לב החשכה

מקווה שזה היה שווה את ההמתנה (;

פרק 15

שותפים לפשע

מורגנה מעולם לא זומנה אל משרדה של דיקן האקדמיה קודם לאותו היום. היא מצאה שההזמנה מלחיצה אותה, למרות שלא הייתה אמורה. הרי היא לא עברה על שום חוק. ובכל זאת... השמועה באקדמיה עדיין אמרה שמורגנה מנהלת איזה רומן מעוות עם פרופסור אוורה. מה אם המנהלת תשאל אותה על כך? איזה שקר תוכל להמציא כדי להסתיר את הסיבה האמיתית לזמן המרובה שהיא מבלה עם פרופסור אוורה ביחידות?

הפגישה התקיימה בזמן שיעורי הבוקר. המנהלת ביקשה לראות אותה בשעה הזו בדיוק, ופרופסור אוקטביה שלימד אלכימיה בסיסית היה מוכרח לאפשר לה לצאת כדי לקיים את הפגישה. אף אחד לא אמר לא לפרופסור ספקטרום.

בעת כניסתה למשרד, היה עליה להעמיד פנים שהיא סופגת את סביבתה החדשה בחוסר וודאות. הרי היא לא הייתה שם קודם לכן – לא בגופה, בכל אופן. אף אחד לא היה צריך לדעת שהיא כבר ראתה את החדר הזה בזיכרונו של פרופסור פוטר, מהערב בו הודיעו לו על מותם של הוריו ואחותו.

פרופסור כפריס ספקטרום עמדה ליד דלת זכוכית רחבה שהובילה אל גינה פרטית מנוקדת נטיפי קרח נוצצים. היה דמיון רב בינה לבין הנטיפים האלה; היא הייתה זקופה, גאה, קרירה וחדה, והיה לה חן טבעי בלתי מעורער. שיערה הלבן כשלג סופר בתספורת קצוצה, מוקפדת, שהדגישה את פניה הרזות והחדות. היא הייתה אישה מבוגרת למדי, ועל כן עור פניה היה דקיק ועדין כנייר, אבל לא היה בה דבר שברירי. מורגנה לא ידעה איזה מקצוע היא לימדה לפני שהפכה למנהלת, אבל היא תיארה לעצמה שהיא חייבת להיות המוכשרת מבין כל מורי האקדמיה על מנת להגיע למעמד המכובד אליו הגיעה.

"שבי, העלמה ליבריס," אמרה ספקטורם בלי גינונים נוספים, עוזבת את החלון וניגשת אל מקומה מאחורי שולחן הכתיבה שלה. עיניה, שהיו בצורת שקד מוארך ובצבע סגול כהה ונדיר, הסתכלו בה. היא בחנה אותה, ללא ספק, אבל מבטה לא היה חטטני או חוקר – הוא היה שלו, כולו אומר עליונות בטוחה ובלתי מעורערת.

מורגנה הרגישה קטנה ופשוטה ביחס אל האישה הזו, כמו ברווז שעומד ליד ברבור. היא הייתה מודעת היטב לעובדה ששמלתה נחה ברפיון על גופה, שהפך צנום יותר תחת המתח והפעילות המתמדת באקדמיה, בשילוב עם הפרעות השינה שהכבידו עליה, וששיערה הקלוע בצמה רפויה יבש ושבור בקצוות.

"יש לי שאלה חשובה מאד עבורך, ואני מבקשת שתעני בכנות," אמרה ספקטרום ללא היסוס, משלבת את ידיה על גבי השולחן. "היכן היית בליל הארבע עשרה למאי?"

מורגנה ניסתה לחשוב, ונוזל קר טפטף במורד עמוד השדרה שלה. זה היה הלילה בו הלכה עם פרופסור אוורה לתיאטרון. זה לא היה אסור, אבל זיכרון האירועים שאחרי המופע עוררו תחושה חסרת נחת בבטנה. זיכרון קעקוע הנחש השחור המזדחל על עורם הלבן של האחים לסטריינג', פי הגולגולת הפעור והעניים הריקות, היה כמו חלום רע שנחרט בזיכרונה.

היא אמרה לספקטרום את האמת, כמובן מבלי לחשוף את שיחתה הטעונה עם האחים לסטריינג' ואת היעלמותו המשונה של אוורה.

