כוכב השחר

תודה על התגובות לפרק הקודם (:

למי שתהה, ממש לא שכחתי את מורגנה. קריאה מהנה (:

פרק 15

אשליה ומציאות

מורגנה ליבריס מעולם לא הייתה זקוקה לאיש. היא הייתה רגילה להיות לבד, בלי משפחה ובלי חברים, להסתדר בכוחות עצמה נגד כל המכשולים שהעולם הציב בפניה. אבל היא מעולם לא הרגישה בודדה כפי שהרגישה באותו החורף.

היא הרגישה כאילו חומה של קרח צלול מפרידה בינה לבין כל הפרצופים המוכרים שסביבה. אנשים יכלו להסתכל עליה, אבל לא באמת לראות אותה... והבדידות הייתה קרה כל כך.

ידו של פארנהייט כיסתה את פיה בכל פעם שרצתה לדבר, אפילו כשהוא לא היה בקרבתה. במהלך הימים החשוכים, בפינות של כיתות מלאות תלמידים ובחדרה, היא התחילה להשלים עם העובדה שהיא מפחדת מארוסה. פחד חד, אמיתי – פחד לשהות איתו לבד מכיוון שלפעמים הכעס היה משתלט עליו והיא הייתה חושבת שבאותו הרגע הוא מסוגל להרוג אותה.

לא הייתה לה ברירה אלא ללכת על קצות האצבעות בקרבתו, להיות זהירה עד כאב. היא לא העזה לשוב ולפנות אל המנהלת לעזרה, יודעת שארוסה וחמתה לעתיד עוקבים אחרי כל צעד שלה. לא היה דבר שיכלה לעשות מלבד לשלוח צעקה אילמת, להתפלל שהיא תזכור אותה ואת המצוקה שלה. אבל כמו כל השאר, היא לא ראתה אותה. עיניה חלפו על פניה כאילו הייתה אוויר בכל פעם שעבר על פניה במסדרון או באולם האוכל. ספקטרום שכחה אותה.

חוסר האונים היה מחליא. היא שנאה כל רגע. לא הייתה לה שום נחמה, שום דרך לברוח, מלבד לשנות צורה לציפור קטנה ולהתחפר בארון שבחדרה, לחלום שתוכל להישאר שם לנצח. היא ישנה בצורת האנימגוס שלה כדי שחלומותיה יישארו פשוטים ולמנוע מעצמה להלך.

היא הייתה מוכרחה לברוח.

היא תלתה את כל תקוותיה בפיצוח התעלומה שמאחורי המצפן של אביה. אבל באותם ימים הוא לא שימש לה יותר מאשר אור מנחם מתחת לשמיכתה בלילות, לא יותר מחבר. היא הגיעה למבוי סתום.

גם עבודתה עם ארטמיס לא התקדמה לשום מקום. לאחר יותר מחודשיים של עבודה רציפה ללא שום תוצאות, פארנהייט שבר את שולחן העבודה במשרדה של אימו מרוב זעם על הכישלון המתמשך.

"תנסי יותר!" הוא צעק על מורגנה, שהייתה דבוקה למושבה במתח לנוכח הזעם המתפרץ. "את יודעת את התשובה!" הוא קבע פתאום, מתקרב אליה בצעד מאיים. מורגנה נצמדה למשענת הכורסא תוך כדי מאמץ כושל לא להראות חולשה. "את יודעת, ואת לא רוצה לספר לנו – !"

"זה מספיק!" ארטמיס אמרה בקול יציב. היא ישבה בכורסא סמוכה למורגנה, מעשנת מקטרת. "מורגנה עושה כל שביכולתה לעזור לי לפצח את הצופן. אני ממליצה לך להתחיל לשלוט בעצמך."

פארנהייט נראה עצבני ונזוף בעודו פונה ממורגנה בצעד חד. היא צפתה בו מתקן את השולחן ששבר בשילוב בין הקלה למתח בציפייה שכל רגע השליטה העצמית שלו תתרופף והוא יתפרץ עליה שוב.

"אתה מפחיד אותה," ארטמיס אמרה, משכילה לקרוא את שפת גופה של מורגנה. "תעזוב עכשיו."

