רגעים של תהילה

תודה לכל מי שהגיב (: אני קצת מתקשה להמשיך לכתוב בקצב שכתבתי עד עכשיו - עומס בלימודים וכאלה.

פרק שש- עשרה

רדת לילה

לילי התעוררה בבוקר חג המולד לרחש של פתיתי שלג רכים הצונחים על חלון חדרה. היא שכבה במשך כמה רגעים תחת השמיכות החמימות עד שנזכרה שהיא בבית ולא בהוגוורטס, ושזה בוקר חג המולד. היא חייכה לעצמה בשלווה לנוכח המחשבה.

היא נשארה במיטה זמן מה, ולא זעה גם כשמג הקישה על חלונה, מבקשת להיכנס. אולי מיטתה הייתה קטנה יותר ולא מפוארת כמו מיטתה בהוגוורטס, אבל היא בכל זאת אהבה אותה הרבה יותר. כן, היא נהנתה לישון באותו חדר יחד עם חברותיה מבית הספר, אבל לפעמים השתוקקה לבדידות השלווה של חדרה, עם מדף הספרים והציורים שהיא ציירה על הקירות.

היא עדיין הייתה רדומה למחצה כששמעה את דלת חדרה נפתחת וזיהתה את התיפוף החרישי של רגליה של אימה בעודה מתגנבת פנימה. ייתכן שהיא התעוררה מקול נקישותיה של מג בבית הדומם לחלוטין, או שפשוט התעוררה מוקדם. היא לא הייתה מסוג ההורים אותם היה צריך להעיר בעמל בבוקר חג המולד; היא הייתה נרגשת לקראת פתיחת המתנות לא פחות מילדיה.

"אימא," לילי מלמלה בעוד אימה רוכנת כדי לפתוח למג את החלון. התנשמת התעופפה פנימה עם משב רוח קר במשק כנפיים עצבני, ממטירה פתיתי שלג על פניה הרדומות של לילי, וממהרת למצוא מחסה מפני השלג על ראש הכלוב שלה.

"עדיין במיטה, ישנונית?" אימה הצטרפה אליה על המיטה, כפי שנהגה לעשות בחגים ובסופי שבוע, כששלושת דיירי הבית האחרים עדיין ישנו שינה עמוקה. הן נהגו להתכרבל יחד מתחת לשמיכה באור הבוקר המוקדם, לוחשות ביניהן כדי לא להפר את השקט ששרר בבית הרדום.

"את חושבת שהיה יפה בנשף אתמול?" לילי שאלה את אימה.

"אני בטוחה שהיה מאד יפה. גם לנו היה נשף כזה פעם אחת, כשלמדנו בהוגוורטס. את יודעת עם מי הלכתי לנשף? אבל את לא יכולה לספר לג'יימס, הוא לא יפסיק לצחוק עלי."

"עם מי הלכת?" לילי הסתקרנה מאד.

"עם פרופסור לונגבוטם." אימה גיחכה. "אז קראנו לו נוויל."

לילי ניסתה לדמיין את פרופסור לונגבוטם רוקד ולס עם אימה ולא הצליחה להחניק צחקוק.

"לא הלכת עם אבא?"

"הו, לא. הוא עדיין לא ידע שאני קיימת אז."

מבטה של ג'יני הפך מזוגג. לילי הפצירה בה לספר לה שוב איך כשהיו ילדים הארי הציל אותה מבסיליקס ומרוח מרושעת שיצאה מהיומן שהיא כתבה בו וניזונה ממנה. היו כמה גרסאות לסיפור; בדרך כלל הוריה של לילי סיפרו שהיה מדובר בסתם רוח מרושעת, אבל פעם היא שמעה את דוד רון מספר שזו הייתה רוחו של אדון האופל בכבודו ובעצמו, שניסה להשיב לעצמו את כוחו.

במנח האינטימי שהיה אך ורק שלהן, כשהחדר שרוי באפלוליות חורפית, לילי העזה לשאול את השאלה שהטרידה אותה מאז אותה השיחה עם פרופסור צ'אנג, "אימא, מה קרה בטורניר הקודם?"

החיוך החולמני נמחק מעל פניה של אימה. "למה את חושבת שקרה משהו, חמודה?"