אז ספקטרום שאלה אותה כמה שאלות: באיזו שעה חזרו? מה פרופסור אוורה לבש? באיזה מחזה צפו? האם מורגנה יכולה לתאר לה את השחקנים שהופיעו באותו הערב?

מורגנה ענתה עליהן בקיצור, מסתירה את בלבולה לנוכח המצב.

לבסוף ספקטרום הנהנה, פניה לא חושפות את דעתה על הנושא. "בסדר גמור," היא אמרה בטון של סיום.

"זה הכל?" שאלה מורגנה, מופתעת מכדי לדבר באיפוק.

"כן, זה הכל. רק רציתי לאמת את עדותו של פרופסור אוורה."

תחושה מבשרת רע התעוררה במורגנה. "פרופסור, אני יכולה לשאול מה מתרחש?"

"אחד מחברי סגל האקדמיה נעלם," השיבה ספקטרום בקצרה. "בלילה בו את ופרופסור אוורה נסעתם לתיאטרון ברומא."

פרופסור גאליוס. מורגנה כמעט שכחה מהעובדה שגם הוא היה שם באותו הערב. היא ראתה אותו קם ממקומו לעזוב את האולם, ופרופסור אוורה יצא רגע אחריו. ואז, כשחזר, גלימתו הייתה קרועה והופעתו פרועה, כאילו השתתף בקטטה...

"אני מקווה שהוא יימצא במהרה, גברתי," היא אמרה בנימוס, לא חושפת את המחשבות שעברו בראשו.

"כך כולנו. את רשאית ללכת."

מורגנה קמה ופנתה החוצה, משתוקקת שדלת המשרד תחצוץ בינה לבין עיני הנץ של המנהלת.

"העלמה ליבריס," ספקטרום קראה אחריה, בדיוק כשחשבה שניצלה. "מיותר לציין שאם תיזכרי בדבר מה חשוד מאותו הערב, אני מצפה שתפני אלי מייד."

מורגנה הנהנה במהירות, נמנעת מלהסתכל בספקטרום. האם היא כבר חושדת באוורה? האם היא חושדת בה שהיא מגנה על סודו של אוורה? והאם עליה להגן עליו, בכלל?

המסדרונות היו ריקים; כל התלמידים היו שקועים בשיעורי הבוקר. מורגנה שקלה את האפשרויות שלה בעודה הולכת.

לא היה לה ספק שכל עוד אוורה מרצה בווינטרהול, הכוח שיש לו עליה עצום. הוא מסוגל לקחת את המלגה של בהינף יד, אם יחפוץ, והיא תסולק. אבל אם יימצא אשם במה שקרה לגאליוס, הוא יפוטר ויכלא, ומורגנה תדע שעשתה את המעשה הנכון.

אבל המעשה הנכון עבור מי? היא לא חיבבה את גאליוס – היא אפילו סלדה ממנו על גבול השנאה. למה אמור להיות אכפת לה מה עלה בגורלו? היא אומנם לא חיבבה גם את פרופסור אוורה באופן יוצא דופן, אבל חסותו עליה קידמה אותה, והייתה צפויה לפתוח דלתות רבות עבורה.

כל עוד אוורה מאמין שיש בה משהו שעשוי לעזור לו לפצח את סוד המחקר של אביה, הוא יקדם אותה ויגן עליה. והיא לא הייתה טיפשה עד שתחשוב שהיא לא זקוקה להגנה במציאות בה אנשים זרים חשקו בה כמו שנחשים חושקים לפצח קליפת ביצה בשיניהם, כדי להתענג על הנוזל החיוני שבתוכה...

היא נבהלה כשזוג ידיים גדולות כיסו את עיניה פתאום. ידה נשלחה מייד אל שרביטה, והידיים שתפסו בה שחררו. היא חגה בתקפות, שרביטה מורם, ומצאה את בן עומד מאחוריה בידיים פרושות בכניעה.

"מה אתה עושה פה?" היו המילים הראשונות שיצאו מפיה. היא גלתה שליבה פועם במרץ, אבל לא מהבהלה.

