כשהחיים מתהפכים

והמשכתי!! מקווה שתהנו מהפרק. פרק הבא יהיה פרק ביניים, ואני ממש לא שמחה לבשר, שאנחנו קרובים מאוד לסוף. מאוד. מאוד. מאוד. 

בכי, בכי, בכי.

אני מנסה למצוא מפלצות שלא הופיעו בסדרת הספרים של פרסי ג'קסון, אבל הייתי חייבת להשתמש בענקים.

אז קריאה מהנה! ותגיבו! הרבה!

לפני שאשכח, יש לפאנפיק הזה כבר שלושים ושתיים מנויים!!! וואו! (אז למה אתם לא מגיבים?! תגיבו!)

אני מצפה לכולם יגיבו לפרק הזה. אז, אמ... תגיבו! דרדר.

"אני בוחרת בתחרות ריקודים,"

הסילפה ליקקה את שפתייה. "טוב ויפה. חוקים כלשהם?"

"קים!" ניקו צעק. "אל תיתני לה - " הסילפה נופפה בידה וכיסוי העיניים של ניקו ירד והתהדק על פיו. מבטו של ניקו שידר הפתעה אל הסילפה, ואז עיניו פנו אלי. נראה שהם אומרות לי מה את עושה? את מטורפת. אבל חזרתי אל הסילפה.

"חוקים. הראשונה שמתעייפת מפסידה. אסור לגעת, לשנות מוזיקה. מותר לשנות סגנון ריקוד. צריך להיות לפי הקצב של המוזיקה. מי שלא נפסלת. אסור לפסול יריבה בעזרת הכוח שלך. לי אסור לפסול אותך בעזרת מים, ולך אסור לפסול אותי בעזרת הוריקנים, או מה שזה לא יהיה," ניסיתי להתאמץ ומלצוא עוד חוק. "זה הכול,"

הסילפה חייכה. "בואי נתמקח. אם אני מנצחת, אתם הולכים איתי. אם תסרבו אני אאלץ... להפעיל שכנועים," סילייב חייכה. "ואם אני אפסיד אני אפסיק לרדוף אחריכם וגם כול שאר הצבא שרודף אתכם. מוסכם?"

חזרתי על הכללים בראשי. הבטתי בניקו. אל תעשי את זה. הזהירו עיניו. "בסדר גמור," המילים התפרצו מפי. סילייב חייכה.

"בואי נתחיל," בהניף יד המוזיקה התנגנה בחדר, ואני התחלתי לרקוד. סילייב התחילה באותו הזמן, עיניה עוקבות אחר כול תנועה שלי. המוזיקה הייתה קיצבית, סוחפת אותי אחריה. הסילפה לא ביזבזה אף קצב, ועקבה באופן מושלם. מזווית העין הבחנתי בניקו נאבק בחבליו. דילן לעומת זאת, ישב דומם כמו קרש, נראה מאזין. את כול זה הבחנתי בעת שרקדתי, משגיחה על סילייב תוך כדי תנועה.

בחמש דקות הראשונות לאף אחת לא היה יתרון. החלטתי לגבש תוכנית. האטי את תנועותי במעט, כאילו לא נשאר לי הרבה כוח, אבל עדין עקבתי אחרי המוזיקה. התוכנית עבדה. סילייב השקיעה יותר אנרגיה באופן אוטומטי, ואילו אני פחות. חיוכה של סילייב התערער אחרי עשר דקות, כשעדיין עמדתי בתנאים.

הסילפה התחילה להתעייף. תנועותיה נעשו מגושמות יותר, והיא בקושי הצליחה לגרור את רגליה על פי קצב המוזיקה.

"כן, כן," מילמלתי לעצמי. אני מצליחה. עוד קצת, עוד קצת...

סילייב נעשתה נחושה יותר. היא השקיעה את כול האנרגיה שלה כעת, ויכולתי לראות אותה עוברת עוד רגע על אחד החוקים. מבטי ריפרף על דילן, שישב עדיין בשקט מוחלט, לא נאבק בחבליו כמו ניקו. אולי יש לו תוכנית. נראה ששפתיו זזות, כאילו הוא לוחש משהו.

אני מקווה שיש לו תוכנית. לא נראה לי שסילייב תניח לבשר טרי כמונו לברוח לה בין הידיים.

"תפלי," קולה של סילייב היה שונה פתאום. הרמוני יותר, מלודי יותר... לפני שהספקתי להבין מה אני עושה, נפלתי על הריצפה בקול חבטה. "תשארי למטה," לחששה סילייב בקולה המוזר. הקול שתף אותי, מחק כול עצם התנגדות בגופי, משאיר אותי למטה. "להישאר..." מילמלתי, מנסה לנער ממוחי המטושטש את הפקודה.

"את כול כך עייפה... את נכנעת..." קולה של סילייב שתף את כולי. איברי היו כבדים פתאום. מוחי התכסה ערפל והקשה עלי לחשוב בבהירות. "עייפה... נכנעת..." מילמלתי, מנסה לסלק את ענן הערפל במוחי. כמעט בקושי הצלחתי להרים את ראשי הכבד מהריצפה. "את... רימית," הצלחתי בקושי למלמל. אסור לי עכשיו לשקוע בשינה המזוייפת הזו.

