אליזבת מאלפוי

אעהאעה! 18 מנויים! תודה לכל מי שהגיב ושאהב את הפיק!
האמת שרציתי אתמול לעדכן כבר, אבל לא מצאתי את הזמן, באתי כל כך עייפה מהבית ספר ואז היה לי חוג, וכשחזרתי התמוטטתי על המיטה...
 אני יודעת שהפרק הקודם היה די מעורפל ולא ברור, אבל הפרק הזה יסביר את הכל! אם למישהו יש שאלות אני אשמח לענות עליהם בפעם הבאה שאני אעדכן. 
 מקווה שתאהבו את הפרק!

פרק 13
יש דברים שלא עוברים עליהם בשתיקה

ג'יימס התהלך במדשאות, שהיו מכוסות בשלג. לא היה שם אף אחד. עינו עקצצה קצת בכאב, אבל ג'יימס התעלם. הוא לבש גלימת צמר חמימה ומעליה מעיל בצבע שחור. כובע צמר שחור עטף את ראשו וצעיף בצבעי הבית לפפו את צווארו. הוא עשה טעות כשלבש כפפות שחורות דקות מאוד, שכן, היה קר מאוד. הוא תחב את ידיו לכיסי הגלימה והמשיך בדרכו, נחוש לא לחזור לטירה. לא היה שום מקום יותר טוב מהמדשאות בו היה יכול לשקוע במחשבות.
הוא חשב על הריב.
זה היה אחרי אימון קווידיץ' קשה.
"מה עובר עליה? זו לא הפעם הראשונה שהיא לא מגיעה לאימון, וגם כשהיא עושה לנו טובה ומגיעה היא לא מרוכזת בכלל!" אמר פרנק במבטא בריטי חלק, ששיחק את השומר. הוא היה גבוה מאוד. שיערו היה בצבע חום כהה ומסופר בתספורת צבאית קצוצה. אם לא היית מכיר אותו, היית חושב שהוא הבריון השכבתי, שכן היה גדול ומפחיד, ומצב רוחו השתנה לעיתים קרובות. אבל פרנק היה נחמד, עד שהיה מתעצבן.
"כן!" הסכימה איתו כריסטינה בכעס קל, הרודפת. היה לה שיער בלונדיני ארוך וחלק, אבל עכשיו היו תקועים בו ענפים ועלים, והוא היה פרוע מהגשם והשלג.
"חברים, תירגעו. אני בטוח שיש לזה הסבר." ניסה ג'יימס להרגיע אותם.
"תסתום אתה!" צעק עליו תמיר. עיניו החומות פנו אליו בכעס.
"רק אמרתי, שאני חושב שצריך לדבר איתה, במקום לפסול מראש!" גם ג'יימס הגביר את קולו. תמיר חיקה את קולו.
" 'צריך לדבר איתה'." ג'יימס התעצבן. הוא ידע שהעייפות והעצבנות מהמשחק הקרוב נגד רביינקלו מכשילים את כולם, אבל גם אותו. כל הזמן הזה, ג'וש בל, מפקד הקבוצה, נשען על העמוד וצפה בהם. שיערו השחור נפל על פניו והסתיר את עיניו. הוא היה גבוה ושרירי, והיה הדמות המבוגרת עבור כולם, האחראי. עיניו היו בצבע צהוב ענבר, בצבע שאף אחד לא היה יכול להחליט אם הוא יפה, או מפחיד. הן סרקו את הריב המחריף בחומרה, אבל הוא לא התערב. עד שהמכה הראשונה.
תמיר כופף את ידו והחטיף לג'יימס אגרוף בעינו. ג'יימס לא נשאר חייב וחבט בצלעותיו. ג'וש מיהר להיכנס ביניהם.
"הי! תסתכלו על עצמכם! אנחנו קבוצה! אנחנו צריכים להתנהג בכבוד אחד כלפי השני!" נזף בהם. עיניו רשפו, וג'יימס הרגיש כאילו הן חודרות אליו ושורפות כל תא בגופו. "עכשיו לכו לכיוונים שונים, וכדאי מאוד שאני לא אשמע שרבתם מכות שוב!"
תמיר נשך את שפתו ופנה לטירה. בגלל זה ג'יימס הלך אל המדשאות, שכבר ראוי לקרוא להן מושלגות.
הוא חשב אולי ללכת לבקר את האגריד והתקדם לביתו. הוא הגיע לערוגות הדלעת, והחליט שהוא לא מעוניין בחברה. הוא חזר על עקבותיו.
לא חלפו אפילו חמש דקות והוא שמע קול הצלפה. אבל לא היה שם אף אחד חוץ ממנו, ערוגות הדלעת, ועץ יחיד באמצע השלג.  
