בתו של וולדמורט

אוקיי, אני אתחיל מבשורה מעט לא משמחת - האימה של כל עתודאי לעתיד (בתקווה רבה רבה רבה) מתקרבת לעברי בצעדי ענק. הפסיכומטרי (טם טם טםםםם). אני צריכה להשקיע מעכשיו את כל כולי לו, ולצערי הרב לא יהיה לי זמן לכתוב עד לאחר שאני אעשה אותו, שזה יוצא ב-6/4 באוקטובר... אני יכולה להבטיח לכם שמיד אחרי זה אני אחזור לכתוב וככל הנראה אפרסם פרק ממש כמה ימים אחרי (כי כתבתי כבר בערך שליש מהפרק ואת כל הנקודות של האירועים שקורים, אז הכתיבה עצמה לא תיקח כל-כך הרבה זמן, אני מקווה לפחות). הפרק הבא יכיל תשובה לשאלה שאני מקווה שכולכם שאלתם את עצמכם (טוב, בערך תשובה...) והוא יהיה לא רק מנקודת המבט של רוז, אז אני מאוד מתרגשת לגביו :)

כמו תמיד, תודה ענקית לכל מי שהגיב לפרק הקודם,כל תגובה גורמת לי לחייך כמו משוגעת - I am Goofy Goober, BSL221 , lilipoter531, עורבני חקיין , שרון מאלפוי, קורה111, חסוייים, ברי (הרמיוני) פוטר, ליאלוש, הראל HD, ג'יני וזלי ו- נימפלורה לסטריינג' !!

תודה גם לכל מי שהגיב עם רעיון לשיפ של דראקו+רוז, ויש מלא שמות לשיפ עכשיו: דרוז, רוקו, רוזקו... אני בעד כל השמות האלה, הם כולם מאגניבים!!! אז תודה רבה לכל מי שנתן רעיונות! רוזקו נשמע הכי שונה מפרוז אז אני אשתמש בזה, אבל כל שם שתכתבו אני אצווח כמו ילדה קטנה מהתרגשות. תודה רבה ל-ברי (הרמיוני) פוטר על השם!

אז פרוז ורוזקו! וואו... אני לא מאמינה שיש שמות של שיפים... בחיים לא חשבתי שאני אגיע לזה, אני כל-כך שמחה!!

טוב, אני אפסיק לחפור, וקבלו את הפרק. הוא הפרק השני הכי ארוך (אני חושבת), בשביל לכפר על כל שלא יהיה עוד פרק עד אחרי הפסיכומטרי. תהנו :)

נ.ב (חחחח אני יודעת שאמרתי שאני אפסיק לחפור, סורייי) - אני ממש ממהרת כרגע, אז אני מצטערת מראש על השגיאות שכנראה יהיו בפרק. אני מבטיחה לחזור ולבטא אותו כמו שצריך בעוד כשבוע, ממש רציתי לעלות אותו מהר שתוכלו לקרוא ;)

-

סיוט שלפני חג המולד

"I'm sick of the scaring, the terror, the fright. I'm tired of being something that goes bump in the night"

בדיוק כפי שרוז ציפתה, מאמא התלהבה משיקויים כמו שילד קטן מתלהב מצעצוע חדש. ניתן היה לראות זוהר בעיניה כשהיא צפתה בבתה מכינה שיקוי ומסבירה לה את תהליך ההכנה.

הדירה הבהירה הייתה מלאה בריח של עשבים שרופים ועננת עשן סגלגל התעופפה מהקדרה הרותחת בה התבשל לעיתו שיקוי הרגעה – אמה עבדה על פרוקיט חדש במעבדה שלה אשר גרם לה להיות תשושה ולחוצה. הקדרה הונחה במרכז הסלון, על הרצפה הקרה, ומסביב נחו שאריות של חומרים – עיני דוקסי מיובשות, אבקת אבן ירח ותריסר עשבים שונים כמו קממומיל ויקינטון פוזרו מסביב לרוז ולאמה. הנוזל בתוך הקדרה כבר החל לתפוס גוון לבנדר, כפי שההוראות הגדירו, ונותר היה רק להוסיף תמצית יקינטון ולערבב חמש פעמים בכיוון השעון.

"כתוב להוסיף בדיוק כף מדידה אחת של תמצית יקינטון. אם נוסיף פחות מזה, היקינטון לא יינטרל כמו שצריך את אבן הירח, ואז מי שיצרוך את השיקוי יסבול מתופעות לוואי כמו רפלקסים איטיים והליכה מתנענעת." רוז הסבירה בעודה מוזגת את הכמות החיונית אל תוך הקדרה.

"לכדורי הרגעה יהיה את אותו האפקט כמו לשיקוי הזה, אבל את אמרת שיש עוד שיקויים רבים אחרים - לשיפור הזיכרון, לריפוי מיידי, לשינוי המראה..." מאמא הרהרה, עיניה הסקרניות לא עוזבות את השיקוי המתבשל ולו לרגע, "שיפור אורח החיים שזה ייאפשר, הקפיצה במדע וברפואה... רק מלחשוב על כל האפשרויות..."

רוז צחקה מהטון החולמני של אמה. "לא הייתי בונה על זה, מאמא. מאלפוי הסביר לי שבשביל לרקוח שיקוי צריך תיעול של אנרגיית קסם. אם את לדוגמה תעשי את מה שאני עושה בדיוק, כל מה שייצא לך הוא תבשיל עיני דוקסי ועוד כמה מרכיבים גועליים."

האכזבה ניכרה על פניה של אמה, והיא שרבבה את שפתיה בעצבנות כפי שתמיד עשתה כשמשהו שהיא ניסתה לא הצליח לה. קטרין סמית' תיעבה את המילה 'כישלון'. בשבילה המילה לא הייתה קיימת בלקסיקון, גם אם מדיי פעם היא נתקלה בדבר בו היא לא הצטיינה וזעמה בכל פעם שזה קרה. אך זה היה מקרה שונה. פה, קטרין סמית' לא יכלה להצליח, פשוט בגלל מי שהיא הייתה (או לא הייתה, בסיטואציה הספציפית הזו). רוז תיארה שבשביל אמה זה היה הגרוע מכל.