"בקרוב היא תהיה אשתי," פארנהייט טען, כמעט בילדותיות, עניו השחורות רושפות. "אני אנהג בה איך שאני רואה לנכון – "

"לא. קודם כל אתה תלמד איך צריך להתייחס לאישה. עכשיו לך."

פארנהייט זעף ועזב את החדר בצעד רועם, כמו תמיד, לא מעז להמרות את פיה של אימו. מורגנה חשה הקלה מציפה אותה כשהדלת נטרקה אחריו.

"הוא עוד ילמד," ארטמיס הבטיחה לה ברכות. מורגנה רצתה לענות, אבל במקום מילים יצאו רק דמעות.

"די, די..." ארטמיס כיבתה את המקטרת וניגשה אליה, מתייצבת מאחוריה ומניחה את ידיה על כתפיה במחווה אימהית. "הבן שלי אוהב להעמיד פנים שהוא חזק, אבל הוא בסך הכל ילד שמשחק בכוח. מספיק שתראי לו שהוא לא מפחיד אותך והוא לא יעז להרים עליך אצבע."

"אין לי כוח יותר..." מורגנה מצאה את עצמה אומרת. היא לא יכלה לשאת זאת יותר. "אני לא יכולה..."

"את יכולה, ואת תמשיכי הלאה," ארטמיס הבטיחה לה. "הנישואים שלך אולי לא יהיו מאושרים, אבל את תלמדי לשחק את המשחק. את תסתדרי."

מורגנה כיסתה את פניה. היא לא רצתה לשחק את המשחק הזה יותר. היא לא רצתה להיות הכי טובה, היא לא רצתה להוכיח את עצמה... היא רק רצתה שהדברים ישובו להיות כמו שהיו פעם. להיות שוב בבית של פרופסור פוטר ליד האגם, עם בן...

"הייתי מאושרת לפני," היא אמרה בקול רם. המילים הרחיקו את הדמעות.

"היית ילדה," ארטמיס אמרה בקול רך. היא התחילה לאסוף את שיערה של מורגנה בעדינות לצמה. "חשבת שזה אושר. אבל פשוט לא ידעת. אין אושר – יש רק תמימות. וברגע שהיא נעלמת, את יכולה רק לעשות את כל מה שאת יכולה כדי לשרוד, להיות למעלה. אבל את חייבת להיות חזקה."

לא. מורגנה סירבה להאמין לה. היא הייתה מאושרת, לא סתם טיפשה. היא הייתה מאושרת עם בן כשהתנשקו בפעם הראשונה על המיטה שבעליית הגג, כשישבו יחד על הספסל בגן החורפי של ווינטרהול, בלילה האחרון שלהם יחד, אפילו שידעה שישנא אותה לנצח, אבל הוא יחיה.

"אני מרחמת עליך," היא אמרה בקול דק, שקט מלחישה.

אצבעותיה של ארטמיס השתהו על שיערה של מורגנה. היא הייתה מוכרחה להודות שלמרות שידעה איזה פרצוף ארטמיס יכולה לעטות, באותו הרגע המגע שלה היה נעים, אימהי. היא הייתה האישה החכמה והטובה שהיא פגשה על המעבורת לפני שנתיים, לא אוכלת המוות שסחטה את אדון מאלפוי.

"תודה," האישה המבוגרת יותר אמרה לה בקול יציב. מורגנה חשבה על הילדה הקטנה והעזובה המציצה לתוך הטרקלין בחשש, הילדה שדם מכתים את ידיה הקטנות. היא לא תמיד הייתה קשה. היא פשוט נשברה.

"אני מעריכה את זה. אני מעריכה את זה שאת לא שונאת אותי."

נשמעה נקישה חדה על הדלת ומורגנה נבהלה. משהו בתוכה רצה להאמין שהשיחה האחרונה הייתה רק הזיה שנוצרה מאומללות בעוד ארטמיס קוראת שהדלת פתוחה.

האדם שעמד בפתח היה חסר פנים. מורגנה קמה על רגליה ובהתה בחוסר הבנה, אך לאחר שנייה הכל התברר לה; בעודו סוגר את הדלת אחריו, האדם שבפתח היה בעיצומו של שינוי צורה בדיוק מול עיניה. כשהשינוי הסתיים הוא היה גבר צעיר, נאה מאד, בעל פנים שזופות וצמה בלונדינית ארוכה. חיוך נאה אך מסוכן של שביעות רצון נראה על פניו.

