The games begin

הנה הפרק, מהר כמו שהבטחתי וארוך מהרגיל. תהנו D:

~*~


פרק שישה עשר




כרעתי ברך ליד קייט כמעט מיד. הרגשתי כיצד המילים יוצאות מפי, בעוד מוחי מצליח להרכיב תמונה שלמה מחלקים לא מתאימים על מנת לנסות להוציא אותה מהמצב השבור שלה. הרגשתי כל כך חסרת אונים, אך נראה שזה מה שגרם לי להמשיך לדבר. ולפתע החלקים התחברו ומצאתי את עצמי לוחשת: "רגע... חכי. הייתה רק יריית תותח אחת..."

נראה שזה הדבר שהספיק לה על מנת להתרומם לפתע ממקומה ולרוץ לעבר גוף אחיה השרוי על הקרקע. היא כרעה לידו, מניחה את ידיה על חזהו בתקווה ומנסה לחפש דופק. ולפתע היא נעמדה וסימנה לי בהתרגשות מבוהלת להתקרב.

בבלבול מיהרתי לכיוונה. "מצאת משהו?"

היא הנהנה. "דופק. יש לו דופק. פעימות לב. אולי אפשר לעשות משהו –"

"אני לא חושב." טד צץ מאחורינו לפתע. הוא נשמע מצטער, משום מה. לקח לי רגע להבין שהוא מתייחס אל קורט כאל מת. "תראו." הוא הצביע בידו, שעדיין אחזה בחנית, על פצע מכוער בבטנו של קורט. הרגשתי כיצד אני מתמלאת בבחילה.

קייט נראתה שבורה לגמרי כשהבחינה בפצע. נראה שלא ראתה אותו קודם לכן. היא הרימה את ידיה ונגעה בו בחשש מה, ולפתע הביטה בי בייאוש, כמתחננת שאמצא רעיון שיציל אותה ממצבה.

"אבל הוא מת, נכון?" קראתי, מצביעה על המתמודד השני.

טד הנהן באיטיות.

"אז קורט חי. אתה בעצמך אמרת שצריך ללכת אחרי המוסר. וכרגע... נראה שאתה פוסק דין על אנשים למרות שעדיין קיים סיכוי לחנינה." הרגשתי מרוחקת, משום מה. מעורפלת. כאילו מישהו אחר מדבר דרכי. לאחר מכן התחלתי להצביע על קורט בחוסר אונים.

"אני..." טד נראה שונה, לפתע. כאוב. "יש לי ערכת עזרה ראשונה. אבל אני לא חושב שהיא תעזור." ובמילים אלה הוא התחמק משם אל תוך האוהל. לאחר מספר שניות הוא שב, קופסת עץ קטנה בידיו. "את כמעט פוצצת אותה."

התעלמתי מדבריו והצבעתי שוב על קורט, בעודי מניחה את ידי על כתפה של קייט ומנסה לעודד אותה במגעי. בתגובה היא רק הביטה בי בפחד טהור.

"הכל יהיה בסדר," לחשתי.

"הוא... הוא ימות." היא לחשה. "הוא אח שלי. הוא לא יכול למות. אני... אני אוהבת אותו."

טד מיהר להוציא את הכלים ולטפל בקורט. הבטתי בו בתקווה בעודו עובד, אך כמעט מיד הוא נאנח בייאוש. "הפצע עמוק מדיי. כמה תחבושות ומשחות חיטוי לא יוכלו לעזור לנו כאן. ושאר הדברים אפילו יותר חסרי סיכוי."

הרגשתי כיצד כתפיי נשמטות בעודי מאמצת את קייט אליי ושתינו צופות בקורט חסר ההכרה, מבינות שאלה למעשה רגעיו האחרונים.

ולפתע דבר מה נחבט בראשי, ושקעתי אל תוך העילפון.



כשהתעוררתי שמעתי את קריאתה של קייט וחשתי בחיבוקה המוחץ כשחייכה אליי. הבטתי בה בבלבול במשך מספר רגעים. חשתי כאב פועם מאחורי ראשי והרגשתי קושי מסוים להיזכר באירועי אתמול, אך לבסוף התמונה התבהרה. התיישבתי באיטיות, ממששת את ראשי. ידי נגעה בתחבושות. "אני... אני כל כך מצטערת." לחשתי. למרות שלא הצלחתי להבין מדוע היא מחייכת, הבלבול ששלט בי הכתיב לי את המילים הרשמיות שיש להגיד במצבים כאלה.

