ג'יני וויזלי בהוגוורטס

הנופים המוכרים חלפו לנגד עיניו של דראקו, והפעם הוא בחן אותם, והקדיש להם יותר תשומת לב מאי פעם. כשראה שחבריו לתא עושים את אותו הדבר, נאנח.

"אז," פתח הארי. "אני הולך לדרך פריווט, כדי להודיע שאני לא חוזר יותר," על פניו התנוססה הבעה מאושרת. "הלן, חוזרת לבית שלה, ואתה, דראקו הולך למחילה."

דממה מעיקה השתררה בתא.

"נו, מה הדיכאון הזה? אוף, ככה יראה אלבוס דמבלדור כשיגידו לו שמורידים אותו מהקלפים של צפרדעי השוקולד!" צחוק מתוח נשמע בתא וג'יני התרפקה על חזהו של דראקו, מרוצה.

"אני חושבת שקודם אסע אל אמא ואבא. הם יהרגו אותי אם אבוא ישר אליך, רון." הרמיוני שיחקה בשרוולי גלימתה.

"וואו, יהיה מלא כל כך הקיץ!" ג'יני ספקה כפיים בהנאה. דראקו חייך והעביר יד בשיערה.

"אווחח אני מת לראות את הפרצוף של הדארסלים..! דווקא כשחשבו שנפטרו ממני, אני מגיע!" הארי צחק, מתמוגג על המחשבה.

השיחה דעכה לאט לאט, ולבסוף, למרות ניסיונה של ג'יני להחיות אותה, גוועה השיחה לגמרי וכולם בהו שוב בחלונות. דראקו עצם את עיניו ובראשו חלפו מחשבות רבות, עד שחשב שראשו עומד להתפוצץ.

אחרי כמה שעות, למרות שלנערים והנערות זה נדמה כמו ימים, שבועות, האטה הרכבת ונעצרה. הם לקחו את המטען שלהם וקפצו מהרכבת במהירות. רק הארי התעכב, מעביר את ידו על צידה החלק, האדום. דראקו ראה אותו מצמצם את עיניו בעונג. ואז הוא שמע את ג'יני צועקת והסתובב מהר.

"אמא! אבא!" קוסם גבוה ורזה, וקצת מרוט, ולצידו אישה נמוכה ושמנה, לשניהם שיער ג'ינג'י בוער ממש כמו של ג'יני, התקדמו לעברם.

הם חייכו ונופפו לג'יני שרצה אליהם וחיבקה אותם, כל אחד בתורו. המכשפה השמנה והנמוכה, שהיתה אמא של רון וג'יני רצה אליהם בצעדים קטנים והתנפלה על רון. הארי נעמד במקומו, מתוח וזקוף. כשהבחינה בו, חיבקה אותו חזק ואחזה בכתפיו, בוחנת אותו, כאילו כדי לבדוק כמה השתנה במהלך השנה. אדון וויזלי שוחח בינתיים עם הרמיוני וג'יני, שראתה שדראקו עומד בצד, משכה אותו לעבר משפחתה.

"אדון וויזלי, אני מ-"

"אוי, חמוד!" גברת וויזלי העניקה לו חיבוק מוחץ כמו זה שקיבל הארי שניה לפני כן. "רונצ'וק סיפר לי-" רון עשה פרצוץ ליד הלן. "הוא סיפר לי מה קרה, ואני כל כך מצטערת! תוכל לגור אצלנו, אם תרצה, כמובן..." היא מלמלה לעצמה תוכניות, עדיין מחבקת אותו.

וזה היה מוזר. אמו לא הרבתה לחבק אותו. אביו חזר ואמר ש"אם תחבקי את הילד, תגרמי לו להתנהג כמו ילדה! עיזבי אותו מיד, אני אומר!" אבל לדראקו, עד כמה שזה היה חדש ומוזר, זה לא הפריע. דראקו דווקא חיבק את גברת וויזלי בחזרה והיא הרפתה ממנו, מעבירה יד שמנמנה ומגושמת על שיערו הבלונדיני.

ואז, כשנסוגה כדי  להביט בו, הוא הבחין בתאומים, שהגיעו גם הם.

"מאלפוי הקטן!" קרא אחד מהם. הוא ניתר קדימה וטפח על כתפו בכוח אדיר.

"אתה תגור איתנו? הו, כמה שאני הולך להנות הקיץ... נבוא לביקור בכל יום..! נכון, פרד?" אמר ג'ורג'.

"היי," אמר פרד. "תראה את זה; אמא!" היא הסתובבה אליו במהירות. "תראי כמה שהארי רזה!" הוא דילג להארי בעליצות.

"כן, שלום גם לך, פרד." אמר הארי בקול קודר, שעה שגברת וויזלי רטנה בקול, על שהארי לא אוכל מספיק ושהוא סובל מתת תזונה. הרמיוני וג'יני צחקו חרש מאחוריה.