הפעם מאמא החזיקה את עצמה בצורה הרבה יותר טובה מהרגיל - לא היו שום אנקות, צעקות מאוכזבות ושתיקה עצובה מתמשכת, להם רוז הייתה רגילה עוד מאז היותה ילדה קטנה. במקום זאת, אמה לקחה את ספר השיקויים והחלה לעיין בו, במבטה אותו ניצוץ מסוקרן בדיוק כמקודם, אפילו שעדיין היה ניתן לראות כי היא כועסת. "מי זה מאלפוי?"

רוז ידעה שבשביל לתאר מי זה מאלפוי יידרשו לפחות חמש שעות, ולכן היא ניסתה לתמצת את האישיות המורכבת שלו בכמה מילים פשוטות. "דראקו מאלפוי - זין במחזור."

מאמא העבירה דף בספר, אפילו לא מנידה עפעף למשמע הקללה של בתה. "למה במחזור?"

"כי ברגע אחד הוא מקלל אותי ומעליב אותי בפני כל בית-הספר, וברגע אחר הוא עוזר לי ומנהל איתי שיחה מתורבתת ונעימה. וזה כל הזמן משתנה! וזה לא רק בגלל שיש איזו יריבות מטומטמת בין הבתים שלנו, מסתבר שיש איזו סיבה עילאית שגדולה יותר מכולנו שבגללה הוא מתנהג כמו ילדה מתבגרת הורמונלית!"

מאמא פלטה גיחוך. "אולי את מוצאת חן בעיניו?"

אילו רוז הייתה מסיימת לערבב את השיקוי שנייה מאוחר יותר, כל תוכן הקדרה היה נשפך עליה. "מאמא! לא! פשוט לא! מאלפוי לא בקטע שלי - אני חושבת שרק המחשבה עליי מעוררת בו רצון להקיא."

"ובכל זאת את אומרת שמדיי פעם הוא מתנהג בצורה נחמדה." אמה הגיבה, מרימה גבה בצורה שגרמה לרוז לקנא - היא עצמה מעולם לא הצליחה לעשות זאת. "אני חושבת שזה ממש רומנטי. אהבה אסורה! ממש כמו רומיאו ויוליה!"

"זה היה פעמיים. הוא היה נחמד אליי פעמיים." רוז גערה, מחליקה את שיערה בעצבנות. "אנחנו לא בכיתה ב' שכשילד מושך לך בצמה זה סימן לחיבה שלו כלפייך. חוסר החיבה ביני לבין מאלפוי הדדי. וחוץ מזה את לא יכולה לייעץ לי על בחיי אהבה, זה ברור שאין לך שום מושג בנושא – את היית עם קוסם כל-כך אפל שהם מפחדים לומר את השם שלו... לא בדיוק בחור כארז אם את שואלת אותי."

"אני נשבעת שאני לא זוכרת מה קרה. זה היה סטוץ חד-פעמי. הייתי שיכורה, וככל הנראה גם הוא. וזאת לא אשמתי שטום היה אחד הגברים הנאים ביותר שראיתי מיימי." מאמא הצדיקה את עצמה בחיוך ערמומי.

"כה... עכשיו הוא מעדיף את השם 'וולדמורט'."

"את בטוחה שזה הוא בכלל?" אמה שאלה.

"הו כן." אנחה נשמטה מפיה של רוז בעודה מוזגת את השיקוי לכוס זכוכית. "פרופסור דמבלדור הראה לי את אחד מהזכרונות שלו – כן, זה אפשרי," היא מיהרה להוסיף כשלסתה של אמה נשמטה בפליאה. "אנחנו דומים. מאוד דומים. כאילו, יש גם הרבה דברים שונים, אבל אפשר לראות בבירור שאנחנו קרובי משפחה."

"לא היית צריכה את פרופסור דמבלדור בשביל זה – אני תמיד אמרתי לך שאתם דומים." מאמא לקחה את הכוס ולגמה ממנה. האפקט היה כמעט מיידי – האם פלטה אנחה רכה וניתן היה לראות כיצד שריריה התפוסים נהיים רכים יותר תחת השפעת השיקוי. "וואו... זה טוב. יותר טוב מכל תרופת הרגעה שלקחתי אי פעם. אם אני אצטרך להמשיך לעבוד עם ג'פרסון על הפרויקט אני אזדקק להרבה מזה."

"איך את יכולה להיות כל-כך רגועה בקשר לזה?!" הדרך שבה אמה קיבלה את החדשות בקשר לוולדמורט הייתה נינוחה באופן מוזר. ככל הנראה היא לא הבינה מה חומרת העניין – היא הרי מעולם לא ראתה את המבט המפוחד של הקוסמים השונים למשמע שמו העדכני של טום רידל.

"אני בטוחה שחלק מזה כתוצאה מהשיקוי." מאמא אמרה ולקחה לגימה נוספת מהכוס. "אבל גם בלי ההשפעה המרגיעה, תחשבי על זה – מה שהיה ביני לבין טום היה חד פעמי. אני בקושי זוכרת מה קרה, לכן אין כל סיבה שהוא יזכור יותר ממני. גם אין לו כל סיבה לחשוב שהלילה האקראי הזה הוביל לכך שתיוולד לו בת. לדעתי, כל עוד את, דמבלדור ואני נשמור על-כך בסוד, טום בחיים לא יידע על זה, והוא בחיים לא יבוא לחפש לא אותי ולא אותך."

בתיאוריה הזו היו יותר מדיי הימורים – מה אם וולדמורט כן יחשוד במשהו? מה אם אחד מהנוכחים במשרד המנהל – דמבלדור, רוז או סנייפ, שלא לדבר על פרופסור מקגונגל אשר ללא כל ספק ידעה משהו גם – ייפלטו משהו? מה אם המנהל הזקן או שני המורים כבר העבירו את המידע הזה לגורמים נוספים? רוז לא יכלה להיות רגועה כמו אמה בקשר לזה, אך היא הייתה חייבת להודות כי רוב הסיכויים היו שמאמא צדקה. "כן, כנראה את צודקת..." היא מלמלה.

מאמא הנהנה לאות הסכמה והרימה פעם נוספת את ספר השיקויים. לאחר דפדוף מהיר נוסף היא אמרה, "שמתי לב שלחלק מהמרכיבים יש תבניות קבועות בכל השיקויים שעברתי עליהם עד כה. לא עדיף להכיר איך כל אחד מהם עובד ולרקוח את השיקוי לפי זה ולא לפי הוראות כמו מתכון לעוגה?"

"רגע. מה?" רוז הייתה מבולבלת. היא התקרבה לאמה והביטה בשיקוי עליו האם נעצרה.

"הנה, תראי." מאמא הצביעה על רשימת המרכיבים. "גם בשיקוי הזה משתמשים באבקת אבן ירח ובתמצית יקינטון. לפי מה שהבנתי אבן הירח משמשת כחומר מרגיע ומשכך כאבים, והיקינטון מנטרל את אבן הירח מהשפעה חריגה מדיי ומתופעות לוואי לא רצויות. אבל היחס בין כמות אבן הירח והיקינטון שווה, וזה לא הגיוני בהתחשב בעובדה שיש עוד מרכיבים נוספים בשיקוי, שכל אחד מהם משפיע גם הוא על אבן הירח והיקינטון. אם תשני את היחס – תגדילי או תקטיני אותו, תלוי בשאר החומרים – השיקוי יהיה אפקטיבי יותר. זה מה שתמיד עושים בתרכובות כימיות, בכל אופן."

"וואו, את צודקת." רוז הייתה המומה. אמה, שלא היה לה כל מושג בדברים קסומים, עלתה על עיקרון שרוז לא חשבה עליו אפילו, בתוך דקות ספורות. וכעת זה נראה כה פשוט ומובן, כאילו הנערה הייתה אמורה להבין זאת באותה מהירות כמו אמה. זה היה מביך במובן מסוים, אך גם מדהים. קטרין סמית' הייתה, ללא כל ספק, גאונה. "אבל צריך להכיר את כל המאפיינים וההשפעות של כל חומר וחומר בצורה מושלמת, אחרת השיקוי יכול להיהרס או אפילו להפוך לרעיל." היא הוסיפה.

מאמא התכוונה לומר משהו נוסף, אך קול נקישות חד קטע אותה, והאם והבת סובבו את ראשיהן בסנכרון מושלם לעבר החלון, שם התעופפה תנשמת זעירה. היא התקשתה להתעופף באותו המקום, עטה מקצה אחד של החלון לשני ונוקשת עליו עם מקורה הקטן. רוז קמה ומיהרה לפתוח את החלון, והתנשמת הקטנה נחתה על השולחן בסלון, משמיעה קולות עליזים. לרגלה היה צמוד גליון קלף מגולגל, אותו רוז התקשתה להוציא כתוצאה מההתרוצצות והקפיצות השמחות של הציפור. בסופו של דבר היא ניצחה ושלפה את הקלף מרגלה של התנשמת.

היא מיד זיהתה את כתב ידו המעט מסורבל של פרד.

העלמה רוזמארי קלאריסה סמית' שלום!
הינך מוזמנת להתארח בבית משכנם הצנוע של משפחת וויזלי וחבריהם בתאריך השני בינואר ועד למועד החזרה ללימודים בבית-הספר לקוסמים ומכשפות הוגוורטס.
אנא אשרי הגעה ונציג מטעמנו יבוא לאסוף אותך במועד הקבוע בשעה 09:00.
בכבוד רב, פרדריק איגנטוס וויזלי.

"הוא נשמע כל-כך מנומס!" מאמא הגיבה, מעיינת במכתב מעל כתפה של רוז.

רוז צחקה. "פרד לא באמת כזה, מאמא. הוא סתם חיפש תירוץ לכתוב את השם המלא שלי ולצחוק עליי."

"אין לך שום זכות לבכות על השם שלך אחרי שהכרת מישהו שקוראים לו 'דראקו'."

מגלגלת את עיניה, רוז כתבה תשובה לפרד (שואלת בנוסף כיצד אביו מרגיש ומוסרת לו החלמה מהירה) ומסרה אותה לתנשמת העליזה, זו שמחה אפילו יותר ממקודם כעת שהעניקו לה עבודה לבצע. היא התעופפה מהחלון הפתוח ונעלמה בשמי לונדון במהרה.

השני בינואר... התאריך היה במרחק של שבועיים. עד אז רוז הייתה צריכה לסיים את כל השיעורים שהמורים הטילו עליהם, להעמיק קצת בנושא השיקויים – הרעיון של אמה בנוגע למרכיבים דרש מחקר נוסף, להספיק להינות ולבלות עם מאמא ולקנות לכולם מתנות.

את האחרון רוז ידעה בדיוק איפה היא יכולה לעשות.

סימטת דיאגון.

שם היא יכלה לקנות לחבריה מתנות לחג – רוז הייתה בספק שהם ירצו מתנות של 'מוגלגים' – ושם היא יכלה לחשוף את אמה לעולם הקסם. שתי ציפורים במכה אחת.

"מאמא," היא אמרה עם חיוך רחב על פניה, "מה דעתך על לבקר ברחוב של קוסמים?"

הבעת פניה של אמה הייתה תשובה מספקת למדיי.

היציאה לסימטת דיאגון התרחשה כמה ימים מאוחר יותר. עד אז רוז לא הבינה מדוע מר מודי המשיך להוציא את הגיחוכים היבשים שלו מהגרון במהלך כל הביקור שלהם בסימטת דיאגון, אך כעת כשהיא ראתה את תגובתה של אמה, היא עצמה לא יכלה שלא לגחך לאור חוסר המילים של האישה הבוגרת. כל דבר – החל מהפאב שהיא לא יכלה לראות ועד למוצרים הקסומים שנמכרו בחנויות – הלהיב את מאמא והדהים אותה. היא נראתה כמו ילדה קטנה, עם פיה פעור לרווחה ועיניה מנסות לקלוט כל פרט ופרט מסביבה ברעבתנות מלאת סקרנות ותשוקה. האם והבת בילו בסמטה במשך היום כולו, גם לאחר שרוז קנתה את כל מה שרצתה ואמה ביקרה בכל חנות שהייתה פתוחה ברחוב. רוז הייתה צריכה לגרור אותה בחזרה הביתה.

זו הייתה המעטה להגיד שקטרין סמית' הייתה כבושה על-ידי נפלאות הקסם. היא הייתה אישה ריאלית – מדענית, חוקרת ופרקטית מטבעה – והלא נודע שבקסם משך אותה כעש למנורה, מהפנט אותה ביופיו ובמגוון האפשרויות החדשות שהוא פתח בפניה. היא עדיין הייתה מאוכזבת מכך שהיא עצמה לא יכולה לבצע לחשים או לרקוח שיקויים, אך הדבר לא מנע ממנה לתחקר את רוז בנוגע לכל דבר שסקרן אותה בעולם החדש אליו היא נחשפה.

בדיוק בגלל זה רוז ידעה שהיא קנתה מתנה מעולה לאמה לרגל חג המולד וראש השנה החדשה (או כפי שאמה הפצירה בה, נובה גודינה, השם הבולגרי לחג). היא כבר הייתה עטופה ומוכנה להינתן בבוקר חג המולד, כמו שרוז ומאמא תמיד נהגו לעשות. כבר מגיל צעיר לרוז נודע כי אמה היא זו שמביאה את המתנות, ולכן לא הייתה כל סיבה להמשיך במסורת של הנחת המתנות מתחת לעץ שוח. במקום זאת, השתיים התיישבו זו מול זו והחליפו את המתנות שהכינו אחת לשנייה. לטעמה של רוז זה היה הרבה יותר אישי, אם כי מדיי פעם היא הצטערה על-כך שלא זכתה לחוות את ההתרגשות והפליאה של רוח החג.

כשהנערה התעוררה בבוקר יום החג לניחוחות של מאכלים בולגריים, הצער לא היה נוכח כלל, ובשמחה רבה היא קפצה ממיטתה, תפסה את המתנה אותה היא הכינה וכמעט ורצה לעבר המטבח, בו מאמא אפתה בעליזות את הלחם הבולגרי המסורתי, שבתוכו, כפי שהמנהג קבע, הושתל מטבע מזהב. רוז אף-פעם לא הצליחה להבין כיצד מציאת המטבע בתוך כיכר הלחם מזכה את המוצא בעושר למשך השנה, אך היא לא התווכחה עם מאמא לגבי המסורות הבולגריות אותן היא השרישה לבתה. רוז ידעה כי אמה התגעגעה למולדתה בעוז, והמעט שהיא יכלה לעשות היה לקיים את המנהגים להם מאמא הייתה רגילה.

"Chestita Koleda!" רוז בירכה, מתיישבת לצד השולחן, שכבר החל להתמלא במאכלים בולגריים אוטנטיים. "חג שמח, מאמא!" הגריפינדורית הניחה את המתנה העטופה לצידה, מחייכת מאוזן לאוזן.

"תראו מי סוף-סוף למדה איך לומר את זה כמו שצריך." גבה היה מופנה אל רוז, אך הנערה בכל זאת ידעה שחיוך עדין התפשט על פניה העגלגלות של אמה. "חג שמח גם לך, רוזה."

"נו, את לא מתכוונת לפתוח את המתנה שלך?"

מאמא צחקה, ולאחר שהכניסה את הלחם לתנור התיישבה ליד בתה. "סבלנות, רוזה. רק התעוררת ואת כבר רוצה לקבל את המתנה שלך."

"לא אמרתי שאני רוצה לקבל את המתנה שלי." רוז התווכחה בידיים שלובות על חזה, יודעת בתוכה שמאמא צודקת, כפי שצדקה בכל שנה. "אמרתי שאני רוצה שאת תקבלי את המתנה שלך."

"ואת יודעת שאנחנו תמיד פותחות את המתנות ביחד, ולכן הרצון שלך שאני אקח את המתנה שלי ממך שווה לרצון שלך שאני אתן לך את המתנה שלך." מאמא הרימה את גבתה. "היא בסלון, יחד עם כל שאר המתנות שהגיעו הבוקר."

"מתנות?" בצווחה מתרגשת, רוז רצה אל הסלון, המתנה של מאמא בידיה, שומעת את הצחוק המתגלגל של אמה הולך בעקבותיה. ואכן, על שולחן העיתונים הרחב שעמד באמצע הסלון נחו כחצי תריסר מתנות צבעוניות בגדלים שונים, נואשות שיקרעו מהן את העטיפות ויגלו מה מסתתר בתוכן.

"אני לא מבינה למה אתם הקוסמים לא יכולים להשתמש באמצעי תקשורת נורמלים. כל-כך הרבה תנשמות ביקרו בדירה היום בבוקר שכמעט והשתגעתי מהרעשים. אני מופתעת איך לא התעוררת..." אמה הודיעה לה בנימה משועשעת, מתיישבת על הספה ומורה לרוז לעשות את אותו הדבר.

רוז הניחה את המתנה שהכינה לאמה על הרצפה והעבירה את ידה בשיערה הסבוך משינה, מחויכת מאוזן לאוזן. "אז... איזו מהן היא המתנה שלך?"

"לא אמרת שאת רוצה לתת לי את המתנה קודם?" אמה שאלה בציניות, החיוך עדיין על פניה.

"טוב, לא צריך! אני אגלה לבד." רוז הזעיפה פנים בצחוק, שולפת מהערימה את המתנה העליונה ביותר – קופסה קטנה בצבע שחור, ללא כל עטיפה או סרט. כשפתחה אותה, נגלה אליה מכשיר עגלגל ופיסת קלף מקופלת, אותה היא הרימה וקראה.

ילדה, ליצור קשר איתי דרך ינשוף מסוכן מדיי, כפי שכבר אמרתי לך. את מעולם לא יכולה לדעת מי יעקוב אחרי החיה. עם שובו של הלורד האפל אנחנו צריכים עכשיו יותר מאי פעם להיות בעירנות מתמדת! אל תצרי איתי קשר יותר עם דברים מטופשים כמו ממתקים ועוגיות.

"מקסים כמו תמיד, מודי." היא גיחכה. כנראה שהוא לא אהב את אוסף הממתקים והעוגיות שהיא שלחה לו, כמתנה לחג וכגמול על חשיפתה לעולם הקסמים, כפי שהיא קיוותה. הוא דווקא נראה לה כטיפוס שאוהב מתוק, מתחת לכל המראה הקשוח. למרות שיכול להיות שהוא כן נהנה מהמתנה שלה, שכן הוא שלח לה מתנה גם. המכשיר המוזר היה עשוי בצורת ביצה, ומדבקה הודבקה עליו, עליה באותיות שחורות נכתב 'גלאי אופל'.

"מה זה אמור להיות?" מאמא שאלה, בוחנת את גלאי האופל בעיניים סקרניות.

"גלאי אופל, אני מניחה..." רוז הרימה את המכשיר וסרקה אותו מקרוב,עוברת עם עיניה תחילה על חלקו העליון העשוי זכוכית, שבתוכה שכן מנגנון מלא צורות וגלגלות דוממות, ולאחר מכן על החלק התחתון מעוטר הקישוטים. גם לאחר שסיימה לרוז לא היה כל מושג איך המכשיר הקטן הזה היה אמור לגלות אופל. היא תצטרך לשאול את מר מודי בהזדמנות.

שאר המתנות כללו סט איפור שלעולם לא נמרח מליאנה, ספר שיקויים מספנסר (המכתב שצורף למתנה הפציר שעל רוז להמשיך לחדד את כישוריה במקצוע, שכן בלעדיה לספנסר אין כל סיכוי להוציא ציון עובר), שני סוגים שונים של בושם בניחוח ורדים גם מקייטי וגם משאונה, סוודר עם סמל של ורד עליו מגברת וויזלי (כנראה שורדים היו מוטיב במתנות השנה... כמו תמיד...), חבילה מלאה בממתקים קסומים שונים מהתאומים ומלי ג'ורדן, ובאופן מוזר גם צמיד פשוט אך מעודן עם תליון של ורד (פעם נוספת...) מרידיאן פיינס. רוז לא קנתה לנער שום דבר, ובמוחה היא סימנה לעצמה לקנות לו מתנה לפני החזרה לבית-הספר ולהמציא תירוץ מדוע הוא לא קיבל אותה במהלך החופשה עצמה.

לבסוף כל מה שנשאר על השולחן – מלבד עטיפות קרועות וקופסאות ריקות – הייתה קופסה מלבנית עטופה בנייר כסוף, ואמה חייכה באושר כשרוז הניחה את המתנה על ברכיה והיישרה מבט לעברה. "הייתי צריכה לנחש שזאת המתנה שלך." למאמא הייתה משיכה לא מוסברת לצבעים כסופים וזהובים. אולי מכיוון שהם הזכירו לה מטבעות כסף. עוד היא אהבה את הצבע הירוק, ככל הנראה מסיבות דומות.

"באמת היית צריכה. אולי ככה לא הייתי צריכה לחכות חצי שעה עד שאני אוכל לפתוח את המתנה שלי..."

מגלגלת את עיניה בדרמטיות למשמע הטון הסרקסטי של אמה, רוז הושיטה לה את המתנה שלה - חבילה עטופה בנייר אדום בוהק. מאמא שקלה את המתנה בידיה בסקרנות מוגזמת, ניערה אותה בכדי לבדוק אם יוצא קול כלשהו, ורק לאחר שבחנה את העטיפה מכל הכיוונים, האם הביטה בבתה, ובהנהון מסונכרן שתיהן פתחו את המתנות.

"הו, רוזה! това е прекрасно!" מאמא קראה, אך רוז לא הגיבה, מתרכזת במתנה שלה, פיה פעור לרווחה מפליאה והתרגשות.

הנערה הגריפינדורית זכרה במעורפל כיצד בחופשת הקיץ היא הראתה לאמה תמונה של שמלה שהיא אהבה ממגזין מעצבים בו עיינה מרוב שיעמום. כעת הבד הסגול היפהפה שהיא ראתה בעיתון נח לפניה בתוך הקופסה, ורוז לא יכלה שלא להעביר את ידה על הבד, נאנחת מכמה נעים הוא הרגיש. היא הרימה את השמלה מהקופסה וניכנה לדעת שהיא נראתה בדיוק כפי שזכרה. עדיין בעלת רצועת כתף עבה אחת, עם בד שהגיע עד לברכיים – גולש, אך עם זאת גם קשיח מספיק כדי להיצמד לגוף וליצור קפלים אשר העניקו לשמלה גוונים כהים יותר וגרמו לצורתה להיות יותר מוגדרת. במילה אחת, היא הייתה מדהימה.

"מאמא, איך זכרת את השמלה הזאת בכלל?" רוז שאלה, מחבקת את הבד הנעים ומצמידה אותו לחזה. אמה הרימה את עיניה מכריכתו האדומה של 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן'. מתחתו עדיין שכב הספר על צמחים קסומים וסגולותיהם, והנר המכושף אותו רוז צירפה למתנה נח ליד ירכה.

"היא יפה, נכון?" מאמא גיחכה בחום. "הייתי בטיול עסקי לאיטליה בנובמבר. היה לי קצת זמן פנוי אז עברתי בין חנויות כשראיתי אותה, ומיד נזכרתי שהראת לי אותה בקיץ. היא ממש תתאים לעקבים האלה שיש לך."

"מאמא, היא יפהפיה! תודה!" רוז חיבקה אותה בעוז, מנסה להעביר דרך החיבוק עד כמה היא מודה לה. "אהבת את מה שקניתי לך? חשבתי שתרצי לדעת יותר על חיות וצמחים קסומים, אלה שני דברים שלאו דווקא צריך להיות קוסם או מכשפה בשבילם. הו, והנר – הוא מכושף. הוא לעולם לא נגמר, ומפיץ את הריח שהמדליק הכי רוצה להריח ברגע ההדלקה."

מאמא בהחלט אהבה את המתנות. את שאר השבוע היא בילתה בקריאה מעמיקה של שני הספרים, מתפאלת עוד ועוד מהחיות ומהצמחים החדשים שנגלו לה. כשרוז קמה בבוקר, אמה הייתה שקועה בספר תורת הצמחים. כשרוז חזרה מבילוי עם חבריה מבית-ספרה הקודם, אמה ישבה בסלון עם כוס תה והספר על החיות, מדפדפת בו בעיון. כשרוז הכינה את השיעורים שנתנו לה לחופש, ריח עז של דשא קצוץ ביום קייצי מהנר המכושף מילא את הדירה.

רק בבוקר השני לינואר, לפני שעזבה לעבודה (שגם אליה היא לקחה את הספרים כדי לקרוא בחשאיות), אמה הניחה בצד את שני הספרים כדי להיפרד מרוז כראוי, לפני שזו עזבה כדי להתארח אצל משפחת וויזלי, ואז לחזור להוגוורטס. היא הכינה ארוחת בוקר מושקעת שכללה אומלט, טוסט עם גבינה, סלט וקפה, אותה האם והבת חלקו בסלון.

"ידעתי שיבוא היום ואת תעזבי את הבית, אבל לא הערכתי שזה יהיה כל-כך מוקדם, רוזה... דיי שומם פה בלעדייך." מאמא הגיבה, לוגמת מספל הקפה שלה. היא כבר הייתה מוכנה לעבודה – לבושה בחצאית שחורה וחולצה מכופתרת, מאופרת ועם שיער מסודר למופת. היה משהו מעט עצוב בידיעה שככה רוז הלכה לזכור אותה למשך כמה חודשים, עד שהשתיים ייפגשו שוב. היא העדיפה שאמה תעטה מראה יותר חם וביתי, במקום הלבוש המקצועי והמרוחק הזה.

"אל תדאגי, אני אמשיך לבקר בחופשים, וגם ככה נשארה לי רק שנה וחצי עד שאני מסיימת ללמוד. אולי כדאי שבינתיים תאמצי חתול שיארח לך חברה." רוז הציעה בצחוק, מכניסה לפיה את החתיכה האחרונה מהטוסט שנותרה על צלחתה.

מאמא חייכה בממזריות, מנענעת את גבותיה. "או אולי גבר."

רוז בלעה את פיסת הטוסט, מגלגלת את עיניה. "רק תוודאי הפעם שהוא לא קוסם אפל בבקשה."

"הו, חה חה. את פשוט קורעת, רוזה."

רוז הטתה את ראשה, שולחת לעבר אמה חיוך תמים ומעפעפת בריסיה, שיערה הארוך נופל על פניה כתוצאה מתזוזת ראשה. דרך קווצות השיער החומות היא יכלה לראות את פניה הזעופות של האם ועד כמה שהיא ניסתה להתאפק, הגריפינדורית פרצה בצחוק עז. "סליחה, סליחה. נושא רגיש."

"רמת ההומור שלך כל-כך גבוהה..." מאמא הודיעה ביובש. בלגימה ארוכה היא סיימה את כוס הקפה שלה ונאנחה בעצבות. "אבל אני עדיין אתגעגע לעקיצות הנדושות האלה."

רוז ידעה שגם היא תגעגע. "היי, אל תדאגי! את תקבלי מספיק מהן במכתבים." היא הניחה יד מנחמת על כתפה של אמה, אך העצבות התפשטה גם בליבה, מעקצצת כמו מכת קור. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא רואה את אמה למשך כמה חודשים. בפעם הקודמת הידיעה לא חלחלה לתוך רוז כמו עכשיו, והפעם ההבנה הייתה מעיקה הרבה יותר.

"כן, אבל זה עדיין לא יהיה אותו הדבר... בואי הנה!" מאמא קמה ומשכה אותה לחיבוק מוחץ עצמות. הריח המוכר של אמה הכה באפה של רוז, והיא שאפה אותו לריאותיה, מתענגת על הריח שהזכיר לה את הבית בפעם האחרונה לזמן רב.היא עטפה את זרועותיה מסביב לגב של אמה והחזירה את החיבוק בעוז. מרגישה כיצד מאמא מלטפת את שיערה בעדינות, היא ידעה שעוד קצת והיא לא תחזיק מעמד ותזיל דמעה, לכן הגריפינדורית פסקה את החיבוק וצעדה צעד לאחור, חיוך קלוש על פניה. אותה הבעת פנים הייתה גם אצל אמה. "טוב, כדאי שאלך לעבודה לפני שאני אהרוס את האיפור עם בכי."

רוז גיחכה. "כן, כדאי."

לאחר חיבוק מהיר נוסף, מאמא נפרדה מרוז, עוזבת לעבודתה. הדירה פתאום הרגישה ריקה, ורוז הבינה למה אמה התכוונה כשהיא אמרה ששומם פה בלעדיה, דבר שמעולם לא שמה לב אליו קודם כשנשארה לבד בבית. דירתן הייתה גדולה, ורוז התרגלה לכך ששתיהן נמצאות בבית. כשהיא הייתה לבדה בדירה הגדולה הזו, היא התחילה להיות גדולה מדיי.

בידיעה שאם תמשיך לחשוב על הנושא עוד קצת היא עלולה לבכות, רוז מיהרה להעסיק את עצמה בלבדוק אם הכל אסוף במזוודתה ואם היא לא שכחה דבר. בגדים, ספרים וציוד לימודי, איפור, אספקה חדשה לשיעורי שיקויים ועוד שלל חפצים שהיא חשבה שאולי תזדקק להם בטירה – כולם כבר היו ארוזים, כמותם הגדולה גורמת למזוודה להתרחב בצורה שהיא לא הייתה אמורה להתרחב בה.

מסופקת שלא שכחה דבר, רוז החלה להתארגן לקראת השעה 09:00, בה 'הנציג' – כפי שפרד כתב במכתבו – היה אמור לבוא בכדי לקחת אותה ל'בית משכנם של משפחת וויזלי וחבריהם' (למה היא לא יכלה להגיע לשם לבד, לרוז לא היה מושג). היא התקלחה במהירות, ייבשה את שיערה ולבשה מכנסי ג'ינס ואת הסוודר שגברת וויזלי סרגה לה, למען הטעם הטוב (הסוודר ישב עליה, באופן מוזר ומעט מטריד, בהתייחס לעובדה שגברת וויזלי מעולם לא ראתה אותה, בצורה מושלמת). הגריפינדורית אספה את שיערה לצמה משוחררת והתאפרה קלות, מקווה שפרד יראה אותה במיטבה וישכח את המראה הנוראי שלה מהמרפאה. השתקפותה במראה סיפקה את רוז, ואת שאר הזמן עד לשעה הקבועה היא העבירה בלהתאמן על החיוך הכי מנומס וכובש שהיא יכלה ליצור, אותו היא התכוונה לפרוש על פניה כשתפגוש את גברת, ובתקווה גם את מר, וויזלי. העיסוק העביר את הזמן בצורה טובה בהרבה מהמצופה, ורוז אפילו לא שמה לב כיצד הוא עבר לפני שרעש שדמה בצורה מסוכנת כמו קול נפץ נשמע מחדר השינה של אמה.

מפחדת שמאמא ערכה איזשהו ניסוי עם חומרים כימיים בחדרה אשר הגיבו אחד עם השני והיו עלולים ליצור שריפה, רוז רצה אל חדר השינה ופתחה את הדלת לרווחה, מכינה את עצמה למאבק עם אש מתלקחת, אך מה שמצאה בחדר היה מפתיע הרבה יותר. "...מר מודי?!"

הוא נראה בדיוק כפי שזכרה – פניו עדיין מצולקות, למרות שיכול להיות שנוספו לו עוד כמה שריטות וצלקות, רוז לא הייתה בטוחה. עדיין במקום עינו השמאלית, שהייתה אמורה להיות קטנה ושחורה כמו עין ימין, הייתה עין מזויפת כחולה וגדולה, שחוברה בעזרת רצועה למקומה ונעה ללא הפסקה. הוא עדיין התלבש כמו סוכן אמריקאי מהמערב הפרוע, עם המעיל הארוך והמשומש בצבע חום. ביד אחת הוא החזיק את מקל ההליכה שלו, וביד השנייה את השרביט שלו, מורם אל-על ומוכן להתקפה.

"איפה שרביט הקסמים שלך, ילדה?" הוא דרש לדעת, "הייתי יכול להיות בקלות אוכל מוות."

"אמ... הנה, הוא פה." רוז הרגישה כמו ילדה קטנה שמחנכים אותה כשהיא הוציאה את שרביטה מהכיס האחורי של הג'ינס שלה. משום מה, העובדה שהשרביט היה איתה הכעיסה את מודי אף יותר.

"ילדה, לעולם, ואני חוזר, לעולם, אל תלכי עם השרביט שלך בכיס האחורי." הוא נבח בתקיפות. "פליטה לא מכוונת אחת של אנרגיית קסם, ואת יכולה לומר להתראות לכל החלק האחורי של הגוף שלך."

"הו..." אלה בהחלט היו חדשות בשביל רוז. "אז איפה אני אמורה להחזיק את השרביט שלי אם לא בכיס?"

"ידעתי שהייתי צריך לקנות לך נרתיק לשרביט במקום גלאי אופל..." מר מודי מלמל מתחת לאפו, יוצא מהחדר והולך לעבר הסלון כאילו כבר ביקר בבית לפחות עשר פעמים, רוז הולכת בעקבותיו. "ודרך-אגב, מה חשבת לעצמך כששלחת לי את הממתקים האלה?"

"רציתי לומר לך תודה ולאחל לך חג שמח... לא אהבת את הטעם שלהם?"

"זה מעבר לנקודה, ילדה. לא משנה כמה טעימים הם היו, זה היה טיפשי ומסוכן. כבר אמרתי לך את זה בפעם הראשונה בה נפגשנו – אני אדם מבוקש בקרב הקוסמים האפלים. יש לך מזל שלא פוצצתי את החבילה ששלחת ברגע שהינשוף נחת על אדן החלון שלי. זה בדיוק מה שהייתי עושה אם לא כל הלחשים המגנים שהתקנתי בבית. ואם כבר מדברים על זה, אני חושב שאולי כדאי לעשות את זה גם פה – יותר מדיי קל להיכנס לפה."

רוז פחדה לשאול אם מודי חשש שלאוכלי המוות ולוודמורט קל מדיי להיכנס לדירה (ואז ללא ספק עוד אנשים ידעו על סודה, בנוסף לדמבלדור, סנייפ ומקגונגל), ולכן במקום זאת היא חייכה בשובבות. "אז כן אהבת את הטעם שלהם."

מודי יישר אליה מבט אשר דמה מאוד לאחד מהמבטים הקשוחים של סנייפ. "תתרכזי ילדה. אין לנו זמן, איפה הדברים שלך?"

"בחדר שלי." רוז הצביעה לכיוון חדרה. מר מודי עקב אחרי האצבע בעינו המזויפת.

"אז מהרי להביא אותם. אין לנו זמן."

כשרוז חזרה עם המזוודה שלה, מודי הושיט לה מטפחת עבה. למראה מבטה המבולבל, הוא הסביר, "המקום שאני לוקח אותך אליו סודי ביותר, ואני עדיין לא בוטח בך עד כדי כך בשביל להפוך אותך לאחת משומרות הסוד שלו."

אז זאת הייתה הסיבה לליווי המוזר... השאלה המתבקשת הייתה אם המקום היה סודי בפני כולם, או רק בפניה מכיוון שהייתה בתו של וולדמורט. ואם כן, אז למה בכל זאת רוז זכתה ללכת לשם? מכיוון שהם ניסו למשוך אותה לצד שלהם על-ידי כך שהראו שהם בוטחים בה? או מכיוון שהם רצו לשים עין עליה מקרוב? ומי 'הם' היו בכלל? רוז זכרה שפרד אמר משהו על 'מסדר עוף החול', ועל-כך שמודי חבר במסדר הזה. היה סביר להניח שדמבלדור היה חבר במסדר גם כן (לא סתם הארי קרא לקבוצת ההתגוננות מפני כוחות האופל 'צבא דמבלדור'...), ורוז לא יכלה שלא לתהות מה המנהל הזקן סיפר למסדר עליה, ומה הם יעשו איתה ברגע שיגלו מיהו אביה.

מובן מאליו שרוז לא יכלה לשאול את מודי דבר בקשר לזה, שכן היה סיכוי שהוא לא יודע ואז היא תהיה זאת שתפלוט את הסוד שלה ולא מישהו אחר, ועוד ל'עין הזעם' מודי – 'אדם מבוקש בקרב קוסמים אפלים', כפי שהוא אמר. לכן היא רק הנהנה וקשרה את המטפחת מסביב לעיניה. העלטה מיד מילאה את תווך ראייתה.

מודי תפס את זרועה של רוז, לופף את אצבעותיו סביב זרועה בחוזקה. היה מעט מפחיד להימצא תחת חסדו של האיש האימתן, ללא היכולת לראות ולהגן על עצמה. לא שהראייה הייתה עוזרת לנערה נגדו. "תכיני את עצמך, ילדה. זאת לא הולכת להיות תחושה נעימה. ותשלפי את השרביט שלך, צריך להיות תמיד בעירנות מתמדת."

זאת אכן לא הייתה תחושה נעימה.

רוז הרגישה כיצד אחיזתו של מודי גורמת לה להסתובב במקומה ומיד היא איבדה את היכולת לנשום. מסביבה הכל מחץ את גופה, כאילו כל האוויר נשאב ונשאר חלל ריק שגרם לה להימחץ. איבריה הפנימיים רצו להיכנס עוד יותר פנימה לתוך גופה ולפרוץ החוצה בבו הזמן, היא לא יכלה להזיז שום חלק מגופה – לא יד, לא עפעף, לא את ליבה. זה הרגיש לה כמו נצח, אך בשנייה הבאה האוויר חזר למרחב והלחץ ירד מגופה, מאפשר לאיבריה לחזור לתנוחתם הרגילה בגופה. החוויה לא הייתה מהנה במיוחד בשביל קיבתה של רוז, והנערה התקפלה לשניים וארוחת הבוקר צצה בחזרה בליווי קולות מחליאים. רק בנס שרביטה של רוז לא נשמט מידה.

"זה טבעי בשביל ההתעתקות הראשונה, אבל קדימה, תאספי את עצמך." הקול של מודי היה איפשהו מימינה, ורוז הטתה את ראשה לכיוון הקול, מוחה מפיה את שאריות ארוחת הבוקר עם החלק האחורי של ידה.

השחור ששרר מסביבה לא שיפר את תחושת הבחילה שפקדה אותה, ובקול צרוד היא קרקרה, "מה לעזאזל זה היה? ואיפה אנחנו?" רוז חשה את הצורך להסיט את המטפחת מעיניה, אך ההרגשה שמודי צופה בה באחת מעיניו, אם לא בשתיהן, לא עזבה אותה, והיא לא העיזה לעשות דבר מלבד להזיז את קצוות השיער שנפלו מצמתה על פניה במהלך התקף ההקאה.

"זו הייתה התעתקות. וחכי דקה, וכבר תדעי איפה." לא בדיוק עונה על שאלתה, מודי דפק על משהו – ככל הנראה דלת – וקול חריקה נשמע. יד חזקה לפפה את זרועה פעם נוספת ומשכה את הגריפינדורית קדימה. קול צעדים מתקרבים נשמע, אבל רק לאחר שהדלת נסגרה בחריקה נוספת התאפשר לרוז להוריד את המטפחת מעיניה. בשנייה שהיא עשתה זאת צרחה מצמררת נשמטה מפיה.

"צאצאים של זוהמה – איך אתם מעזים לטנף את בית אבותיי – " צרחות נשיות מיד מילו את המקום, אך רוז כמעט ולא שמעה אותם, כל כולה מרוכזת באימה בדבר אחר.

הפנים שנגלו לעיניה של רוז היו מוכרים, תוויהם חרוטים במוחה של נערה מכמות הפעמים שהופיעו בטלוויזיה ובעיתונים. הן וודאי היו נאות פעם, אך כעת היו רזות ובעלות קמטים, גוונן אפרפר. רעמת שיער שחורה כיסתה בחלקה את העיניים האפורות שמשום מה הזכירו לה את מאלפוי, שהביטו בה באימה מוחלטת. הפה המוקף בזיפים שחורים היה פעור לרווחה, ריח חלש של אלכוהול נודף ממנו.

הרוצח ההמוני סיריוס בלק נראה כמעט בדיוק כמו שזכרה מתמונות המאסר שלו.

-

ווהווו, גם קטרין, גם מודי, וגם סיריוס - 3 דמויות חדשות בפרק אחד! אז אמנם עם סיריוס בלק רוז עוד לא בדיוק תקשרה, אבל עם קטרין ועם עין-הזעם כן הייתה לה אינטרקציה בפרק. 
אז המערכת יחסים בין רוז ולאמא שלה עוד לא בדיוק ברורה לחלוטין (וזה היה משעמם אם הכל היה נגלה בפרק אחד, לא? (; ), אבל כן רואים, אני מקווה, שיש משהו שונה ממערכת יחסים רגילה של אם ובת. היחסים בין רוז וקטרין הם הסיבה העיקרית לכך שרוז מצאה את עצמה בגריפינדור, ולא בסלית'רין (כאילו, כולנו היינו מצפים שהצאצא של וולדמורט יימצא את עצמו בסלית'רין, זה בדם שלו). 

בקשר למודי... רוז לא יכולה שלא לכבד ולאהוב את ההילאי, הוא זה שהציג לה את עולם הקסמים לראשונה, אחרי הכל. אבל יש בו משהו שרוז לא סומכת עליו, והיא לא יכולה לא לחשוב האם הוא יודע מיהו אביה, ומה הוא חושב לגבי זה, או מה הוא יעשה כשהוא יגלה. ככל שהיא מתעמקת יותר ויותר בעולם הקסמים, כך הסוד שלה אוכל אותה יותר מבפנים, וכולנו יודעים שזה לא בריא, במיוחד לגוף הורמונלי מתפתח של אישה צעירה כמו רוזמארי שלנו ;)

בשביל להקל קצת על הציפייה לפרק הבא, אני יכולה לומר לכם שחוץ מנקודת המבט של רוז, יהיה גם חלק מנקודת המבט של ארצ'יבלד מילסטונס, דמות מקורית שלי. תוכלו להרהר מי הוא עד לפרק הבא :)

השיר הוא "Nightmare before christmas" שכתב Tim Burton. זהו השיר שהיווה את הבסיס לסרט בעל אותו השם, ולמרות שהוא לא ממש קשור לפרק, הוא כן עוסק בחג המולד, והציטוט שמופיע בתחילת הפרק קשור לדמותו של סיריוס בלק - איך שהיא מפחידה ומשליטה טרור ואימה, למרות שסיריוס עצמו אינו רוצה זאת.

הפרק הקודם		הפרק הבא