"אמרו לי שהנציג של הוגוורטס מת בטורניר הקודם, ושזה היה קשור איך שהוא לזה- שאין- לנקוב- בשמו."

אימה נראתה מאד לא מרוצה. אבל זה לא היה חוסר שביעות הרצון שהייתה מביעה כשאלבוס וג'יימס היו רבים או כשבעלה היה חוזר מאוחר מהעבודה; לילי אף פעם לא ראתה הבעה כל כך חמורה על פניה.

"מי סיפר לך את זה?"

לילי תהתה האם היא יכולה לחשוף את פרופסור צ'אנג. זו הייתה אימא שלה – אסור לה להסתיר דברים מאימא שלה, נכון?

"פרופסור צ'אנג סיפרה לי. אבל היא לא סיימה כי פרופסור מקגונגל הופיעה שם..."

"פרופסור צ'אנג." ג'יני אמרה את השם כאילו היא מטלה מרגיזה שהיא לא רוצה לבצע.

"אז היא דיברה אמת? בגלל זה אבא צעק כשבאו לספר לו על הטורניר – ?"

ג'יני נאנחה. "כן, חמודה."

"אבל אם ככה, איך פרופסור מקגונגל מרשה שיקיימו אותו שוב – ?"

ג'יני סימנה לה לא להרים את הקול. "זה מאד מסובך. את תצטרכי לשאול את אבא שלך על זה. אבל תעשי את זה רק אחרי ארוחת הצהריים, בסדר? אנחנו לא רוצות להעציב אותו בחג."

המילים האלה הרתיעו את לילי מעט. אם הנושא באמת כל כך רגיש בשביל אבא שלה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להעלות אותו.

"עכשיו לכי להעיר אותו. ואל תבהילי אותו."

"אני זוכרת." לילי נעלה את נעלי הבית שלה והלכה אל החדר של הוריה בשקט. בני המשפחה עדיין סיפרו כאנקדוטה על הפעם בה טדי קפץ על מיטתו של סנדקו כשהיה בן ארבע וזה התעורר בבהלה וכמעט קילל את הילד הקטן כי חשב שתוקפים אותו.

אביה שכב על בטנו, זרועו משתלשלת מקצה המיטה. השיער שבדרך כלל כיסה את מצחו נפרע הצידה וחשף את צלקת הברק המפורסמת שעל מצחו. במצב זה הוא בכלל לא נראה כמו איזה הילאי חשוב במשרד הקסמים, אלא כאבא פשוט שאוהב לישון עד מאוחר בימי חג.

לילי ניגשה אליו בשקט ונגעה בכתפו.

"לילי..." הוא מלמל לתוך הכרית, חצי- ישן.

"איך אתה יודע שזו אני?"

הוא פקח עין אחת וחייך אליה. "איזה יום זה?"

"אתה יודע טוב מאד!" מאז שהייתה ילדה קטנה מאד הוא נהג להעמיד פנים שהוא לא יודע שזה חג המולד ובגלל זה הוא לא קנה לה מתנה או היה צריך ללכת לעבודה.

"בסדר, בסדר, גילית אותי... בואי נרד למטה. חכי עד שתראי מה קניתי לאימא שלך."

לאחר פתיחת המתנות שמתחת לעץ חג המולד שבסלון, משפחת פוטר, בהרכבה המצומצם, התחילה לשקוד על הכנת ארוחת הבוקר.

לילי בדיוק עסקה בהפיכת קותלי החזיר שפצפצו במחבט (נזהרת מאד שלא ללכלך את הסוודר שסבתה סרגה לה, עם דוגמא של סניץ' לכבוד מנויה למחפשת של גריפינדור) כשהדלת הקדמית נפתחה ודוד רון נכנס לבית, נושא את הוגו על כתפיו כמו שק וקורא, "הו! הו! הו!"

דודה הרמיוני נכנסה אחריו, מגלגלת את עיניה וצוחקת לנוכח ההשתטות של בעלה.

בני המשפחה החליפו ברכות חג והתחילו לערוך את השולחן לקראת ארוחת הבוקר. לילי והוגו השווה את הסוודרים שלהם (הוגו התאכזב מאד כשלא הצליח לעבור את המבחנים לתפקיד הרודף של נבחרת הפלפאף באותה שנה, אבל בכל זאת קיבל דוגמא של מטאטא וקוואפל על הסוודר שלו) כשנשמעה נקישה על החלון. ינשוף זר, נוצותיו מנוקדות שלג, ביקש להיכנס.

