וולדמורט- לא היה ולא נברא (:

פרק 16

-----------

הם עמדו ככה כשתי דקות. הם לא הצליחו להוציא מילה מהפה מרוב שנאה. קראב המבולבל פשוט

פחד שהם קפאו או משהו. הוא ניצל את המצב, והצליח לחמוק בחזרה אל האולם הגדול ומשם אל

החצר הגדולה הצפונית, שם חיכה לצלצול ולחבריו. ג'יימס קלט אותו מזווית עינו אך לא הגיב לכך

מרוב שנאה. אפשר להגיד שהמקום בו עמדו עלה במעלה או שתיים, למרות שהמקום היה מתחת

לאגם והוא היה קריר בדרך כלל. סנייפ התעשת ראשון. "מה מביא אותך לכאן, פוטר?", הוא זרק

לעברו.

"הו, אתה יכול להיות בטוח שלא באתי עד לכאן כדי להיות בחברתך, סבר מאוס", כל הברה שג'יימס

אמר הייתה מלאה בתיעוב עמוק. "אני פה בעניין התלמיד שלך. הוא מציק לתלמידים בשיעור ואף

נוטה לאלימות."

"קצת מזכיר אותך, לא פוטר? נוטה לאלימות, מציק לתלמידים.. או שאתה לא זוכר מה היה לפני 15

שנים בערך? כשנטית  קצת לאלימות במקרה של הערבה המפליקה? זכור לך פוטר?"

"אנחנו לא מדברים פה על ימי הלימודים שלנו", אמר ג'יימס למרות שנראה על פניו הרצון העמוק

לדבר על אותם הימים. "אנחנו מדברים פה על התלמיד שלך, סנייפ", הוא אמר בגועל.

"אני יודע כבר מה לעשות בו. אני לא צריך שתאמר לי כיצד לחנך את התלמידים שלי. אני מורה פה!"

"אני מכיר אחד שהיה אומר עכשיו, שהוא רוצה להביע את תדהמתו מכך שאידיוט שכמותך הגיע

למעמד של פרופסור...*", מלמל ג'יימס. סנייפ העמיד פנים כאילו הוא לא שמע אותו.

וג'יימס, במבט אחרון של שנאה, הפנה את גבו למדרגות המובילות לכיתה מספר 12.

סנייפ השתדל בכל כוחו להוריד את שרביטו שכמעט וכוון על גבו של ג'יימס וירה עליו את אחת

הקללות שסנייפ המציא בעצמו.

 (לא חייב סקטומסמפרה, אבל בכל זאת, לנסיך חצוי הדם חייב שיהיו לו כמה קללות שהוא בעצמו

המציא, נסיך).

סוורוס סנייפ נכנס בחזרה אל חדר משרדו, כשהוא טורק את הדלת בעוצמה שכזו, עד שהדלת זזה

על ציריה. דמעות זלגו על לחייו. כשהוא רואה את ג'יימס, אפילו בתמונות בנביא היומי, הוא נזכר

בכך שהוא גנב ממנו את ליבה של לילי שלו, אהובתו, ששנייה לו תהיה לה. הוא פשוט החליק מטה

עד לרצפה כשהוא שעון על דלת משרדו.

אט אט הוא נרדם כשהדמעות עדיין טריות על לחייו.

-------------

כן פרק קצר, אני יודע, אבל זה סוג של פרק מעבר כזה...

אותו נוהל כמו פרק שעבר – הגבת, קיבלת הקדשה.

תגובותתתתתתתתת

הפרק הקודם		הפרק הבא