ג'יימס צמצם את עיניו והביט בעץ, וזיהה אותו. זו הייתה הערבה המפליקה. העץ שאביו הזהיר אותו מפניו רבות. הוא רץ אליו, וראה על השלג דמות חשוכה. העץ הרים את הענפים בכוונה להכות שוב. ג'יימס רץ כמו פנתר ולחץ על הסיקוס שהקפיא את העץ.
'זה היה קרוב.' הוא חשב והתנשם בכבדות. הוא התקרב אל הדמות. היא הייתה חסרת הכרה. ג'יימס סובב את הדמות על גבה ואליזבת נגלתה אליו.
עיניה היו עצומות וריסיה הארוכים ליטפו את משקפיה. היא לבשה גלימה שחורה ומעיל סגול מעליו. לא היה לה צעיף או כפפות, וצווארה וידיה נראו כחולות מעט מהקור. כובע צמר אפור נח על השלג ליד ראשה.
ג'יימס מיהר לחבוש את כובעה על ראשה. בלי לחשוב פעמיים, הוא הסיר מעליו את צעיפו ואת כפפותיו והלביש אותם על אליזבת.
"את פשוט לא יכולה להתרחק מצרות. אה?" מלמל. הוא לקח את ידה ומדד לה דופק. למרבה הקלתו, היה דופק מהיר.
הוא הסתכל בכף ידה, וראה מין סימן מוזר. הוא לא הספיק להתעמק בו, כי יללה נוראה נשמעה. ג'יימס קם על רגליו ושלף את שרביטו.
"יש פה מישהו?" הוא צעק. היללה נשמעה שוב."אם זו בדיחה אז זה לא מצחיק."
ג'יימס הסתובב לעבר האגם. הוא ראה צללית חשוכה עומדת שם. היא התקרבה קצת, וג'יימס הביט ביצור הנורא.
הוא היה כולו שחור והתהלך על שתיים. היה לו פנים של זאב ופרווה שחורה על הגוף. עיניו היו אדומות כדם ורצחניות. מפיו יצאו שני ניבים ארוכים ועל ידיו ורגליו התנוססו טפרים גדולים וארוכים שנראו כאילו היו יכולים לשסף מתכת כמו דף נייר.
"מה זה?" מלמל ג'יימס בפחד. היצור נהם ורץ על ארבע אל ג'יימס.
ג'יימס ניסה לשלוח אליו קללה מכשילה אבל היצור התחמק ממנה. היצור הגיע בערך כמטר מרחק ממנו ואז זינק. ג'יימס הניח את ידיו על ראשו כדי לגונן על עצמו, אבל היצור לא הגיע אליו.
ג'יימס הביט בפה פעור בלביאה שזינקה על היצור ודחפה אותו הרחק מג'יימס. פרוותה הייתה בצבע צהוב בלונדיני, כמו כל הלביאות. היצור התאושש והתחיל להילחם בלביאה. שניהם שרטו ונשכו והכו והרביצו אחד לשני.
אחרי חמש דקות של לחימה בה נראה כאילו הלביאה מנצחת, היצור שרט את גב הלביאה בטפריו ודם החל לזלוג מגבה. הלביאה מצידה נשכה את היצור בידו. הוא דחף את הלביאה והיא הושלכה כמה מטרים ממנו והתנגשה בערבה המפליקה, שלמרבה המזל, עדיין הייתה מוקפאת.
פתאום היצור פרש כנפיים ששחורת וגדולות שג'יימס בכלל לא ראה שהיו שם, ועף אל היער.
הכל קרה כל כך מהר, וג'יימס היה מופתע כל כך.
הוא התקדם בזהירות אל מושיעתו. השלג שהיה מסביבה הוכתם בדם והמראה עורר בג'יימס חלחלה.
פתאום, לנגד עיניו של ג'יימס, הלביאה התכווצה קצת. ראשה הפך לראש של נערה מכוסה בכובע צמר אפור. שערה החום כיסה את פניה וג'יימס לא ראה מי היא, אבל הוא כן ראה ששלוש שריטות ארוכות היו על גבה, והן דיממו קשה.
כפות רגליה הפכו לרגליים וידיים, שלבשו את הכפפות שלו. ג'יימס רץ אליה והסיט את שערה.
"מאלפוי?!" הוא קרא בהפתעה. "את... אנימאגית?! איך?" אליזבת זעה קלות. היא פקחה את עיניה הכחולות.
"זה היה הדבר היחיד שהיה יכול להציל אותי." היא לחשה. קולה היה עייף ומלא בכאב. היא השתעלה ומפיה יצא דם.
"אנחנו חייבים להביא אותך למרפאה." הוא מלמל. הוא הביט בערוגות הדלעת וראה את דמות חשוכה עובדת בגינה.
"האגריד!" הוא צרח. "האגריד!" הוא צפה בחוסר סבלנות בהאגריד המתקרב בריצה קלה.