"עכשיו, כשאני יכול להתעתק, אגיע אליכם בעוד כמה שעות לכל היותר." הסביר הארי לאדון וויזלי כשהיו בדרך החוצה.

"הארי, אפשר ללכת איתך? אני מת לראות שוב את הבן דוד השמן שלך." פרד וג'ורג' קפצו לשני צידיו של הארי, הארי שיצאו מהמחסום שהוביל אל התחנה של המוגלגים.

"אה- בסדר...?" הארי הושיט לפרד את הכלוב של הדוויג ולג'ורג' את המזוודה. שלושתם הסתובבו במקום ונעלמו ביחד עם ה"קראק!" המסורתי.

"רגע, חכו. נראה לי שאני רואה את ההורים שלי!" הלן קפצה על קצות אצבעותיה וקראה להוריה. הם הגיעו אל הוויזלים במהירות.

"אמא, אבא," היא משכה את רון לצידה. "זה רון." על פניהם של ההורים הופיע מבט מבין והם לחצו בהתלהבות את ידו של רון.

"רון," גברת וויזלי התנפחה מעט. "מי זו?!"

"אמא, זאת הלן. סיפרתי לך עליה!" רון נראה נבוך מעט ואוזניו האדימו.

"אוהה.. הלן....!" היא לחצה את ידה של הלן ואת ידיהם של ההורים שלה. גם אדון וויזלי עשה אותו דבר כמוה.

"אני חושב," הוא אמר. "שצריך לחזור הביתה. ביל ופלר מחכים."

כולם הנהנו ואדון וויזלי אחז בידה של ג'יני. הוא סימן לאחרים וכולם הסתבובבו במקום, ונעלמו.

באותו הרגע כמעט, הגיעו כולם, על מזוודותיהם והכלובים, אל המחילה. דראקו הביט בבית המוזר וחייך אל ג'יני. הוא ידע שיקח לו זמן, אבל הוא יתרגל.

דראקו ישב בחדר של רון, על המיטה שנוספה למיטתם של רון והארי. בראשו התרוצצו מחשבות על אחוזת מאלפוי. דראקו ניער את ראשו וגער בעצמו. 'אתה כל כך לא רוצה לחזור לשם!' רטן קול בתוכו.

'אה, באמת..? שם יש חיים נוחים יותר! מה אתה עושה עושה פה? מה יש פה שכל כך מושך אותך להישאר?'

'כאן אין דבר שדומה למה שהיה, וזו רק ההתחלה. יש כאן גם את-'

"ג'יני!"

ג'יני נכנסה בדלת בשקט והתיישבה לצידו. בבת אחת נמחק כל צל של ספק. עליו להישאר כאן. זה מקומו.

"היי. רון אומר שברגע שנכנסת לחדר התיישבת ולא אמרת כלום. מה יש?" היא ליטפה את לחיו בידה הקטנה והעדינה.

"כלום," הוא חייך. "סתם כאב ראש, אני בסדר עכשיו... הארי חזר?"

ג'יני צחקה לרגע והסבירה. "הו, כן. פרד וג'ורג' התחילו לספר לנו הרגע מה קרה... בוא, תשמע!" היא משכה את דראקו אחריה, ואל המטבח.

"...ואז, הוא פשוט השיר את הנוצות וצרח, בכה!"

דראקו ראה את הוויזלים ואת הארי יושבים ליד השולחן, כולם צוחקים עד דמעות חוץ מהגברת וויזלי.

"מה? מה נתתם לו?" מיהרה ג'יני להצטרף לשיחה.

"עוגיות קרם קנריות!" כולם נחרו מצחוק. "עוגיות קרם שהופכות את האוכל מהן לקנרית גדולה!" הסביר ג'ורג', למען דראקו.

"למי נתתם עוגיה?" שאל דראקו.

"לבן דוד המוגל של הארי! שמן כמו היפופוטם!" הארי נחנק מצחוק, וכך גם דראקו.

"הייתם צריכים לראות את הפנים של הדודה שלי!" פלט הארי, אוחז בבטנו הכואבת מרוב צחוק.

גברת וויזלי הכתה על ראשיהם של התאומים בכף עץ גדולה.

"שלא תעזו לעשות את זה שוב," גערה בהם.

פרד ג'ורג' שפשפו את ראשיהם ומלמלו משהו שנשמע לדראקו כמו "... כבר בוגרים-" "-למקרה שלא שמת לב...!"

כולם צחקו עוד יותר.

------------------------------------------

אני, אישית, ממש אוהבת את הפרק הזה...! במיוחד את הסוף..!!
אבל אני חוזרת ומבקשת, תגובות..!!!!

בפרק האחרון, שיהיה הפרק הבא, יתפרסם גם השם של הפאנפיק הבא שאפרסם פה, באתר..!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא