חצי פוסידונית

ריינה:

נמאס לי מהסודות. נמאס לי שאני לא יכולה לספר להן כלום.

נמאס לי. זה הכל בגללה. אלה מעצבנת.

למה? לעזאזל, למה?

אוף. לא הייתי צריכה לעשות את זה.

המוח שלי מתפוצץ. למה הבטחתי את זה?

אוף-אוף-אוף.

"ריינה? הכל בסדר?" אנבת' שאלה אותי פעם בחמש דקות בערך.

"כן, אני בסדר", הכרזתי בטון שכנראה לא היה מספיק משכנע.

"ריינה? בטוח?"

כבר לא הגבתי. רציתי לרצוח את עצמי. למה עשיתי את זה?

גייסון:

"לא אוכל, לאשותה, לא ישן, כבר כמה זמן?" אמרה הייזל בתשישות.

"לא ברור," אמר פרנק בפנים עגומות.

"הוא לא במצב טוב," הזהירה שוב ושוב אנני. "הוא יהיה כמוני," היא אמרה ושבב חיוך עלה על פניי.

דמעה סוררת ירדה לניקו, והוא סינן: "לא- רוצה- לבכות", והדמעה התאדתה.

"איך?" שאל פרנק את אנני שחייכה.

"כוחות מפוסידון".

"מגניב," אמרתי בדעה מוסחת. "אז מה עושים עם פרסי?"

"אין דרך להזיז אותו ממה שהוא חושב," אמרה הייזל.

"אם הוא ימשיך ככה הוא ימות,"הזהירה אנני.

משכתי כתפיים. "אני לא בטוח שזה אכפת לו כל כך. וחוץ מזה, הוא אף פעם לא ימות מהתייבשות. כאילו, הוא הבן של פוסידון וכל זה!"

ניקו השפיל מבט.

"מה, זה לא נכון?" שאלתי.

"תקשיבו, אני חייבת לספר לכם משהו שחלמתי," אמרה הייזל. "זה לא קשור לפרסי, אבל זה קשור לחברים שהולכים להציל אותנו. אולי אנחנו הדרך היחידה להציל אותם".

פרנק:

מה? איך היא לא סיפרה את זה? "זה ממש לא בסדר!" נבחתי עליה בעצבנות. טוב, אולי כדי לחזור לבן אדם ולא להפוך לכלב כל פעם שאני מעצבן ומפחד.

"פרנק," היא אמרה, "זה לא בכוונה. בכל מקרה, חייבים לספר להם את זה. ואם לא- הם ימותו. ואנחנו".

ניקו הזכירה את המובן, שאי אפשר ליצור איתם קשר. ונשבענו להם שלא נעשה את זה.

"אוקיי, ובשורות טובות?" שאל גייסון.

"דווקא יש," אמרה אנני.

"מה?" שאלתי. כל כך רציתי להתעודד ממשהו.

"טוב," היא גימגמה. "אני חושבת שגיליתי דרך ליצור איתם קשר. ולעודד את פרסי".

אספת האולימפיים הסודית:

"כן," הרעים פוסידון. "כולם יודעים למה התאספנו כאן, במחתרת. נכון?"

כולם הניהנו במתח.

"אנחנו עושים לעשות את הקשה מכל. לא נראה לי שאי פעם עוררו מרד כזה. אני טועה?"

"לא כמו שידוע לי. וידוע לי," אמרה אתנה.

"אוקיי," אמרה אפרודיטה. "אז איפה היינו?"

"באמצע לקבוע תאריך, יקירתי," השיב הפייסטוס.

פוסידון והאדס נקבו בתאריך, שהיה בדיוק חמישה ימים אחרי.

"זה היום הגדול," אמרה הרה.

"אכן," אמר האדס.

"אם עד עוד חמישה ימים הם לא יהרגו את הנחש, לא ישאר אף חצוי בעולם. אז אנחנו מקווים שיצליחו וקובעים ביום הזה?" שאלה הרה בחוסר אמון.

פוסידון הינהן באי שקט. "זה הסיכוי היחיד שלנו. מתפזרים?"

כולם קמו מכיסאותיהם, והרה רק שידרה חיוך ערמומי והוציאה את מכשיר ההקלטה העלוב מכיסה.

נכון, זה לא היה לכבודה להשתמש במכשיר שכזה, ובכל זאת, זו הדרך היחידה להציל את עצמה, את חיי הנצח שלה, ולהחזיר אליה את בעלה.

עליה לספר לזאוס שהם מתכוונים להפיל אותו מהכס.

*****************************************************************

משו לומר לכם- תוגבות-תגובות-תגובות.

ושאלה.. אתם לא חושבים שזה יותר מידי סודות, נכון? מקווה שזה לא מבלל. בכל מקרה, ביי בנתיים

הפרק הקודם		הפרק הבא