האהבה חזקה מן המוות

התגובות חיממו לי את הלב.

אני מצטערת אם זה לא הגיוני, הצורה שבה היא נהפכת לבת ים. אבל אם היו מציעים לה היא הייתה מסרבת, לא?

בעצם... אולי כן.

בכל אופן, תודה רבה על התגובות!

המשיכו כך!

"אה- סליחה-" גמגם סקורפיו לכיוון הספרנית החדשה יחסית, דיאנה גל. היא בדיוק סידרה את המדף שעסק בחקר לחשים עתיקים.

"כן, בחורצ'יק?" פנתה אליו, פניה מאירות כלפיו. היא הייתה אישה צעירה בת שלושים, בעלת שיער חום חלק ורך, שאותו אספה לפקעת קלילה, חיוך רחב וסבלנות שלא נגמרת.ועוד יתרון- היא הייתה הרבה יותר נחמדה מהספרנית הקודמת, מדאם פינס. זו עזבה לאחר שלא יכלה להחזיק ביציבות ספר בינוני.

סקורפיו הסמיק קלות, ובקש בשקט: "אמ- שמעתי על איזה ספר בשם- אה- 'בתולות הים- היסטוריה'- אה- והוא- אה- די מעניין אותי, אז חשבתי- אולי- יש אותו פה?"

"בתולות הים?" שאלה דיאנה בפיזור נפש, עוברת טור ומזמנת ספר כחול מנצנץ. "זה מה שרצית?" היה עליו ציור של שתי בנות ים שוחות במי בריכה. אחת מבנות הים הסיטה את שערה מעיניה, הסתובבה וחייכה אל סקורפיו. מעליהן הייתה כותרת קטנה, כתובה באותיות זהובות מרצדות- 'בתולות הים- היסטוריה.'

"אה- כן, אני חושב." אמר סקורפיו במהירות. "תודה רבה, דיאנה. באמת תודה רבה."

"בשמחה." אמרה דיאנה, והמשיכה לסדר את המדף. סקורפיו יצא בריצה מהספרייה, פנה ורץ לכיוון חדר המועדון של סלית'רין.  

"היי- הוגו!"

הוגו הסתובב, וראה את סקורפיו מסמן לו. סקורפיו היה נראה חיוור, והוא אחז בידיו מעין ספר כחול.

"מה זה?" שאל הוגו, ומשך את המפר מידיו של סקורפיו. סקורפיו משך את זה בחזרה, נושך את שפתיו המלבינות.

"זה- לא משנה עכשיו." אמר במעין בהלה. הוגו הביט בו בחצי תדהמה. ההתנהגות לא התאימה לסקורפיו.  לא התאימה בכלל!

"תקשיב- זה- זה- זה קשור ללילי."

"מה?" הזדקף הוגו.

"היא- לילי- היא נהפכה- ל- בתולת ים."את המילים האחרונות סקורפיו לחש, מוכן להלם.

"מה?!" הוגו הזדעק בלחישה, ונזקק לתמיכה של הקיר. הוא נשען עליו, ידו האחת מונחת על מצחו וידו השנייה על ליבו. "בתולת ים- לילי- לא, זה לא יכול להיות!"

"אבל זה קרה." אמר סקורפיו בעייפות. "אתמול בערב ראיתי אותה."

"אבל- אבל איך?"

"היא ניסתה להסביר לי, אבל לא בדיוק הבנתי." אמר סקורפיו בקיצור. "לכן השאלתי את זה מהספרייה. טוב, אני עוד רוצה לנוח ולקרוא את הספר, לא הספקתי לישון הרבה בלילה.."

ובזאת הוא הלך, משאיר את הוגו עדיין נתמך בקיר, הלום.

אבל רק כשנכנס לחדר המועדון עלתה במוחו המחשבה שלא נהג ברגישות.

בתולות ים מפורסמות... זה לא מעניין אותו...

קבוצות בתולות ים באירופה... גם לא קשור אליו....

כמה פרקים יש כבר בספר הזה? ולמה בשם אלוהים אין בו אינדקס? הוא דפדף אל הפרק האחרון. ואז, בפרץ התרגשות, לפני ששם לב למספר הפרק (מאה תשעים ושלוש) שם לב לכותרת: דרך ההצלה של בתולת ים.

הוא התחיל לקרוא, במעט חשש מהול בהתרגשות שחש.

כמו שכתוב בפרק מס' תשעים ותשע, בנות ים נוצרות מעצב עמוק של בת-אנוש. לאחר שהיא הופכת לבתולת ים בדרך כלל רוצים להצילה. אבל- כמו שמוכיחה כמות בנות הים- זה קשה בהחלט, ומסוכן.

ישנן שתי דרכים.

סקורפיו הביט בשתי האפשרויות במצח מקומט, ונאנח. זה לא יכול להיות, חייבת להיות דרך יותר קלה מזו...

הוא העביר את אצבעו שוב על הדף, ואז, באנחה, סגר את הספר.

דמותה של לילי צפה ועלתה במוחו. שערה הארוך, עיניה החומות הגדולות, מבטה הנואש....

הוא פלט אנחה כבדה, נשכב על מיטתו, ונרדם מייד.

אדי עמד מאחורי הוילון, שרביטו אחוז בידיו והוא מתנשם בכבדות. הוא לא האמין שהוא עשה את זה. פשוט לא האמין. הרדים בכוח את חברו הטוב ביותר...