מורגנה הכירה אותו. לפני כשנה, בתיאטרון ברומא, הליוס לסטריינג' עזר לה לחמוק מהזר הזה שהתעקש שתצטרף אליו.

היו לו עניים כחולות, קרות וחדות. מורגנה הכירה אותן, וההכרה בלבלה אותה. הן אומנם לא היו שטופות דם, אך הייתה בהן אותה חוכמה וערמומיות שהיו בעניו של הזקן איתו שוחחה באגף השמור. זה היה הוא – היא ידעה שזה הוא – למרות שאיך שהוא, היה צעיר בכמה עשרות שנים.

ההסבר התברר לה לאחר סריקה קצרה של הופעתו של האסיר. על צווארו, תלויה על חוט, הייתה טבעת האירוסין שלה. הטבעת המעוטרת אבני ספיר שאבדה לה לפני כמה שבועות. כעת היא הקרינה מקור פועם ויציב של קסם שינוי צורה. הקסם הזה החזיק את האשליה המציאותית להפליא שגרמה לאיש הזקן להיראות צעיר.

"הו, אל תיראי כל כך מופתעת," האיש אמר לארטמיס, שסבה אליו ובהתה בו בעיניים פעורות לרווחה. "את נראית כאילו ראית רוח, יקירתי."

"קליסטוס." ארטמיס אמרה את השם כשם שהייתה טועמת אותו, שוקלת אותו. "עזבת את האקדמיה לפני שנים – "

"חזרתי כדי למצוא מפלט. רכשתי לי אויב מסוכן אי שם בחוץ, והייתי זקוק למקום בו אוכל לאגור שוב את כוחותיי מבלי לחשוש לחיי. אך המנהלת לא בדיוק סלחה לי על מעשי הקונדס שביצעתי בעברי..." האיש, קליסטוס, אמר בשמץ רשעות. "הייתי מצפה ממך לדעת על השתלשלות האירועים הזו. את חברת סגל עכשיו, אחרי הכל... אבל כנראה שאת פשוט לא חשובה מספיק."

קליסטוס נופף בשרביטו והדלת השמיעה קול נעילה כבד. מורגנה נמתחה.

ארטמיס נמתחה גם היא, אבל שמרה על סבר פנים קריר ושלו.

"למה אתה פה? הגעת לסגור חשבונות? זה מאד לא אופייני לך," היא אמרה ברוגע, ללא ספק כדי למשוך זמן.

"בדרך כלל הייתי מסכים. רק שאת הפכת להיות מטרד מציק מאד עבורנו, ארטמיס," קליסטוס השיב בחריפות. "אני מעריך את השאפתנות שלך, אבל אנחנו נמצאים בתקופה רגישה, ואין לנו זמן למשחקים שלך. אני מודה לך שפקחת עין על מורגנה עבורנו – למען האמת היית חייבת לנו את זה, אחרי שנפטרת מאוורה – אבל אנחנו נחזור להעסיק אותה מעתה והלאה."

למשמע שמה מורגנה נסוגה צעד לאחור. היא חשבה שהיא ניצלה מידיו של אוורה והאנשים איתם עבד כשהמרצה מת. אבל הם לא היו מוכנים להרפות...

היא הסתכלה בארטמיס. לא היה לה ספק שהאיש הזה לא יעז לפגוע בה עצמה, אבל מה עם האישה השנייה? היא ידעה, גם אם לא רצתה להאמין, מה קליסטוס בא לשם לעשות.

כאילו קרא את מחשבותיה, קליסטוס הסתכל לכיוונה וחייך. "אני צריך להודות לך, דרך אגב," הוא אמר, אוחז בטבעת שבדרך כל שהיא גנב ממנה. "אבני ספיר הן מוליך מצוין לכשפי שינוי צורה. האדם שהעניק לך את הטבעת הזו בוודאי ידע כמה את אוהבת את התחום."

גרונה של מורגנה התכווץ.

