשת. ואולי אני באמת.

היינו יותר מזוג נאהב.

אתה מכיר אותי יותר טוב מהוגו, מאל.

 אני מתגעגעת לכול דבר בך.

לדרך שבא הסתכלת אלי  בפעם הראשונה כשיישבנו אחד ליד השני בשולחן אחרי שהמצנפת מיינה אותך לרייונקלו. הושטתי לך יד ללחיצה. נתת לי יד חזקה. לא התביישת לרגע.

לא משנה ששנינו ידענו מי האבות שלנו. ולאיזה צד העבר שלנו שייך.

משהו בי אמר לי עוד במבט הראשון- האיש הזה שווה שיחה.

אחרי כמה זמן הייתה שווה לי הרבה יותר משיחה.

אני מתגעגעת לחיוך שלך. שנעלם לי מהעין כבר הרבה יותר מרק שבוע וחצי.

אני מתגעגעת אלינו.

סקופ. כמה זמן ייקח לנו להיות כמו פעם? או שאולי אין יותר פעם.

כמה זמן הלב שלי יצבוט כשתענה על שאלה בשיעור, רק מלשמוע את הקול שלך?

כמה זמן ייקח לי לאמץ את הכוח הנפשי כדי לדבר איתך שוב?

או ההפך?

***

"רוזי?"

"אה?"

"את רוצה תה?"

"לא סיסי. תודה."

"..."

"את רוצה לספר לי מה קרה?"

"אני בסדר."

"רוזי גם אם היית כותבת לי את זה בקלף ולא הייתי רואה את הפנים שלך ושל סקורפיו כבר שבועיים.-"

"-שבוע וארבע ימים."

"שבוע וחצי... גם אם לא הייתי יודעת שאת בדיכאון הייתי מנחשת לפי מכתב. יודעת למה? כי אני מכירה אותך!"

"אני כבר לא מכירה את עצמי."

"זה שקר."

"עזבי אותי סיס. אני הולכת לישון."

"רוז... בבקשה... אני כבר לא יודעת מה לעשות. לא את ולא סקורפיו מדברים איתי. בבקשה..."

"סיסי, בבקשה אל תגידי את השם שלו. זה כואב לי באוזניים."

"אני חושבת שזה כואב לך בלב."

"בסדר, זה כואב לי בלב. עכשיו אני יכולה בבקשה ללכת לישון?"

"רוזה..."

"אל! בבקשה אל תקראי לי ככה!"

"רוזי אתם צריכים לדבר."

"אין על מה. אני הולכת לישון."

"לילה טוב."

"לילה סיסי."

"כן..."

***

סקופ. מה אנחנו עושים בעצם? מה מונע ממני ללבוש את הפיג'מה הוורודה ולשים את העלי הבית הפרוותיות, ולקפוץ על המיטה שלך נטולת חזייה. להתכרבל בריח הכי אהוב עלי בעולם וללכת לישון בשמיכה הדקה שלך כמו פעם?

מה באמת?

סקופ, מה מונע ממך לעלות לי לחדר- אלוהים יודע איך אתה עוקף את הלחש הזה כול פעם.- לזרוק את נעלי הבית באמצע החדר, כאילו כדי להודיע בכוח לכולן שאתה ישן איתי במיטה, לעלות, לדחוף אותי הצידה כי אני ישנה על כול המיטה לרוחב, לחבק אותי בבטן ולהתעורר איתי יחד באמצע הלילה כי פשוט חם לנו מדי כשאנחנו שנינו מתחת לפוך שלי.

מה באמת?

מה מונע ממך לבקש סליחה?

"מה מונע ממני להבין שאתה רוצה לבקש סליחה ופשוט להגיד לך- סלחתי?

אתה חסר לי...

יאאלה צגבט

הפרק הקודם		הפרק הבא