אבל לא הייתה לו ברירה. מאז שתום גילה לו שסקורפיו אוהב את מילי גורדון, אין חייו חיים. הוא ידע שמילי מסוגלת להתאהב בסקורפיו. ידע שסקורפיו יותר מושך ממנו. ידע שלו כמעט אין סיכוי מולו.

ובגלל כל המסקנות האלו הוא הגיע לפעולה הזו. שאם הוא רוצה שמילי תהיה החברה שלו ולא של סקורפיו- כשהוא הולך להציע לה חברות הוא חייב שסקורפיו לא יוכל להפריע להם באמצע.

וזו הדרך שמצא. הוא לא  מצא ברירה אחרת... סקורפיו יישן איזה עשר שעות, והוא ומילי יהיו חופשיים לנפשם.

הוא לא תיאר לעצמו לאיזה תסבוכת נקלע סקורפיו.

במעמקי האגם בהוגוורטס שכנו מבנים חדשים, בצבעים שהתמזגו היטב בנוף האצות מסביב. בכל אחד כזה, מבנה כשתי מטר גובהו, שמסביבו אלמוגים ושושנות ים, שכנו שתי בתולות ים.

באחד כזה התגוררה לילי, עם אחת בשם מורה, בת ים אחת מהיפהפיות, בעלת שיער בלונדיני מתולתל ארוך עד לקצה זנבה, עיניים גדולות בעלות צבע כחול צלול ובוהק, והזנב הכי ארוך מכל הלהקה.

הן ישבו כל אחת על משטח האצות שלה, ודיברו בקולות רכים כמו אדוות הגלים.

"איך אוכל לצאת מכאן?" תהתה לילי בפעם האלף.

"לא תוכלי." ענתה מורה, חד וחלק. "זה ברור. גם אותי ניסו להציל. אני בכלל גרתי בקליפורניה... היו לי שתי אחיות ושני אחים, והם ניסו להציל אותי. אבל זה קשה מידי. הם לא הצליחו... אחי הגדול כמעט מת בניסיון."

"אפשר למות מזה?"

"כן... אבל כבר גליתי. אז היינו רק תריסר...  עכשיו איתך אנחנו עשרים וחמש."

"אז עוד לא ראיתי את כולם!"

"ברור... את רק יומיים כאן, ואנחנו לא עושות קבלת פנים. אבל כשנצא מחר לציד גרינדילואים תוכלי לראות את כולן. שרי, טילי, מאמי, באלי, צ'ילי, הלי, ג'לי, פרילי, ספי, אלי, טלי, ריי, דיטי, פיני, מארי, טבי, צירי, שקי, ראטי, בצרי, ו..." היא ספרה על אצבעותיה. "אני, את, ומיקי ושולי. אה, שכחתי מישהי... אה, כן. ויטה."

"וואו, הרבה. מי הכי ותיקות?"

"כשבאתי היו לנו רק את ויטה, מאמי, הלי, פרילי, אלי, טלי, טבי, צירי, מיקי, שולי, ריי ופיני. אני הייתי השלושה- עשר. ויטה הכי ותיקה, והיא נפרדה מקבוצת בנות ים ליד נורווגיה ובנתה לעצמה קבוצה. היא קראה לה 'אדווה' והשם הזה הוא שלנו."

"לכל קבוצה יש שם?"

"בטח. פעם עברנו על פני קבוצת 'מרימי'. הן דווקא נחמדות, אבל כולן כהות... הן משייטות בעיקר ליד אפריקה. אנחנו נוסעות לבולגריה, ולפנינו תהיה שם קבוצת 'גלים' ואחרינו תהיה שם קבוצת 'מיטריון'. לפני שהגענו לכאן הייתה כאן קבוצת 'שמיים' ואחרינו תהיה כאן קבוצת 'תכלת'."

"כמה קבוצות יש?"

"בכל העולם? קשה לספור... כל הזמן יש חדשות. יש לפחות שש-מאות, ולכולן יש מסלול מיוחד משל עצמן. יש אתרים שמתרבים מכל קבוצה, והם כמספר הקבוצות."

"זה מדהים!" התפעלה לילי. "ואנחנו בעוד שבועיים שטות לבולגריה, כן?"

"לא בעוד שבועיים. בעוד שבוע. מה, לא סיפרתי לך? אמרו לשרי, שהיא מנהיגת הקבוצה שלנו, שקבוצת גלים נוסעות משם יותר מוקדם. לשרי יש חולשה לים השחור, כי באמת יש שם בתים הרבה יותר יפים ממה שיש פה, והיא הקדימה את מועד השיט. באמת בולגריה היא מקום מקסים... אנחנו ממש קרובות יחסית לחוף, והבתים שם בצבעים הרבה יותר חדים וכהים מאשר כאן... לא ישנים שם על אצות, ישנים על שושנות ים... רכות כאלה, הרבה יותר יפות מאשר כאן... ואין שם גרינדילואים, יש שם רק מלפפוני ים כאלה נחמדים, ו... בקיצור, יש שם ממש משכנות מדהימים. עוד תראי."

"אני מקווה שאני לא אראה." לילי הרצינה.

"מה.." מורה איבדה את המילים לרגע. "את עדיין עם הרעיון של להינצל? את רוצה להרוג אנשים שאוהבים אותך? זה מסוכן מאין כמוהו. רק חמישים מכל השש-מאות בכל העולם הצליחו להינצל!"

"אבל בכל אופן." לילי לפפה את שערה סביב זנבה. "אני לא רוצה להישאר כאן."

בפעם הראשונה בחייה, מורה לא מצאה מילים להגיב.

הפרק הקודם		הפרק הבא