"אני בחרתי אותה," ארטמיס אמרה בקרירות, מבטה קבוע בקליסטוס בנחישות. "לא הייתי בוחרת כך אם הייתי יודעת איזה שימוש יעשה בה."

"איך ברחת?" מורגנה שאלה. "אף אחד מעולם לא ברח מהאגף השמור."

"אף אחד מהאנשים שנכלאו שם מעולם לא היה אחד מהבלתי- כבולים," קליסטוס השיב בסיפוק. השם הכה במיתר בראשה של מורגנה.

"אנחנו צריכים לעבוד ביחד," ארטמיס התמקחה ביציבות. "יש לנו את אותה המטרה. כולנו רוצים להעמיד את חסרי הקסם על מקומם – "

"אה, כאן את טועה," קליסטוס קטע אותה. הוא התחיל להתהלך בחדר ולבחון את הספרים ופריטי הנוי שהיו שייכים בעבר לפרופסור אוורה. "אתם טהורי הדם כל כך לא יצירתיים... במאורע זה הרשי לי לספר לך שאנחנו פתחנו במאבק הזה. למה שנרצה שיסתיים?"

בשלב זה ארטמיס איבדה את ביטחונה העצמי. עיניה הכהות התרוצצו, מחפשות הסבר.

"אתם?... אבל – למה?"

"זה סיפור ארוך. והבריחה מהאגף השמור לא הייתה תעלול קל, למרות כל יכולותיי, אז סלחי לי אם לא ארחיב," קליסטוס אמר, מואס מהנושא.

מורגנה נלחצה. "אין לך לאן לברוח," היא התפרצה, חשה בכוונותיו של האיש. ארטמיס לא משה ממקומה, למרות שמורגנה הייתה רוצה לומר לה לברוח. "המעבורת הבאה שתעזוב את ווינטרהול תצא רק עוד חודשיים. יתפסו ויחזירו אותך לאגף השמור ברגע שישימו לב שאתה לא שם – "

"אה, אבל זה כל היופי, קטנתי," קליסטוס אמר לה בחלקלקות. הצורה בה הסתכל עליה צמררה אותה. "אף אחד לא יידע שברחתי. כמה כריות, כמה פיסות עץ וספר או שניים, ופרופסור קליסטוס הזקן יושב לו שם, קורא, ישן, אוכל, ואפילו מדבר כמה משפטים פשוטים. לא סתם מכנים אותי אמן האשליות."

מורגנה סירבה להאמין.

"עכשיו..." קליסטוס הטיב את גלימתו בחיוך נאה. "כדאי שתתפסי מחסה."

לפני שהיא הבינה מה קורה החדר היה מוצף גלי עוצמה קטלניים שסחפו ספרים, ספלים וכלי כתיבה מסביב במערבולות. האוויר פצפץ כשקללות נורו מסביב, מוסטות הצידה או נחסמות על ידי מגנים קסומים. היא צנחה ותפסה מחסה מאחורי כורסא, שלאחר כמה שניות רוסקה בהדף מאחת הקללות שנורו.

המחשבה להצטרף לקרב חלפה בראשה לרגע אך התעופפה באותה המהירות. הרמה בה ארטמיס וקליסטוס נלחמו הייתה מעבר לרמה שלה, מלבד זאת שנראה שארטמיס מסתדרת; היא התקדמה בצעדים מדודים, הודפת את קליסטוס לאחור, שיערה השחור מתערבל מסביב לפניה וגלימתה מכה ברגליה. מורגנה הייתה יכולה לעזור לה הרבה יותר בכך שתברח ותיידע מישהו בכך שהאסיר נמלט מהאגף השמור.

היא קמה על רגליה ורצה אל הדלת. אף אחד לא ניסה לעצור בעדה. יודעת שהדלת נעולה, היא הניפה את שרביטה, מנצלת את עוצמת הקסם המקיפה באותה מכל עבר, ושיגרה גל מתנחשל של הדף שהעיף את הדלת מציריה. היא לא הסתכלה מעבר לכתפה בעודה רצה החוצה.