אימה של לילי ניגבה את ידיה הרטובות במגבת מטבח. "אם זה מכתב מבית הספר, מרלין יעזור לבנים האלה..."

בעלה הקדים אותה ואפשר לינשוף להיכנס. "זה רק העיתון," הוא אמר לה בחיוך, משלם לינשוף ולוקח את העיתון. "כנראה שג'יימס לא עשה צרות בנשף אחרי הכל."

דוד רון השמיע קול כאילו יש לו משהו להגיד, אבל השתתק כשראה את הבעת פניו של חברו למראה עמוד השער של העיתון.

דודה הרמיוני נעצה בבעלה מבט זועם וסיננה משהו שנשמע כמו, "אמרתי לך לא לתת לו לראות את זה..."

דוד רון משך בכתפיו בהתנצלות. לילי והוגו פסקו משיחתם לנוכח האווירה הרצינית הפתאומית שהשתררה בחדר והסתכלו בהארי, שפתח את העיתון ברצינות תהומית וקרא משהו באחד העמודים הראשונים.

"מה זה, הארי?" אשתו נגשה אליו וקראה מעבר לכתפו. לאחר רגע פניה נפלו והיא הסתכלה בבעלה בדאגה.

סקרנותה של לילי התעוררה. היא נדחקה בזהירות מתחת לזרועו של אביה כדי לקרוא את הכתבה שהסעירה את הוריה כל כך.

'מחדל בלשכת ההילאים

מספר רב של בקשות ותלונות שהוגשו ללשכת ההילאים בחודשים האחרונים לא זכו מעולם למענה, כפי שדיווחו לכתבי 'הנביא היומי' מספר קוסמים ומכשפות מוטרדים. אנשים טובים אלה, שבסך הכל מילאו את חובתם כלפי משרד הקסמים וביקשו לדווח ללשכה על תופעות של שימוש בקסם אפל בו הבחינו, גילו שאין להם אוזן קשבת.

"הפעילות בלשכה הואטה מאד בחודשים האחרונים," מדווח מקור אנונימי מתוך לשכת ההילאים כשנשאל מדוע אין מענה בלשכה. "המון צוותים מיוחדים לא מבצעים את העבודה שלהם. הם אומרים שהם עמוסים מאד בפרויקטים אחרים, אבל המצב הוא שאין שום התקדמות באף אחד מהפרויקטים האמיתיים. זה כאילו הם ממציאים תירוצים לא לעבוד. הכל הוקפא בגללם."

דברים אלה אומתו בקרב עובדים רבים בלשכה ובמשרד הקסמים בכלל.

בעוד כתבנו חוקרים את הנושא, נחשף עוד פרט מידע מטריד המגביר את חומרתה של הפרשה: ראש לשכת ההילאים הנוכחי, הארי פוטר (39), נראה מועל בתפקידו.

"יש ימים שהוא פשוט לא מגיע למשרד. הוא אומר שהוא חולה, אבל הוא בכלל לא נראה חולה," מדווח פקיד במשרד הקסמים שמעדיף להישאר בעילום שם. "ובימים שהוא כן מגיע הוא מסתגר במשרד שלו הרבה שעות, מבטל פגישות ומזניח את החובות שלו. פעם אחת אחד הפקידים נכנס להעביר לו ידיעה דחופה והוא לא היה שם. נעלם כאילו האדמה בלעה אותו."

ביקורת רבה התעוררה בקרב כל עובדי משרד הקסמים ששמעו על המחדל המחפיר הזה – '

אביה של לילי סגר את העיתון בפתאומיות.

"חג שמח גם לכם," הוא סינן בקרירות וזרק את מהדורת החג לפח האשפה הזללן.

שארית הבוקר היה מתוח למדי. המבוגרים התאמצו להתנהג כאילו הכל כרגיל, אבל ברגע שלילי והוגו עזבו את החדר הם פצחו מייד בשיחה בקולות מהוסים.

"אני שונא כשהם עושים את זה," הוגו אמר בעוד הוא ולילי עורכים את כלי השח למשחק על מושב החלון המשקיף אל הגינה המכוסה לובן. "מתלחששים ביניהם ולא מספרים לנו כלום..."

"הם מדברים על דברים של מבוגרים. זה בטח לא היה מעניין אותך בכל מקרה," לילי אמרה לו. הידיעה בעיתון ערערה אותה מעט; היא לא אהבה כשכותבים על אבא שלה דברים לא טובים. במיוחד אם לא הייתה לה דרך לדעת האם יש בהם אמת.

היא ידעה שהרבה פעמים היו משמיצים את אבא שלה כדי לעורר את עניין הקוראים, גם אם ההאשמות היו מופרכות, אבל הפעם זה הרגיש שונה. התגובה של אביה להאשמות גרמה לה לחשוד שהוא יודע שהן נכונות, ולילי לא אהבה את המחשבה שאביה לא עושה את העבודה שלו בצורה הכי טובה. היא גדלה והתחנכה עם הידיעה שאבא שלה מסור לביטחונו של עולם הקוסמים – היא עדיין זכרה את היום בו מונה לראש הלשכה, למרות שהייתה קטנה. קשה היה לה להאמין במשהו אחר.

הגיעה שעת צהריים והשלג פסק לרדת, אז לילי הלכה עם אביה ועם דוד רון והוגו להתעופף בשדות הלבנים, הרחוקים מעיניהם של המוגלגים. עד שחזרו לארוחת הצהריים, רועדים מקור אבל מרוצים, היא החליטה שהיא לא יכולה להרוס את מצב הרוח של אביה אחרי שנראה שדעתו הוסחה מכתבת הנאצה בבוקר. היא אמרה לעצמה שתשאל אותו ביום אחר על הטורניר.

דוד רון, דודה הרמיוני והוגו עזבו לקראת אחר- הצהריים, כשהדמדומים התחילו להתגנב מסביב לבית, צובעים את השלג הצחור בצבעים רכים של אפור וכחול. אימה של לילי הושיבה אותה בסלון כדי לקלוע את שיערה בצמות בעוד אביה נעלם בתוך חדר העבודה שלו.

לאחר זמן מה החשכה ירדה והאח המבוערת הייתה מקור האור היחידי בחדר. בדיוק כשאימה של לילי התכוונה להדליק את האורות נשמעה נקישה על הדלת, חדה ופתאומית בתוך הרחש העדין של הרוח והשלג שהקיף את הבית.

אימה של לילי ניגשה לפתוח. "מאלפוי?"

לילי קמה מהספה וניגשה להציץ באורח בסקרנות. אביו של סקורפיוס מאלפוי, שהיה חברו הטוב של אלבוס, עמד בפתח הדלת בגלימת פרווה כבדה. גם בלי פתיתי השלג שצנחו על ראשו וכתפיו הוא נראה זקן בהרבה מכפי גילו; עניו היו שקועות בפניו החיוורות ומוקפות קמטים.

"ערב טוב," הוא אמר במתיחות. לילי ידעה שבתקופת בית הספר הוא היה ביחסים רעים מאד עם בני משפחתה. דוד רון ודוד ג'ורג' נהגו לומר שהוא היה אוכל מוות, אבל לילי אף פעם לא ידעה האם להאמין למילים האלה – כולם תמיד אמרו שכבר אין יותר אוכלי מוות.

"לשם מה זכינו לביקור?" אימה של לילי שאלה בקרירות ובחנה את הלילה מאחורי אדון מאלפוי, כאילו סברה שיש איתו אנשים נוספים.

"אני יודע שזה לא מנומס להגיע בלי להודיע, אבל אני מוכרח לדבר עם בעלך. בדחיפות." הוא ללא ספק דיבר בכנות.

אימה של לילי עדיין בחנה את האוויר מאחוריו בחשדנות.

"בסדר. הוא בחדר העבודה שלו. לילי, תוכלי להראות לו את הדרך?"

אדון מאלפוי הבחין בלילי לראשונה. הוא הסתכל עליה בחוסר וודאות.

מתעלמת מהמבט, היא הובילה אותו בביישנות במעלה המדרגות. למטה, היא שמעה את אימה יוצאת לרגע מפתח הדלת ואז נכנסת וסוגרת אותה אחריה.

דלת חדר העבודה הייתה סגורה. לילי הקישה עליה.

לרגע לא נשמעה תשובה. ואז אביה כחכח בגרונו וקרא, "יבוא."

הוא ישב על אחת הכורסאות מול האח המבוערת, מחזיק ספל בידו. הוא נראה מופתע מאד לראות את אדון מאלפוי.

"ערב טוב," אדו מאלפוי אמר שוב, כאילו המילים האלה יכולות להסביר את הביקור המוזר. "אשתך הכניסה אותי. אנחנו צריכים לדבר."

אביה של לילי נראה מופתע עוד יותר.

בעודה עומדת בכניסה ליד אדון מאלפוי, לילי הבחינה בדבר מוזר מאד. הכורסא התואמת לזו שאביה ישב בה מול האח הייתה ריקה, אבל על השולחן שלידה נחה כוס שנותרו בה כמה לגימות של וויסקי אש...

זה מוזר, היא חשבה לעצמה באותו הרגע. בדרך כלל אבא שלה היה נקי מאד ולא נהג להשאיר כלים מלוכלכים מפוזרים מסביב.

"בסדר גמור," הארי אמר והחווה אל הכורסא הריקה. "תודה, לילי."

לילי הבינה שעליה לצאת, למרות שהיא הסתקרנה מאד לדעת מה אדון מאלפוי רוצה לומר לאביה. בדרך כלל היא הייתה מניחה שמדובר בענייני עבודה, לא משהו שיעניין אותה, אבל המצב הזה היה שונה. היריבות בין אביה לבין אדון מאלפוי הייתה מאד ידועה לשמצה, והם גם בכלל לא עבדו ביחד.

לכן היא סגרה אחריה את הדלת אבל נשארה לעמוד בדממה מאחוריה, מאזינה דרך חור המנעול.

"חשבתי שאמרת שאת לא מתכוון להגיע אלי הביתה," היא שמעה את אביה אומר. הצללים נעו בחריץ שתחת הדלת, מבהירים שאדון מאלפוי הסיר את מעילו והניח אותו על גב הכורסא. "חשבתי שזה מסוכן מידי בשבילך."

"זה בהחלט כך. אבל לצערי זה באמת לא סובל דיחוי. יש לי חדשות חשובות..." נשמע קול נקישת זכוכית. "אני רואה שהכנת לי משקה במאוד מועד. אני בהחלט אזדקק לו."

אביה של לילי השמיע קול צחוק, אבל לא היה בו אפילו שמץ של שעשוע.

"אז מה היה כל כך חשוב שהיית צריך להגיע לבית שלי בחג?"

"הם מתכוננים לפעול." אדון מאלפוי נשמע חמור סבר מאד. "בקרוב. יש שמועות על תחילת חודש מרץ..."

"מרץ?" אביה של לילי נשמעה מתוח פתאום. הוא השתהה. "זה לא יכול להיות צירוף מקרים," הוא מלמל לבסוף.

"לא. זה לא צירוף מקרים."

"מה התוכניות שלהם?"

"אני לא יודע בדיוק..."

אביה של לילי נשמיע קול של קוצר רוח.

"ויש עוד משהו," המשיך אדון מאלפוי. "זה בנוגע לליגה."

"הליגה?" חזר אביה של לילי. "חשבתי שאתה לא מאמין שהם קיימים. אמרת שזו אגדה, סיפורי סבתא."

מאלפוי זע בחוסר נחת. "הם תפסו מרגל של הליגה לפני כמה ימים. ראיתי אותו. אי אפשר היה לטעות בו – הוא היה בדיוק כמו בסיפורים. העונש שלו היה... פומבי." מאלפוי נשמע חלוש מאד, כאילו הזיכרון מערער אותו.

"עדיין יש לך קיבה חלשה?"

"זאת לא בדיחה, פוטר."

"אני יודע שלא. אבל אני מוכרח להודות שזה מרגיע לדעת שהליגה פוקחת עין על מה שמתרחש כאן."

מאלפוי השמיע קול של פקפוק. "הם לא חברים שלך."

"לא, הם לא. אבל כרגע יש לנו את אותה המטרה – לעצור את האנשים שמכנים את עצמם הנאמנים של אדון האופל ולמנוע מאירועי העבר לחזור על עצמם."

הנאמנים של אדון האופל? לילי תהתה בינה לבין עצמה. האם הוא מדבר על אוכלי המוות, התומכים של זה- שאין- לנקוב- בשמו? אבל הם כולם מתו מזמן, בקרב האחרון או באזקבן... כולם ידעו את זה.

בתוך החדר השניים שתקו זמן מה, שקועים במחשבות. לבסוף אדון מאלפוי כחכח בגרונו.

"יש עניין נוסף. אני מבקש להפסיק את שירותיי."

"מבקש להפסיק? מאלפוי, אתה זה שפנה אלי בספטמבר בטענה שיש לך מידע פנימי על התאספות מחודשת של אוכלי מוות – "

ליבה של לילי החסיר פעימה. היא קירבה את ראשה אל הדלת.

"אני יודע. אבל זה נהיה רציני מידי. אני לא יכול..." מאלפוי נשמע עצבני מאד, כאילו כל רגע יתפרצו לחדר אוכלי מוות ויענישו אותו על ריגול. "אמרתי לך מה קרה למרגל ההוא... אני לא... יש לי בן, פוטר – "

"אני יודע. ואני הבטחתי לך שאתה תזכה למלוא ההגנה שלשכת ההילאים יכולה לספק – "

"זה לא מספיק!" מאלפוי קרא בקול ולילי נבהלה. "אם הם יגלו... הם יגיעו אלי לפני שהאנשים שלך יספיקו – "

"תירגע, מאלפוי. אתה לא חושב בהיגיון." נשמע קול של נוזל ממלא כוס. "תשתה. אתה יודע שלשכת ההילאים היא לא מה שהיא הייתה במלחמה השנייה, ושהאנשים שמכנים את עצמם אוכלי מוות בימים אלה הם לא חצי ממה שהיו אוכלי המוות המקוריים. אתה היסטרי בגלל מה שהם עשו למרגל שהם תפסו. זה טבעי – "

"אני לא מוכן להסתכן." קולו של מאלפוי רעד כמו עלה נידף. "סיכמו בהתחלה שאני לא אהיה חייב להסתכן – "

"אם אתה רוצה לטהר את שם המשפחה שלך, אתה תהיה חייב." אביה של לילי דיבר בחומרה כמעט מאיימת. צל נפל מול האש שבאח, מעיד שהוא נעמד על רגליו. "אתה תהיה חייב להמשיך. החודשים הבאים יהיו קריטיים. אם ההשערות שלנו נכונות והם מתכוונים לשחזר את השיבה של וולדמורט – "

"אל תאמר את השם שלו!" מאלפוי צעק בקול כה רם שאימה של לילי עצרה מפעולותיה למטה והאזינה.

אביה של לילי השתהה לפני שענה הפעם. "למה את כל כך מפחד ממנו, מאלפוי?" הוא דיבר בטון כה שקט וקר שלילי בקושי שמעה אותו. "הוא הרי מת, הפעם לצמיתות. הוא לא יחזור..."

"תחסוך ממני את המשחקים שלך!" מאלפוי עדיין צעק בקול גבוה. "אני יודע מה הם מתכננים – אני יודע שזה יכול להיגמר רע מאד – אבל זה לא התפקיד שלי! אתה צריך לעצור אותו – זה תמיד היית אתה! אני לא..." קולו של מאלפוי גווע והוא נשמע שוקע בכיסאו. "אשתי נפטרה לפני שלוש שנים. נשארנו רק אני והבן שלי. אם יקרה לי משהו, הוא יישאר לבד. הוא רק בן ארבע- עשרה..."

הם שוב שתקו. לילי הרגישה את ליבה רוטט לשמע קולו השבור של מאלפוי.

"כל הורה רוצה לתת לילד שלו חיים טובים יותר משהיו לו," אביה של לילי דיבר אחרי הפוגה ארוכה. קולו נשמע מרוחק יותר, כאילו הוא עומד בפינת החדר. "אתה היית מוכן שהבן שלך יעבור את מה שאתה עברת? כי אתה בטח יודע שאם התוכניות שלהם יצליחו, לא תהיה לו ברירה. הוא יהיה חייב ללכת בעקבותיך ולהפוך לאוכל מוות, כפי שאתה אולצת להיכנס לתוך העולם הזה בעקבות ההורים שלך. אתה היית סובל את זה?"