"גם אני שמח לראות אותך," הוא השיב בעליזות ומשך אותה לחיבוק. לרגע היא הרגישה לא בטוחה בעצמה, אבל ברגע שניחוח גופו הגיע לאפה היא נרגעה, כאילו תחת סם, וחיבקה אותו בחזרה. היא אפילו הרגישה נועזת מספיק בשביל להעניק לו נשיקה מהירה על השפתיים.

הוא הסתכל עליה מאד מקרוב. היא יכולה הייתה לראות כל ריס על עפעפיו. "את יכולה לפנות לי קצת זמן בסדר היום העמוס שלך?"

מורגנה הנהנה ומשום מה הרגישה צורך לצחוק. "אבל יש לי שיעור עכשיו," היא אמרה, חושבת בחוסר חיבה על השולחנות הארוכים המוכתמים והחרוכים שבמעבדת האלכימיה של פרופסור אוקטביה. זה היה אחד השיעורים האהובים עליה, עד שעמד בדרכה להיות עם בן. "תוכל לחכות?"

"בטח," הוא השיב בלי שאלה ונישק אותה. "אני אחכה בחדר שלך."

מורגנה בילתה את רוב השיעור באלכימיה בסיסית בצפייה בשעון. היא מעולם לא השתוקקה כך ששיעור ייגמר, והיא תוכל לחזור לחדר שלה. הם לא ביצעו ניסויים באותו היום, אלא רק צפו בפרופסור אוקטביה מדגים את שימושיה של משחת סלע בעודו מסביר כיצד כל אחד ממרכיביה משפיע על סגולותיה. זה היה עדיף כך – מורגנה חששה שהייתה עשויה לבייש את עצמה על ידי כך שהייתה גורמת למשהו להתפוצץ מחמת חוסר ריכוז.

היא הייתה בין הראשונים לצאת מהכיתה. היא וויתרה על ארוחת הצהריים והלכה ישר לחדר שלה, מותירה את התלמידים האחרים מאחור בצעדיה המהירים.

היא נכנסה לחדר ומצאה את בן שרוע על הספה מול האח, ישן, ובחיקו אחד מהספרים שלה. זה היה ספר של אוורה – 'ההיסטוריות הגילויים פורצי הדרך של תורת מקור הקסם: שינוי תפיסת התיאוריה בראי הדורות'. לא היה פלא שהוא נרדם. היה צריך ידע רחב בנושא מקור הקסם כדי להתעניין בספר הזה.

היא התיישבה על קצה הספה והוא התעורר באיטיות, כמו חתול מנומנם. מורגנה חשבה שזה מקסים, ואחרי רגע תהתה מאיפה המחשבה הזו הגיעה.

הוא חייך אליה, חיוך מנומנם שהאיר את עניו. "לא התכוונתי להירדם," הוא אמר, מפהק ומרים את הספר. "זה היה כמו כדור שינה, תאמיני לי."

"אני רק מופתעת שהמוח שלך לא התפוצץ," היא השיבה בהתגרות והחזירה את הספר למקומו.

"אני חושב שהעובדה שלא הבנתי חצי ממה שכתוב שם הגנה על המוח הקטן והמסכן שלי," הוא התלוצץ. היא אהבה את זה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות – הוא היה ההפך הגמור ממנה בתחום הזה.

הוא משך אותה אליו והיא צחקקה. לפתע היא מצאה את עצמה עליו, חולקת איתו נשיקה מלאת להט.

"עדיין לא ענית על השאלה שלי," היא אמרה כשהתנקו, בעיקר כדי למלא את השתיקה, מהלכה בן הסתכל עליה בעניים שלוות וישנוניות. "מה אתה עושה פה?"

לנגד עיניה, פניו של בן הפכו ערניות ועניו חסרות נחת. "באתי לראות אותך. התגעגעתי."

"אתה משקר?" היא דרשה לדעת. בן היה שקרן גרוע.

בן נראה מאד שלא בנוח. "אני לא משקר. אני פשוט... לא אומר את כל האמת..."

מורגנה נתנה בו מבט. היא שנאה שמשקרים לה. בן הבחין בחוסר שביעות הרצון שלה. הוא אחז בה בקלילות ופתאום היא מצאה את עצמה שוכבת על גבה כשהוא רוכן מעליה. הוא נישק אותה, והיא גילתה שדמה זורם במהירות עצומה.

