אהבה אסורה

"בוקר טוב."

דראקו שמע קול קטן לוחש לעברו. הוא ניסה להתרומם אך הרגיש זוג ידיים דוחפות אותו למטה.

"תירגע." הקול חזר. "אל תקום." 

הסלית'ריני פקח את עיניו וראה מולו את הארי. "הארי... היי." הוא מלמל בחיוך.

נראה היה כאילו הבעתו של הארי לא השתנתה מאז אתמול: כאב מהול בהקלה. 

"היית פה כל הלילה?" שאל דראקו בדאגה.

"כן, אבל זה בסדר." הארי ענה.

"העיניים שלך קצת אדומות." אמר הנער הבלונדיני ונגע בפניו של האחר. "בכית?"

"לא." שיקר הגריפינדורי.

"למה התנדבת להחליף את סנייפ?"

"לא יכולתי פשוט לתת לך להתענות אצלו, נכון?"  אמר הארי בחיוך.

"אחרי מה שאמרתי לך-"

"זה בסדר."

"לא, זה לא בסדר." אמר דראקו. "התנהגתי כמו אידיוט, הייתי צריך להאמין לך." הוא הרגיש את הדמעות עולות בגרונו.

"תירג-"

"לא! תפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר! אני פגעתי בך, משהו בך השתנה, ואני שונא לראות אותך ככה! אני. כזה. אידיוט!!!" עכשיו הוא כבר לא הצליח לעצור אותן, והדמעות ירדו בשטף על לחייו. 

"די." אמר הארי ומחה את הדמעות של אהובו. "תפסיק להאשים את עצמך, סלחתי כבר ממזמן..." הוא הושיט את זרועותיו ומשך את דראקו לחיבוק ענק. 

"אני אוהב אותך." מלמל דראקו. 

"גם אני אוהב אותך." 

לפתע, נשמע קול של מנעול נפתח, ומדאם פומפרי נכנסה לחדר. 

"מר מאלפוי, אני שמחה לבשר לך ש-" היא נעצרה בהפתעה למראה שני הבנים. 

במשך כמה רגעים אף אחד לא אמר דבר. הארי היה אדום כעגבנייה, ודראקו חיוור כסיד. 

"אז... מר מאלפוי... אתה משוחרר..." היא מלמלה והלכה. שנייה לפני שעברה את מפתן הדלת, היא הסתובבה ואמרה: "אל תדאגו בנים, אני לא אספר." ובזאת סגרה את הדלת והשאירה אותם לבדם.

הארי היה הראשון שצחק. מיד אחריו התחיל דראקו גם להתגלגל מצחוק. "נראלי שכדאי שתלך." הוא אמר מבעד לדמעות הצחוק שהחליפו את דמעות העצב. "אתה יודע, לפני שעוד מישהו יבוא." 

הארי חייך אליו ויצא מהמרפאה. 

באותו לילה, בשתי מיטות נפרדות, שכבו שני נערים, ובראשם אותה מחשבה: 'מה היה קורה אם הייתי יוצא מהארון?'

הפרק הקודם		הפרק הבא