"זה היופי חמודה," הסילפה עצרה את המוזיקה וכרעה לידי. "אני לא השתמשתי בהוריקנים, לדברייך," היא לטפה את שערי, מנסה להרדים אותי. הייתי חובטת בעצמי עם לא הייתי כול כך עיפה. סילפות מתמחות באלמנט האוויר. מילים הם אוויר. לא ציינתי את זה בחוקים.

סילייב מחאה כף, ומיזווית העין ראיתי את חבליו של דילן נושרים ממנו, ואת ניקו ההמום. אני מניחה שניקו קילל אותו או משהו, אבל מבעד לבד הגס והשחור שכיסה את פיו זה נשמע בערך כמו, "מממנממממ!" הייתי כול כך עייפה שבקושי הצלחתי להעלות במחשבתי למה שסילייב תשחרר את דילן. "עבודה יפה, גור אפולו," ליחששה בקולה הרגיל סילייב. היה די בלשמוע את קולה הרגיל כדי העיר אותי חלקית. קמתי במהירות, אבל סילייב הייתה יותר מהירה ממני. במהירות הבזק היא הפילה אותי בחזרה על הריצפה ולפתה את ידי מאחורי גבי. ניקו, לעומת זאת, הצליח להשתחרר מחבליו. הוא התגלגל מהכיסא, שולף את חרבו. דילן, מהיר באותה מידה, שלף חרב שלא ידעתי שהיא אצלו, וחבט בכת החרב בראשו של ניקו. הוא כרס כמו בובת סמרטוטים על הריצפה. "ניקו!" הספקתי לפלוט לפני שסילייב הפילה אותי לשכיבה. "לילה טוב, ילדה..." היא לחששה בעוצמה כזו, שקולה שתף אותי ועיני החלו להעצם.

" בוגד," הספקתי ללחוש, לפני שהעייפות המזוייפת השטלתה עליי ועיני נעצמו סופית.

קמתי כול כך מהר עד שהתנגשתי בניקו. "בוקר טוב," הוא שיפשף את אפו וגלש על הקיר לידי. התבוננתי מסביבי. הינו בחדר חסר חלונות או קירות, כולו אפור. לא היו בו רהיטים, והוא נראה קודר למדי. על הקיר הסמוך לניקו היו סורגים בצורת דלת, שמנעול כבד קשר אותם, בריח, וכנראה עוד קסמים למינהם.

"איפה אנחנו?" שאלתי אותו, אבל הוא רק משך בכתפיו. "מה עם דילן?" העזתי לשאול בלחישה, מתכווצת במקומי. כעס הציף אותי.

"הבוגד עזר להם. התעוררתי קצת לפנייך, ואין לי מושג איפה אנחנו. לא קיבלתי תשובות, או קולות בכלל, אבל אני חושב שאנחנו מתחת לים כולשהו," ניקו צדק. הקירות היו רטובים מלחות, עובש ירקרק עליהם. קולו של ניקו הידהד כמו במנהרה, ולא ראיתי חלונות. "הנבואה, ניקו." ליבי החסיר פעימה.

"אחרוני הענקים, זוממים מזימה," מילמל ניקו. "זה דווקא הגיוני. אנחנו כאן, לפי המזימה שלהם. הנקמה של גאיה."

"ומה עם ובן המוות ילך, ואיתו יצאו השלושה: בת המים, המוות, ותאום אפולו הבכור?" שאלתי.

"יצאנו שלושתינו. בגלל זה נבחרנו. מה הלאה?"

"בארץ גשם הם יפלו במלכודת לבור," אמרתי.

"טוב, זאת הייתה מלכודת. אני מקווה שאנה בסדר, אבל אני לא חושב שהיא באמת חצויה. יכול מאוד להיות שדילן רק שיקר לנו," ניקו ביטא את המילה 'דילן' בכמעט יריקת בוז.

"אך יבוא ויחלציהם זה אשר חפצו בו, ויחלצו שלושה, מלבדו." השתהתי מעט. "מה זאת אומרת אך יבוא ויחלציהם? אנחנו הולכים לצאת מפה?"

"אולי. אבל במי הענקים חופצים? אנחנו כבר פה, לא?" שאל ניקו. "או... או שאנחנו המלכודת. קים, אנחנו המלכודת. מי הענקים רוצים יותר מכול?"

"אני לא יודעת. אבל הויחולצו שלושה מלבדו מטריד אותי. לא אמרו 'השלושה', עם ה' הידיעה, אלא שלושה. זאת אומרת שכול אחד יכול לצאת מכאן, חוץ מאדם אחד."

ניקו משך בכתפיו, ואז החוויר. "קים? קים אני יודע את מי הענקים רוצים יותר מכול. הם רוצים את פרסי,"

"נכון מאוד, חצוי קטן," נשמע קול נמוך ומזלזל מדלת הסורגים.

הפרק הקודם		הפרק הבא