"לאבא שלי ולטד היו עניינים באקדמיה," הוא אמר כשהתנתק ממנה, והיא הרגישה צורך עז להאמין לכל מה שהוא אומר. "אז באתי איתם. אפילו אני לא יודע למה בדיוק הם פה. זה... אפשר לומר שזה סודי."

מורגנה גלגלה אתה עיניה, משוכנעת שהוא מגזים. "יכולת פשוט להגיד."

הם בילו זמן קצר בחדר, ואז החליטו ללכת לאולם הסעודה כדי לחטוף משהו לאכול מהשאריות שהשאירו תלמידים שמיהרו אל שיעורי אחר הצהריים. לאחר מכן הם הלכו אל מקום הישיבה האהוב על מורגנה, בגומחת אבן בגזוזטרה שבחצר המערבית. מורגנה התעטפה בגלימת החורף שלה, ובן, שלבש מעיל פשוט, לא נראה כסובל מהקור בצורה קיצונית. בעצם, לא הייתה סיבה שמישהו מהם יסבול מהקור, כי הם ישבו צמודים להחריד.

החצר, שהייתה מרוצפת אבנים אפורות סדוקות, נבנתה בצורה מעגלית מסביב לעץ חסון עתיק, בעל קליפה גבשושית כהה. מתוך ענפיו העבים יצאו ענפים דקיקים ועדינים להפליא, מהם צמחו פרחי חורף נדירים בצבע תכלת בהיר. עלי הכותרת שנשרו ברוחות הקרות הסתחררו על המרצפות בריקוד, כמו פתיתי שלג. כמה נתפסו בשיערה של מורגנה, ובן רכן להוציא אותם משם, בעדינות שהיא לא האמינה שידיו הגדולות מסוגלות לה.

האגף הזה של האקדמיה היה ריק מלבדם בשעת צהריים זו. לכן, כשמשהו חלף מול אדני האבן שבקיר הנגדי של החצר, מורגנה המתינה במתח שיעלם כדי שבן יוכל לחזור לנשק אותה. אבל הוא לא התרחק, אלא עצר מול אחד החלונות כשהבחין בהם.

זה היה גבר בעל מראה לא מושך במיוחד, בשנות הארבעים לחיו. הוא הסתכל בזוג לרגע קצר ברצינות מוזרה ואז חצה את החצר לכיוונם בצעד מהיר.

הוא נעצר בדיוק מולם, כאילו ביקש להפריד אותם משאר העולם.

בן הסתכל בו בתדהמה. "טד?"

לנגד עיניה של מורגנה, פניו של האיש השתנו ומתוכן הגיחו פניו של גבר נאה בהרבה. הוא היה מטמורפוגוס. מורגנה חשה תערובת של התפעלות וקנאה; שינוי צורה היה תחום הכישוף האהוב עליה, והיכולת הנדירה של שינוי ההופעה החיצונית באופן ספונטאני תמיד ריתקה אותה.

"יש צרות," אמר האיש שנקרא טד, מסתכל בין בן למורגנה. "אבא שלך צריך עזרה. רציתי לקרוא לאלכס, אבל נראה שהוא לא נמצא באקדמיה היום. אתה חושב ש...?" הוא החווה לכיוון מורגנה בחוסר וודאות.

בן הסתכל בטד ואז במורגנה. "את מוכנה לעזור?"

"במה?" היא עדיין לא הבינה מה מתרחש.

"את מבינה ברונות?" טד שאל אותה.

"אם אני מבינה ברונות? זה כמו לשאול אם אני יודעת קרוא וכתוב." היא התחילה להבין מה קורה. היו בווינטרהול חדרים רבים שהוגנו על ידי רונות. נראה שאביו של בן היה במקום בו הוא לא היה אמור להיות.

האם הייתה לה ברירה אלא לעזור לו? בן ללא ספק מצפה ממנה לעשות זאת. ואם היה מישהו שהיא לא רצתה לאכזב, זה היה בן.

היא קמה. טד חייך אליה בכנות ושינה את פניו שוב. אז התחיל להוביל אותם באקדמיה.

מורגנה ידעה בדיוק לאן הם הולכים. היא טיפסה במדרגות האלה לפני כמה שעות, בדרכה לפגישה עם פרופסור ספקטרום. זה היה אגף הסגל.

"רק תגיד שיש לך פגישה עם אחד המרצים," היא אמרה לטד, שהביט סביבו במתח בעודם מטפסים, כאילו חשש שמישהו יפתיע אותם. "אף אחד לא ישאל שאלות."

הם הגיעו לאחד המשרדים. לשמחתה של מורגנה, הוא היה מרוחק מאד מהחדר של פרופסור אוורה, כך שלא היה סיכוי רב שיתקלו בו.

טד הוציא את שרביטו והניע אותו מול הדלת. תבנית עגלגלה של סרטים זהובים נראתה לעין, עמומה ביותר. טד נגע בנקודה בה כל הסרטים נפגשו והדלת נפתחה, כאילו הלחשים שהגנו עליה היו לא יותר מקורות עץ פרימיטיביות שהוסטו הצידה. ואם מורגנה מצאה את הלחש הזה מרשים, הברקים הסגולים שעלו מקורות הדלת כשנסגרה אחריהם בחשכה הדהימו אותה. היא הכירה את לחש האשליה הזה – פרופסור פוטר היה משתמש בו כשרצה לשכנע תלמידים מעצבנים שהוא לא נמצא במשרדו בהוגוורטס. נראה כאילו יש לה עסק עם פורצים מקצועיים.

טד הדליק את האורות. המשרד, שהיה חדר מסודר ללא דופי, היה ריק.

"ג'יימס?" טד קרא אל הריק.

לפתע איש הופיע על הרצפה מאחורי השולחן. מורגנה קלטה בעינה הבזק של כסף בידו לפני שאותו פריט כסוף נעלם בתרמילו.

"איפה אלכס?" הוא שאל, מסתכל במורגנה בחשדנות.

זה היה אביו של בן. מורגנה ידעה שהוא אחיו של פרופסור פוטר – הרי בן היה אחיינו – אבל משום מה, היא לא באמת הבינה את זה עד אותו הרגע.

הוא היה שונה מאחיו למדי. שיעור היה שחור כמו פחם, ופניו היו מסותתות וגאות היכן שפניו של פרופסור פוטר היו עדינות. בעוד שפרופסור פוטר היה צנום, אחיו היה רחב כתפיים וחסון, כמו בן, אבל לא היו לו את העניים הירוקות ששני בני משפחתו האחרים חלקו.

"הוא לא נמצא היום. מורגנה תעזור לנו," הסביר טד בזהירות, כאילו חשש שהעובדה תרתיח את ידידו.

אדון פוטר לא נראה מרוצה מהסידור, אבל לא התלונן בקול. הוא נתן במורגנה מבט אחרון ואז נמנע מלהביט בה יותר. שניהם ידעו שגורלו נתון בידיה.

היא ניגשה אל מאחורי השולחן. כשהתקרבה, יכולה הייתה להבחין בקווי המתאר הכללים של רונות נסתרות שהוטבעו על הרצפה. בחינה דקדקנית קצרה של הסביבה גילתה בפניה קווים ישרים דקיקים שנצרבו ברצפה – הרונות נעו ממקומן והקיפו את אדון פוטר בטבעת הדוקה. תבנית רונות מתוחכמת למדי.

היא כרעה על ברכיה ובחנה את הרונות מקרוב. כעת הייתה מאד קרובה אל אדון פוטר. כמה הערות עוקצניות עמדו על לשונה, אבל היא עצרה אותן. זה היה אביו של בן, אחרי הכל.

"הן פשוטות למדי," היא דיווחה אחרי כמה דקות מתוחות. בן עמד באזור הדלת והסתכל בה בסקרנות. "יותר ממה שציפיתי... של מי המשרד הזה?"

אף אחד לא ענה לה. רגע של הרהור במצב הבהיר לה שהיא יודעת על התשובה.

"הוא של גאליוס, נכון?"

 נדמה היה לה שהיא רואה את אדון פוטר מסמיק כשהפנה את פניו ממנה.

"אפשר לדבר על זה אחרי זה? מישהו יכול להיכנס כל רגע," הוא אמר לה.

