עשן ומראות

פרק 15:

מקום בטוח

הארי יצא מהמשרד שלו ביום שישי בצהריים במצב רוח מרומם. הקיץ כיסה את הפארק שמחוץ למקום עבודתו במרבד ריחני וחמים, ושמש בהירה זרחה על הדשא והטילה צל תחת העצים הירוקים.

הוא החליט ללכת בדרך הארוכה, מטייל בנחת בשבילים, חולף על פני ילדים משחקים וזוגות שישבו על הספסלים בצל. הוא יצא מחומותיו המגוננות של הפארק ונבלע בכישרון בהמולת הרחוב הלונדוני שבחוץ, מרגיש בטוח בלב ההמון. באותם ימים הוא גר בבית שקנה בעיירה קטנה על מישור החוף, והוא אהב את השלווה והפרטיות שבמקום, אבל לפעמים התגעגע לשצף העירוני המשתנה ללא הפסקה.

הוא נכנס לחנות ממתקים וקנה שקית של סוכריות גומי ללא סוכר. מעט במורד הרחוב עצר במכולת קטנה וקנה מגזין ספורט מוגלגי. הוא המשיך בדרכו, מעלעל במגזין בעת ההמתנה להתחלפות הרמזורים, ועד מהרה הגיע אל מפתן הדלת העתיק של 'הקלחת הרותחת'.

הפונדק היה מלא עד אפס מקום בלקוחות ארוחת הצהריים. הוא חצה את האולם בצעד מהיר, מנסה להתעלם או להשיב חיוך כשמישהו זיהה אותו, והקפיד להמשיך לנוע לפני שינסו ללחוץ את ידו. הוא יצא אל סמטת דיאגון ומייד חמק אל הסמטאות הצדדיות, מתרחק מהמולת הקונים, מקצר את דרכו אל הרובע בו החנויות ובתי הקפה התחלפו בבתים דו קומתיים שהיו צמודים זה לזה בדוחק.

במהרה הגיע ליעדו. הוא גמע את מדרגות הכניסה בצעד ארוך אחד וצלצל בפעמון. מנגינה קליטה של אחד משירי האוהדים של נבחרת הקווידיץ' ההארפיות התנגן בתוך הבית, והוא חייך לעצמו.

רעש של רגליים קטנות רצות במלוא המהירות נשמע מאחורי הדלת לפני שהיא נפתחה. ג'יני עמדה בפתח, לבושה לאימון אך יחפה. לפני שהארי הספיק לומר לה שלום ג'יימי זינק עליו וניסה להיתלות על רגלו. הוא הניף אותו באוויר, והוא צחקק. הארי חייך חיוך ענק.

"אתה כזה גדול," הוא אמר בקול מזויף של מאמץ, מרים את הילד הזעיר מעל ראשו. כשהוא חייך ניתן היה להבחין שאחת משניו נשרה. "מה זה? איפה השן שלך?"

"היא נפלה!" ג'יימי אמר באושר, כאילו זה היה הדבר המרגש ביותר שקרה לו. מזכיר לעצמו שבנו רק בן שלוש, הארי אמר לעצמו שזה סביר להניח אכן האירוע המרגש ביותר שעבר בחיו הקצרים. הוא החזיר אותו לרצפה, וברגע שרגליו נגעו באדמה הוא רץ כחץ מקשת בחזרה לתוך הבית.

"היי," הוא אמר לג'יני אחרי שהוא הלך, נכנס לבית ומחבק אותה. "זה לא קצת מוקדם בשבילו להתחיל לאבד שיניים?"

"הוא נפל כשהוא שיחק עם טדי אתמול והיא יצאה מהמקום," ג'יני השיבה, לוקחת את השקית מידו בתודה. מציצה בתוכה, היא הוסיפה בביקורתיות מהולה בהומור, "אולי זה לא היה קורה אם אבא שלו היה מפסיק להביא לו ממתקים."

"הם בלי סוכר! אפילו הרמיוני אמרה שזה בסדר."

ג'יני גלגלה את עיניה וחייכה. הם פנו לכיוון המטבח והיא אמרה, "זה קצת טרגי, אתה לא חושב? לראות אותו מצמיח את השיניים האלה רק כדי שהן ינשרו."

"ממש דרמתי," הוא השיב והיא מרפקה אותו בצלעות. בתוך תוכו הסכים איתה.

ג'יימי נכנס למטבח בריצה ופשט את ידו הקטנה בגאווה, מציג לראווה שן לבנה זעירה.

"היא ענקית, אני לא מאמין שהיא שלך," הארי אמר בהגזמה. במקום מסוים אולי באמת חשב ככה; הוא עדיין התקשה לתפוס את הקצב המהיר בו בנו גדל והתפתח לנגד עניו.

ג'יני הזכירה לג'יימי לרחוץ ידיים לפני הארוחה. בזמן שהוא עשה זאת בקפדנות של אדם שמבצע מטלה מסובכת מאד, הארי שאל אותה בקול שקט, "רוברט אמור להגיע?"

ג'יני ווידאה שג'יימי עסוק בכיור המטבח. "צץ משהו במשרד. אולי זה לטובה. עוד לא החלטתי איך אני אסביר את זה לג'יימס."

הארי לא ידע מה לענות. הוא עדיין לא נתקל בבעיה הזו. הוא התחיל לצאת לדייטים רק כמה חודשים קודים לכן, אחרי התעקשויות ושכנועים ממושכים מצד הרמיוני, ולא הגיע למצב בו היה עליו להכיר לג'יימי אישה כל שהיא.

הוא יצא לפגישה אחת עם אחת מחברותיה של הרמיוני מהעבודה, רק כטובה אישית לרון, שהתחנן בפניו שיעשה זאת כדי לתת לה אורך רוח; השילוב בין עבודתה התובענית להריון הפך אותה לעצבנית ועקשנית מתמיד. כשזה לא צלח, באופן לא מפתיע, הוא עשה ניסיון קלוש לצאת לעוד כמה פגישות. אבל זה תמיד היה אותו הדבר; הפרסום שלו עיוור אותן, או שהיה מלחיץ ומבלבל עבורן. וגם אם הצליחו להתנהג כאילו היה גבר רגיל, כולן ללא יוצא מן הכלל התחילו לשעמם אותו אחרי זמן קצר מאד.

הוא וג'יני שוחחו לכל אורך הארוחה. הם דיברו על המשחק האחרון של של נבחרת אנגליה, שניצחה רק בקושי את נבחרת פרס, על האימונים של ג'יני עם ההארפיות לקראת משחק חצי הגמר באליפות אנגליה, על הריב האחרון של רון והרמיוני, על מה שפלר עשתה כדי להרגיז את מולי ביום ראשון האחרון. כל אותו הזמן ג'יימי אכל בתיאבון, לא יודע שאימו הסתירה את הירקות ששנא בתוך התבשילים שלה בכישרון רב.

לאחר שסיימו לאכול ולהדיח את הכלים הם ישבו לשתות ברצפת בסלון, בזמן שג'יימי שיחק על השטיח ומידי פעם הגניב ממתק מהצלחת שג'יני הגישה שעל שולחן הקפה. ג'יני עיינה במגזין שהארי קנה (בזמן האחרון היא התחילה להתעניין מאד בספורט של מוגלגים, והארי דאג להביא לה עיתונים בכל פעם שהזדמן לו), והשיחה התחלפה בשתיקה שלווה ומנומנמת.

הארי צפה בג'יימי משחק, ומידי פעם עיניו טיילו מסביב לחדר אל הצעצועים הפזורים, אל הווילון שנע ברוגע ברוח הקיצית, או אל השעון המשפחתי שהיה תלוי מעל האח, חיקוי מושלם של השעון שבמחילה. השעון הפך לגדול ועמוס יותר עם הנשים, מכיל את נשותיהם של בני משפחת וויזלי ואת ילדיהם, ואפילו את הארי עצמו, שכעת המחוג שלו הצביע על 'במקום בטוח'.

נדרשה הרבה עבודה כדי להביא אותו לשלב בחיו בו באמת הרגיש בטוח. כשתמונתו הוספה לראשונה לשעון, כשג'יימי היה כמעט בן שנה, הוא היה תקוע על 'בסכנת חיים' תקופה ממושכת לפני שהתחיל לעבוד כרגיל. בהתחלה מולי כמעט עברה התמוטטות עצבים, אבל במהרה כולם החליטו שהשעון פשוט מקולקל, כי לא ייתכן שהוא לא זז כל כך הרבה זמן כשהארי היה בוודאות בריא ושלם. הארי נתן להם להמשיך להאמין בכך.

השנה הראשונה אחרי שחזר מניו- יורק הייתה התקופה האפלה ביותר שעבר בחיו. החופשה הארוכה שלו לא עזרה לו להחלים, רק לברוח לזמן קצר, וברגע שחזר לאנגליה הכל התמוטט בחזרה.

הוא עשה עבודה מופלאה כשהעמיד פנים שהכל כשורה. הוא התאמץ לתקן את יחסיו עם הרמיוני, שנהרסו אחרי הריב שלהם, ועם רון ואחיו, שבהתחלה לא קיבלו את ההסכם שלו עם ג'יני וזעמו על כך שלא התכוון להתחתן עם אחותם אחרי שהכניס אותה להריון. הוא וג'יני גישרו על הפערים לאט וביציבות, וג'יימי עזר לקרב ביניהם. הארי היה אבא למופת.