אך היא רק המשיכה לחייך. "הו... שכחתי שאת לא יודעת." היא החוותה בידה אל דבר מה מימיני. כשהפניתי את ראשי שמתי לב לכך שישבתי בתוך האוהל, ומישהו שכב מימיני. לאחר מספר שניות הבנתי שזה קורט.

התרחקתי ממנו כמעט מיד, כששולטת בי הרתיעה האנושית ממוות. "מה... למה הכנסת אותו הנה?" שאלתי בטשטוש.

"הוא חי, היידי! חי. קורט חי." ולפתע היא התייפחה אל תוך כתפי. זו הייתה הפעם השנייה בעשרים וארבע השעות האחרונות, אך הפעם הרגשתי את חיוכה מבעד לדמעות. בנוסף, חשתי כאילו דמעותיה פחות חמות הפעם. סיבתן לא הייתה הצער.

"איך... הוא חי?" חייכתי בהקלה וחשתי כיצד אבן ניגרת מליבי. אך עדיין הייתי מלאת שאלות ובלבול.

היא הנהנה. "ערכת עזרה ראשונה... נפלה מהשמיים ממש. יותר טובה משל טדי. מקצועית. עם כל מני חומרים מיוחדים שמייצרים רק בקפיטול... הם הצילו את קורט. זה היה ממש נס... הפצע נסגר ונעלם, ואני... אני בכיתי..."

הבטתי בה והבנתי לפתע את פשר הדברים. שלחו כסף. אנשים אהבו אותנו. מימנו אותנו ושלחו את התרופות. הם ריחמו עלינו, על הסיפור של קייט וקורט... לפתע חיוך גדול התפרש על פניי. "זה מדהים, קייט."

היא חייכה אליי בחזרה ונראתה מאושרת. "אני בחיים לא אכעס עליו יותר, היידי. לא משנה כמה מגעיל הוא יהיה."

באותו הרגע באמת הרגשתי שקיים ביניהם קשר דם.



כשיצאתי מהאוהל השמש עמדה באמצע השמיים. למרות שלאחר כמה בדיקות ומישושים הסקתי שהחלק האחורי של ראשי מדמם, הרגשתי רעננה מתמיד. השעות בהן הייתי מעולפת עזרו לי לחדש כוחות.

ליד המדורה טד ישב וחידש את מלאי הענפים. "אני מכין כמה תרופות יער שיכולות להועיל," הוא עדכן אותי, אף על פי שלא שאלתי דבר. "למדתי כמה טכניקות... אז." ידעתי מיד למה הוא מתכוון – הוא הרי עבר כמה וכמה קורסים בצבא המרד. אך התעלמתי ממנו.

הוא חייך בעייפות. "מסתבר שצדקת."

הרמתי גבה. "אתה מוותר מהר מדיי."

הסיטואציה נראתה רגילה מדיי, כמעט סתמית. הרגשתי כאילו באותה מידה יכולנו לשוחח כך באחד הרחובות הרבים במחוז שתיים, או באחת הפגישות של חברי המרד. הבטתי בו והרגשתי לפתע דחף לשנות את הכיוון שהשיחה הובילה אליו. "אז מה היה אתמול בתיק העזרה הראשונה שקיבלת?"

"כמה חומרים ממש טובים," ענה טד, קולו עוטה גוון סמכותי. "אני משער שהם הגיעו מהמעבדות המתקדמות ביותר של הקפיטול. מה את חושבת על זה?" הבחנתי מיד ברמזים ששלח אליי. נראה שהוא ממש התאמץ להזכיר לי את זו שהייתי פעם, את הידע הנרחב שלי והתפקיד שזכיתי לו. כעסתי על כך, אבל ידעתי שבמובן מסוים הוא אילץ אותי לענות.

שקלתי את מילותיי בזהירות. "אני משערת שתושבי פאנם עזרו לנו. אני מודה להם מקרב לב."

הוא הנהן. "חשבתי ככה." אך הוא נראה לא מרוצה משום מה, כאילו אמרתי את הדברים שהיא חשש שאומר. החלטתי להניח למחשבותיי ולהפסיק לנתח את מילותיו של טד. התרכזות בפרטים הקטנים תביא למותי, בסופו של דבר. שתקתי.

לאחר מספר דקות מביכות בהן טד עדכן אותי על אספקת המזון ההולכת ונגמרת, קייט חזרה, אוחזת בידה פגר ארנב ודואגת להרחיקו מפניה. "אני מצטערת," היא נאנקה בעודה ממהרת להושיט אותו לטדי. "אבל אני לא חושבת שאצליח לעזור לכם בתחום הציד. אני כישלון גמור."

"אני בטוחה שקורט זקוק לך," אמרתי בניסיון להישמע רכה. לא השתמשתי בטון הזה כל כך הרבה זמן. קיוויתי שאני לא נשמעת יותר מדיי מלאכותית.

אך נראה שהדבר ריצה את קייט, שחייכה וקראה: "את צודקת. אני אלך לבדוק מה מצבו עכשיו." היא נשמעה באותו הרגע כל כך... שונה. נראה שהפציעה של קורט באמת שינתה משהו בה, כי פתאום נימת מחויבות התווספה לדיבורה. נראה כי היא העריכה מחדש עם עצמה את מהות הקשר ביניהם. הדבר גרם לי לחייך מבלי משים בעודי עוקבת אחרי דמותה המתרחקת במבטי.

"יש ביניכן קשר חזק, הא?" טד שאל, מרים גבה בשאלה. "את לא מפחדת מהידיעה שהיא ככל הנראה תמות?"

עוד רמזים. החלטתי להתעלם מהם. "אם תפישת העולם שלך מבוססת על יעילות בלבד ואין בך אנושיות, אני בטוחה שלא תבין," אמרתי בשקט. אומנם החלטתי להתעלם מהמשמעויות הנסתרות שלו, אבל לא התכוונתי לתת לו לזלזל בי בפומבי.

הוא חייך ביהירות. "אני הלא אנושי ביננו?"

שתיקה השתררה במשך כמה דקות, עד שנראה שטדי החליט שהדברים שאמר יותר מדיי חשופים והוסיף: "לא אני זרקתי פצצה על יותר מעשה מתמודדים."

הבטתי בו לרגע ואז בהחלטה מהירה קמתי והתרחקתי ממנו אל תוך היער, שומעת אותו קורא אחריי: "קשה לך להתמודד עם המציאות, היידי קלוייט?" לא רציתי להיות עוד במחיצתו.

התחלתי לרוץ. בפחד בלתי מוסבר שלפתי את הסכין שחטפתי מקרן השפע והמשכתי להתרחק מהמחנה עד שנרגעתי. למרות שזכרתי את הדרך חזרה עדיין לא רציתי לחזור.

אך לפתע שמעתי קול מלפניי. הוא נשמע כמו גוף ענק מימדים שצועד ורועם אי שם לפניי בתוך היער. צעדתי במהירות ובשקט המירבי קדימה, משכנעת את עצמי בכך שאוכל להזהיר את השאר מפני הסכנה הקרבה.

הבחנתי בקרחת יער במרחק מספר מטרים ממני ונעצרתי מאחורי העץ הקרוב ביותר אליה. ואז ראיתי את זה.

מה שהבחנתי בו היה בלתי אפשרי, מוזר להחריד. זו הייתה אחת מרחפות הקפיטול – זאת ידעתי בפירוש. אך לחלקה התחתון חוברו שתי רגלי ענק שצעדו בכבדות על האדמה והשמיעו את קול הצעדים הכבדים והעצומים. הבטתי סביבי בבהלה והבנתי שאני לא מבחינה במצלמות כלל.

ולפתע בחלקה העליון של הרחפת נפער פתח וקרן אור בהירה האירה על מיקומי. לטשתי מבט ברחפת וקפאתי במקומי, לא מצליחה להחליט האם להישאר או לברוח.

קרן אור נוספת ליוותה חפץ כלשהו שהושלך מתוך הרחפת פתאום ונחת על הקרקע במרחק מספר מטרים ממני. העברתי את מבטי מהחפץ לרחפת וניסיתי לצאת מההלם ולהחליט על מעשיי ביעילות, אך לא הצלחתי.

אור הרחפת הבהב וכבה ורגליה נכנסו לפתע בקלילות אל תוך גוף ספינת האוויר. כהרף עין היא צברה תאוצה ונעלמה במרחק.

סקרתי את סביבתי במהירות ובחשש מה. זו הרי יכולה להיות מלכודת. לא ניתן לדעת מה הקפיטול תכנן, או מה עומד לקרות... אבל זו לא יכולה להיות כזו, הרגעתי את עצמי במהירות. הרי קרן האור כבר חשפה אותי, כך שאם היו כאן מתמודדים אחרים הם היו תוקפים אותי מיד. בנוסף, הנשיא לצידי. לא יכול להיות שיפילו אותי אל תוך מלכודת.

צעדתי במהירות לכיוון החפץ והרמתי אותו, מגלה מכתב שאליו חוברה משקולת, אשר ככל הנראה נועדה למנוע את התעופפותו ברוח. עיניי נפערו לפתע כשהבחנתי בחותמת הנשיא שהוטבעה על המעטפה.

הפרק הקודם		הפרק הבא