מורגנה שקעה בעבודתה, יודעת שהם יהיו חייבים לענות לה אחרי שתעזור להם.

היא לקחה עט נוצה עבה מהשולחן ועבדה בזהירות על שינוי תבנית הרונות בנקודות התורפה שלה, כך שתישבר. היא עדיין לא הגיעה לרמה הזו בשיעוריה באקדמיה, אבל למזלו של אדון פוטר, פרופסור אוורה לימד אותה תבנית רונות מאד דומה לזו, בה תוכל להשתמש כדי להגן על פיסות מידע חשובות הקשורות למחקרו של אביה, ברגע שתניח את ידיה על משהו כזה.

היא קמה כשסיימה את עבודתה ובחנה את התבנית מלמעלה. הרונות זהרו באור אדום, גדושות אנרגיה לאחר העבודה עליהן. היא הוציאה את שרביטה וביצעה לחש פשוט, מפעילה מעט מאד כוח על התבנית. היא הבזיקה ונשברה, מעלה מעט עשן משאריותיה המפוחמות.

אדון פוטר קם בנוקשות וצעד מחוץ למעגל בזהירות. שום דבר לא קרה.

טד נשם בהקלה ברורה. בן חייך פתאום ומחא לה כפיים.

אדון פוטר לחץ את ידה במחווה נבוכה. "תודה. הצלת אותי."

מורגנה רצתה לומר שעשתה את זה בשביל בן, אבל זה הביך אותה מאד.

"אז זה באמת המשרד של גאליוס?" היא שאלה. עכשיו הם לא יכלו לסרב לה.

"כן," השיב טד. "אבל זה לא מה שאת חושבת – "

"גאליוס נעלם. אתם מחפשים רמזים למקום מוצאו," היא השלימה אותו. זה היה ברור למדי, בעצם. אדון פוטר היה אישיות מוכרת באנגליה, וכולם ידעו על ההון של המשפחה. היא הייתה משוכנעת שהוא לא מתפרנס מפריצה וגנבה.

"יש סיבה שאני לומדת בווינטרהול," היא הוסיפה למראה מבטיהם המזועזעים של שני הפורצים.

"לפחות מצאתם משהו?" בן שאל.

טד הבזיק חיוך של ניצחון והוציא מכיסו מעטפה קרועה. אדון פוטר ניגש ובחן אותה.

"המוען הוא תיאטרון הכשפים של רומא," הוא אמר.

"הם ללא ספק שלחו לו כרטיסים," אמר טד בסיפוק, ומורגנה חש צמרמורת קרה ומבשרת רע מטפסת במעגלה גבה. "ותראה את התאריך, ממש כמה ימים לפני שהוא נעלם. אני חושב שבטוח לומר ששם אנחנו צריכים להתחיל לחפש."

בן נראה מתוח פתאום. "זה לא... המקום בו השור הזהוב מופיע?"

"זה נכון," אמר אביו. מתח באוויר בין השלושה הבהיר שיש מילים חסרות קול שנאמרות ביניהם, אותן מורגנה לא יכלה להבין. היא חשבה על הליוס לסטריינג' הענק, והעדיפה להימנע משאלות בנושא.

"ובכן, אנחנו צריכים להסתלק," אמר טד לבסוף. הוא ניגש אל מורגנה ולחץ את ידה בחום. "אני לא חושב שנערכה בינינו היכרות ראויה. אני טד לופין, וזה ג'יימס פוטר."

"מורגנה ליבריס," היא השיבה.

"אני יודע," הוא אמר בחיוך נעים. "בן סיפר לנו עליך. נעים להכיר אותך, סוף- סוף."

היא הרגישה שהיא מסמיקה. בן חייך אליה בעידוד מאחורי גבו של טד.

"אנחנו באמת צריכים להסתלק," אמר אדון פוטר. הוא הנהן על מורגנה. "נעים להכיר אותך. ושוב תודה. אני לא אשכח את זה."

לא. לא היה לה ספק שהוא לא יישכח את זה. אבל אלה לא היו בהכרח חדשות טובות עבורה. כרגע זה אמר שהיא הייתה שותפה לשני פשעים שונים; היעלמותו של קונור גאליוס, והניסיון הסודי לגלות מה עלה בגורלו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא