הנשף

"מה, וויזלי?"

"בוא נתקדם רגע, בלונדי, " אני אומרת לו. אנחנו מתקדמים אל עבר האגם. אני והוא עומדים מולו ומאלפוי בוהה בו.

"סקורפיוס מאלפוי, אתה יכול לעשות לי טובה?"

"כן."

"אתה יכול לקפוץ?"

"מה?"

"לקפוץ עכשיו למים."

הוא בהלם. "טוב, אבל רק בתנאי אחד."

אני יודעת למה הוא מתכוון, כמובן. "טוב." אני עונה לו. אנחנו מחזיקים ידיים, לוקחים תנופה ורצים ישר לאגם.

"ג׳רונימו!" צועק מאלפוי. הוא מרים את ראשו מעל המים וגם אני.

"עכשיו. למד אותי לשחות עכשיו." אני אומרת. הוא ממלמל "אוקיי" ויושב על שפת האגם, רטוב כולו.

"את צריכה פשוט לחתור."

"אתה מורה ממש טוב,"

אני יכולה להגיד שסרקיזם תמיד היה בי. תמיד הגן עליי מהלא ידוע, תמיד עזר לי לרכוש חברים. סרקיזם בשבילי זה צחוק. בדיחות. הצחוק הזה, הצחוק האמיתי. לא הצחוק ה"מפחיד" הזה, זה שאתה מתאמץ בשביל שחבריך יהיו מרוצים וידעו שהבדיחות שלהם הן המצחיקות ביותר. שכולם יקיפו אותם כל הזמן.

אבל זה באמת די קל, האמת. אני פשוט מתחילה לחתור, ובתוך שנייה אני קולטת את העניין.

הוא קופץ למים. אני חמישה עשר סנטימטרים ממנו.

"את תלמידה חכמה, וויזלי." הוא מחייך אליי.

"זה רק כי היה לי מורה טוב. במקומך הייתי מתגאה בעצמי. "

אנחנו צוחקים. ידיי מתקפלות אל צווארי ומאלפוי מנשק אותי. כאילו ההורים שלי לא צופים בנו, המומים. לי לא אכפת. אנחנו צוללים לאט לאט. ומתנשקים מתחת למים. אנחנו לא צריכים אוויר. ידיו כרוכות סביב מותניי ומצמידות אותי אליו עוד יותר. אנחנו עולים למעלה. לוקחים ת'זמן. אנחנו צוחקים חרישית. אני יודעת שאבא שלי מת להרוג את מאלפוי. ולנזוף בי קשות, למרות שמעולם לא עשה זאת. תמיד הייתי רוזי הקטנה שלו.

אני מניחה שבגיל ההתבגרות מורדים. אני, רוזלין וויזלי החנונית, מורדת; גם לי זה נשמע מגוחך להפליא.

אבל מה הגבול בין אהבה לידידות?; אין כזה. אימא ממשיכה לצחוק מכל בדיחה של אבא כי היא אוהבת אותו כחבר. וכבעל. כנראה שהם "חברים לחיים".

אני מביטה במאלפוי. אני מחייכת אליו. חיוך זוהר. והוא מחייך אליי את אותו חיוך.

ואתם יודעים מה? - אני אגיד את זה. אני לא מפחדת; לא. אני לא אותה ילדה, פחדנית שמצחקקת כל פעם שבן מתקרב אליה.

אני מסיטה את קצוות שערו הבלונדיניות בעדינות. הוא מושך אותי החוצה. שנינו רטובים אבל לא קר לנו. לא, לא בגלל ה"חום של האהבה". כי זה אמצע יולי.

אנחנו יושבים על שפת האגם. אמא מציעה לנו כוס שוקו חם כשאנחנו נכנסים. אנחנו מתייבשים ומחליפים בגדים לבל נהיה חולים. אמא מספרת לנו סיפורים מהתקופה שהייתה בשנתה השישית ובמלחמה. אני צוחקת בשקט. אבא יושב ליד אימא ומגבה אותה, לא מפסיק לנעוץ מבטים בבלונדי.

"אנחנו לא יכולים להילחם." אומרת אימא בשקט, חיוורת כמו סיד. "זו המלחמה שלכם. אני יודעת שאתם כל כך רוצים להוכיח את עצמכם. אני מאחלת לך בהצלחה, רוזי. סנייפ לא גרועה כמו וולדמורט. "

הלוואי.

הפרק הקודם		הפרק הבא