היא חצתה את המסדרונות בריצת אמוק. תלמידים ומרצים בהו בה כשחלפה על פניהם, דוחקת אחדים מהם הצידה באלימות על מנת לעבור וממשיכה לרוץ לפני שהספיקו לקרוא לה להיזהר. גרונה בוער ורגליה דואבות, היא טיפסה במעלה גרם המדרגות שהוביל אל משרדה של המנהלת. היא כבר הייתה חסרת כוחות ואוויר, אבל חצתה את המסדרון האחרון והתפרצה לתוך המשרד.

ספקטרום הרימה את מבטה בבהלה ונעצה בה את עיני החתול הסגלגלות שלה בתדהמה. גם פרופסור אוקבטיה לאלכימיה ופרופסור נייטלי לאסטרונומיה, שישבו איתה, נבהלו מכניסתה של מורגנה.

"העלמה ליבריס, מה פשר ההתנהגות הזו?" ספקטרום נזפה בה בחומרה.

"האסיר ברח!" מורגנה התנשפה מבלי לבזבז רגע.

"על מה את מדברת?" פרופסור אוקטביה התפלץ.

"קליסטוס..." מורגנה הרגישה שהיא עומדת להיחנק. פניה בערו וצלעותיה כאבו. "הוא ברח מהאגף השמור... הוא במשרד של ארטמיס... הוא – הוא מנסה להרוג אותה!"

חברי הסגל החליפו מבטים המומים.

"איך את יודעת על פרופסור קליסטוס?" אוקטביה שאל בתדהמה תוך כדי שספקטרום קמה על רגליה במהירות ועקפה את השולחן. בלי גינונים מיותרים היא יצאה מהמשרד, מוציאה את שרביטה.

חשה גל של הקלה, מורגנה פנתה בצעד מהיר בחזרה לכיוון המדרגות.

"אל תהיי מטופשת," המנהלת אמרה בחדות ואחזה בידה. לפתע המסדרון השתנה, האבנים הסתחררו, לבנים הפכו למרצפות, קירות שינו זוויות ונעו במנהרה מסתחררת, ולאחר שנייה הן היו מול דלת משרדה של ארטמיס.

לא חושבת פעמיים, מורגנה התפרצה פנימה. באיחור היא נזכרה שכשעזבה את המשרד הדלת הייתה פרוצה, וקפאה.

במשרד לא היה זכר למאבק האלים שהתרחש בו לפני דקות אחדות. כל הספרים היו במקומם, גיליונות הקלף ועטי הנוצה מסודרים על השולחן, וארטמיס ישבה בכורסא מול האח המבוערת ועישנה מקטרת.

היא הסתכלה במורגנה כשהתפרצה ואז עיניה טיילו לכיוון ספקטרום שעמדה מאחוריה.

"אפשר לעזור לכן?" היא שאלה בשלווה.

"איפה הוא?" קולה של מורגנה בקע גבוה מגרונה.

"איפה מי, יקירה?" ארטמיס שאלה בבלבול מנומס.

"הוא היה פה!" מורגנה סבה ואמרה למנהלת בייאוש. "הוא היה פה, הוא ניסה להרוג אותה!"

"על מה את מדברת, בשם מרלין?" ארטמיס קמה על רגליה. "אף אחד ממש לא ניסה להרוג אותי!"

ספקטרום הסתכלה על מורגנה בקרירות. לא היה בחדר שמץ של סימן שדבר מה קיצוני התרחש שם.

"את חייבת להאמין לי!" מורגנה התחננה בפנייה. היא הסתכלה בין שתי השנים בייאוש. "קליסטוס מתמחה בקסמי אשליה," היא אמרה כשההבנה הכתה בה. היא הצביעה על ארטמיס. "הוא מתחזה להיות היא!"

"אילו שטויות את מדברת?" ארטמיס – שלא הייתה ארטמיס – נזפה בה.

"מכיוון שאיני מעלה בדעתי איך היית יכולה לדעת על קיומו של קליסטוס באקדמיה ועל יכולותיו מבלי לראות אותו במו עיניך, אני מוכנה לחקור את הנושא," ספקטרום פסקה. "פרופסור לסטריינג', בואי איתנו, בבקשה."