"ג'יימס! מה פה אתה עושה?" דיבורו המצחיק לא שעשע את ג'יימס הפעם, וכך גם לא פרצופו העליז, שהתמוגג כשראה את אליזבת.
"מה כאן קרה?" הוא שאל בקול רציני. ג'יימס הביט באליזבת, ועיניה התחננו שלא יגיד כלום.
"אני לא יודע. מצאתי אותה ככה." הוא אמר בפנים חסרות הבעה.
"ניקח אותה למרפאה." אמר האגריד והרים את אליזבת בעדינות. ג'יימס הלך אחריו בשקט. האגריד השתדל ללכת כמה שיותר מהר.
"לך אתה קרא לפרופסור מקגונגל שתבוא למרפאה." אמר לו האגריד. ג'יימס הנהן בראשו ורץ אל חדר המורים כאילו נפשו בו. הוא חלף על פני תמונות, תלמידים רוחות, על פני בלוני המים של פיבס ועל פני פסלי האבירים שהיו מוצבים בכל מקום. הוא התנגש באחד ומיהר לייצב את הפסל לפני שייפול.
"פרופסור מקגונגל! פרופסור מקגונגל!" הוא צעק. פרופסור מקגונגל יצאה מהחדר עם מבט כעוס בעיניים. היא לבשה גלימה בצבע אפור בהיר, וכובעה השחור התמידי היה מצוי על ראשה בזווית מעט עקומה. משקפיה נפלו על אפה והיא הרימה אותם והתבוננה בג'יימס בעיון.
"מה פוטר?" היא בחנה את מבטו המבוהל. "הכל בסדר?"
"מצאתי את אליזבת מאלפוי מדממת אל הדשא. היא במרפאה, האגריד אמר לי לקרוא לך."
"אוי לא." היא מלמלה והם מיהרו למרפאה.
בדרך ילדים הסתכלו על ג'יימס שהלך עם פרופסור מקגונגל, אבל לא היה לו אכפת. כשהם הגיעו למרפאה אליזבת כבר הייתה על המיטה, והתחבושת שמסביב לגבה ספוגה בדם.
הוא הביט ימינה, וראה את אוליבר ורינה.
"איך זה קרה?" הוא שמע את רינה מלמלת ומוחה דמעה קטנה שזלגה מעיניה. הוא התקרב אליה.
"אני אספר לך אחר כך." הוא לחש לה. רינה תקעה בו מבט מופתע.
"ומאיפה אתה יודע מה קרה?" התערב אוליבר בקול כעוס ומגונן.
"ראיתי." הוא ענה בשקט. אוליבר ורינה שתקו.
"אליזבת." קראה פרופסור מקגונגל. "מה קרה לך?" שאלה אותה.
"יצור." שמעו שהיא התאמצה לדבר. היא השתעלה ודם יצא מפיה.
"פרופסור מקגונגל, תחקרי אותה אחר כך. היא לא במצב טוב כל כך עכשיו." אמרה מאדאם פומפרי וגירשה את כולם מהחדר.
רינה ואוליבר לקחו את ג'יימס לאחת הכיתות הריקות ואמרו לו לדבר.
ג'יימס סיפר להם את הסיפור.
"אתם ידעתם שהיא אנימאגית?" שאל אחרי שסיים לדבר. אוליבר ורינה הנהנו.
"גילינו שהיא חולה במחלה נדירה מאוד, והתרופה היחידה היא להפוך לאנימאג, או למות." אמרה רינה בשקט.
"למות?..." לחש ג'יימס בתדהמה.
"למה לא פניתם למאדאם פומפרי? היא הייתה יודעת מה לעשות!" קרא ג'יימס אחרי שיצא מההלם שהכה בו.
"זה לא היה אפשרי. להפוך לאנימאגוס זה מסוכן, ויותר מזה, מעבר לחוק. אנחנו די בטוחים שלא היו נותנים לה לעבור את התהליך." אמרה רינה והסיטה את שיערה מעיניה.
"מה זה היה היצור הזה?" אוליבר העביר נושא.
"אני לא יודע. בחיים לא ראיתי משהו כזה, אפילו לא בספרים." ענה ג'יימס ונענע את ראשו.
"אתם חושבים שאולי זה... הפרופסור? או אולי אמא של אתם יודעים מי?" שאל אוליבר והעביר את מבטו מרינה לג'יימס ובחזרה לרינה.
"אולי." אמרה רינה, כשזעם מתגנב לקולה. "אבל היא או הוא מעזים לפגוע באליזבת. ועל זה, אני לא אעבור בשתיקה."

 ....................................................
מקווה שהכל ברור עכשיו! 

הפרק הקודם		הפרק הבא