מאלפוי לא השיב. הצליל היחיד שנשמע היה פצפוץ בולי העץ באח.

"גם לי יש ילדים," הארי המשיך בקור רוח, ועכשיו נשמע קרוב יותר. "אחד מהם משתתף בטורניר. אם הנאמנים החדשים של וולדמורט באמת מתכננים לשחזר את השיבה שלו הם עומדים לחטוף את אחד הנציגים כדי ששחזור רגע התהילה של האדון שלהם יהיה מושלם. סביר להניח שהנציג הזה יהיה הבן שלי. ילד עם השם פוטר, משתתף בטורניר כמו לפני עשרים וחמש שנים... ההזדמנות טובה מידי – הם לא יעמדו בפיתוי."

לילי הרגישה שדמה קופא. ג'יימס נמצא בסכנה... היא כבר ניחשה זאת קודם לכן, אבל לשמוע את אביה אומר את הדברים גרם לה להבין שזה אמיתי, לא סתם פרי דמיונה הפורה. ג'יימס באמת בסכנה...

"תעזור לבן שלי, מאלפוי, ואני אעזור לשלך. אף אחד מאיתנו לא רוצה שהם יעברו את מה שאנחנו עברנו כשהיינו בגילם."

מאלפוי נאנח. הוא נשמע יגע מאד. לאחר שהות ארוכה הוא אמר בקול רוטט, "בסדר... בסדר, אני אעשה את זה."

"טוב מאד. אני סומך עליך שתהיה זהיר. אל תבוא לפה שוב – אתה לא רוצה שיראו אותך נכנס לבית של ראש לשכת ההילאים – "

"כן, כן, כמובן..." מאלפוי נחפז לקום על רגליו. לילי הבינה שהוא מתכוון לעזוב וחמקה במהירות ובשקט לתוך חדרה החשוך.

כל שאלותיה נענו בצורה הרבה יותר מפורטת משרצתה. כעת הייתה רוצה להישאר עם השאלות, בלי לדעת את התשובות האיומות האלה.

היא נשענה על הדלת הסגורה, לא יודעת לאן לפנות.

לכן כולם היו כל כך מתוחים לקראת הטורניר. לפני עשרים וחמש שנה, אדון האופל השתמש באירוע כדי להכריז על שיבתו. ועכשיו היו אנשים שהתכוונו לנצל את העובדה שהטורניר מתקיים שוב כדי לשחזר את רגע הגדולה הזה...

לילי הצטמררה. היא שמעה את אביה מלווה את אדון מאלפוי החוצה ופתאום פחדה מאד להיות לבד. לפני עשרים וחמש שנה זה- שאין- לנקוב- בשמו רצח את אחד המתמודדים בעת השיבה שלו, ועכשיו הקורבן עומד להיות אחיה הבכור...

האם ג'יימס יודע שחיו בסכנה? או שאביהם חסך ממנו את המידע הזה כדי לא להפחיד אותו? אבל עכשיו לילי ידעה אותו, והיא פחדה בשביל אחיה, פחדה מאד...

היא כבר הניחה את ידה על ידית הדלת כשהבינה שהיא לא יכולה לפנות אל אביה ולהודות בפניו שצותתה לשיחתו הפרטית, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור בביתם. הוא יכעס עליה מאד, ואיזה טוב יצמח מזה? הרי אם הוא החליט לא לספר לג'יימס על המתרחש, כנראה שיש לו סיבה טובה, ובתו הקטנה לא הייתה יכולה לשכנע אותו אחרת. אם בכלל היה מוכן להקשיב לה אחרי שהייתה מודה בפשע שלה.

אבל היא הייתה מוכרחה לעשות משהו כדי לעזור, כדי להגן על ג'יימס. האם יהיה חכם לספר לו את האמת, למרות שאבא שלהם כנראה חשב שעדיף שהוא לא יהיה מודע לה? ומה מכשפה בת 12, שבקושי יודעת קסמים, יכולה לעשות בעולם של הילאים מיומנים וקוסמי אופל אכזריים?

הפרק הקודם		הפרק הבא