בעזרתה של ספקטרום הן הגיעו לכניסה לאגף השמור תוך רגע. מורגנה הלכה בעקבות המנהלת, לצד ארטמיס, במסדרונות האבן הקודרים והריקים. היא בחנה את ארטמיס מזווית עינה, וזו חייכה אליה בזחיחות. לא היה לה ספק שזה קליסטוס שמחייך אליה מאחורי מסכה.

היא התחילה לפחד. מה הוא עשה לארטמיס? ואיך תוכיח לספקטרום את מה שהיא יודעת?

חששותיה התאמתו כשהן הגיעו אל תאו של קליסטוס ומצאו אותו שם, זקן ומקומט, יושב בכורסא ומעיין בספר.

"ערב טוב, המנהלת," הוא אמר בקול סדוק וחלקלק. "באת לבקר מכר וותיק?"

"אם יורשה לי לציין, פרופסור, ברור שהעלמה ליבריס יצאה מדעתה," ארטמיס אמרה.

ספקטרום שתקה.

"זו אשליה!" מורגנה התעקשה. "רק תגעי בו – הוא רק בובה! קליסטוס האמיתי נמצא פה! תראי – "

מורגנה שלחה את ידה אל החוט שבצבץ תחת צווארון גלימתה של ארטמיס – החוט אליו מורגנה ידעה שקשורה הטבעת עם אבני הספיר – אבל האישה אחזה בידה בכוח מפתיע ועצרה בעדה. היא ניסתה ביתר שאת וארטמיס הדפה אותה.

"היא גם אלימה," היא טענה. "המנהלת, היא צריכה להתאשפז במרפאה מייד."

"לא!" מורגנה ניסתה שוב, נואשות, לאחוז בחוט של הטבעת, אף הפעם ספקטרום אחזה בזרועה ועצרה אותה.

"בואי נשוחח," היא אמרה בחומרה.

"אבל – "

"עכשיו." היא גררה אותה בחזרה לכיוון היציאה. מורגנה הסתכלה מעבר לכתפה. קליסטוס, בדמותה של ארטמיס, חייך אליה ברשעות ונופף.

"את חייבת להאמין לי," היא אמרה למנהלת כשלא ניתן היה לראות את ארטמיס יותר.

"זה לא משנה האם אני מאמינה לך או לא," ספקטרום השיבה בטון מחושב. "גם אם אבדוק את קליסטוס, סביר להניח שלא אמצא דבר מוזר בו. אין שני לו בעולם בתחום שינוי הצורה והאשליה. אפילו אני לא מיומנת מספיק כדי לשבור את האשליות שלו. נכון לעכשיו, אין דרך להוכיח שמה שאת אומרת נכון."

"את חייבת לפחות לנסות!" מורגנה התעקשה, מתחילה להיות נואשת מאד. היא ידעה שמה שהיא יודעת נכון, אבל לא הייתה לה שום דרך להוכיח את זה. התסכול מחץ אותה.

"המצב לא נראה טוב, ליבריס," ספקטרום אמרה לה בחומרה מחושבת שהייתה מרגיעה ובו בזמן מרתיחה. "כל החלטה שנעשית באקדמיה עוברת דרך הסגל. וחברי הסגל יודעים שעברך פה לא נקי. ידוע לנו על היסטוריה של דיכאונות, יחסים מפוקפקים עם מרצים, התנהגות מוזרה והליכה תוך כדי שינה. גם המידע שסיפקת לי בנוגע למותו של פרופסור אוורה נפל על אוזניים ספקניות ברגע שחשפתי שאת סיפקת את המידע. אני מצטערת, אבל אם מדובר במילה שלך נגד המילה של פרופסור לסטריינג' – "

"לא," מורגנה המתה, מנסה להשתחרר מאחיזתה של המנהלת בידה. העולם הסתחרר סביבה בחוסר אונים. "לא, הם חייבים להאמין – "

"מורגנה." קולה של ספקטרום התרכך אך אחיזתה התחזקה. "הדאגה העיקרית שלך כרגע צריכה להיות לא לפרופסור לסטריינג', אלא לעצמך. לאור ההתנהגות שלך היום, ייתכן שהסגל ימצא שאת לא כשירה להמשיך את הלימודים בווינטרהול."

הפרק הקודם		הפרק הבא