אבל ברגע שהיה שוב לבדו בכיכר גרימולד המסכה הייתה מחליקה מעל פניו. ככל שעמד בהעמדת הפנים זמן ממושך יותר, כך ההתרסקות שאחרי הייתה קשה וכואבת יותר. הוא שתה ללא רסן, איבד את עצמו בלילות העירוניים, שיקר לקרוביו כדי לתרץ את העלמויותיו כשלא הצליח לתקן את עצמו בבוא הבוקר. ימים ושבועות נמחקו מחיו.

לא היה אכפת לו מה קורה לו בשעות אותן לא זכר – זו הייתה ברכה – עד שבוקר אחד מצא את עצמו בביתה של אישה זרה. הוא פקד על קריצ'ר, שותפו היחיד לסוד, לוודא שיגיע בחזרה למיטתו בכל לילה. הוא עדיין עשה דברים שלא התגאה בהם במהלך הלילה, אבל פחדו הגדול ביותר היה להישאר חשוף, בלי המסכה שלו, עם עלות השמש.

מצבו רק הלך והתדרדר עם הזמן. ג'יימי היה צעיר מכדי להבחין בהעדרויותיו, אבל ג'יני התחילה להבין שהוא מסתיר ממנה משהו, ויחסיהם עברו שוב תפנית לרעה. הוא התרחק מרון והרמיוני במכוון – העובדה שבדיוק התחתנו הייתה תירוץ נוח – כי ידע שהם היחידים שהכירו אותו מספיק טוב כדי להיות מסוגלים לחשוף את התרמית שלו.

הוא החליט לשים קץ לכך יום אחד בינואר. הוא התעורר במקום זר בכאבים עזים, לא זוכר דבר מהלילה שלפני מרגע שהחזיר את ג'יימי לאימו והתחיל לשתות. בהתחלה הוא נבהל, קילל את קריצ'ר, אך במהרה הבין שהוא בבית חולים מוגלגי, מחובר למכשירים וצינורות.

האחות סיפרה לו שאדם זר הביא אותו לבית החולים אחרי שמצא אותו מחוסר הכרה ברחוב. היא אמרה שהזר הזה הציל את חיו, כי אם לא היה מקבל עזרה בזמן כמות האלכוהול בדמו הייתה הורגת אותו.

הוא נתן להם להשאיר אותו שם כמה זמן שרצו. הוא כתב לג'יני ולרון ואמר להם שנסע למזרח לראיון עבודה אצל לוכד קוסמים אפלים. כששחררו אותו מבית החולים ביקש להישאר, אבל סורב. אז הוא חזר לכיכר גרימולד וזרק את כל האלכוהול.

אנשים מתו בשבילו במהלך המלחמה. אנשים שאהב מתו כדי שישרוד וינצח. עכשיו, כשהכל נגמר, זה היה אירוני שהאדם שהציל את חיו היה זר מוחלט, מוגל שלא ידע מי הוא, ועזר לו לא כי גורל העולם היה מונח על כתפיו, אלא מתוך טוב לב צרוף.

איך שהוא, רק באותו יום הבין שהמלחמה באמת נגמרה. אף אחד לא עמד למות בשבילו יותר. אף אחד לא עמד לחטוף את המהלומה. הוא היה על סף מוות, אבל ניתנה לו הזדמנות שנייה – לא כדי להילחם, אלא כדי לחיות.

ומה אם היה מת באותו לילה? ג'יימי היה בן שנה, בערך בגיל בו הוא היה כשאיבד את הוריו – והינה, הוא כמעט נשאר בלי אבא. זה היה הדבר האחד שלא היה מקובל עליו שיקרה.

החודשים שלאחר מכן היו גיהינום. הוא לא הבין כמה היה תלוי במשקה עד שהתנזר ממנו, וכוח הרצון שזה דרש ממנו התיש אותו. הוא היה כועס, עצבני, חסר סבלנות אפילו כלפי בנו. הוא נראה פחות ופחות כמו אביו כל יום, ויותר כמו סיריוס אחרי שברח מאזקבן. זה הפך להיות קשה במיוחד לעטות את המסכה ולהסתיר את האפלה שאיימה לבלוע אותו. השעון במחילה הזהיר אותו שהוא בסכנת חיים, וזה היה בין הדברים הבודדים שהצליחו לחזק אותו.

עבר זמן ארוך עד שהרגיש שהוא מסוגל לעשות את הצעד הבא, והוא היה לתקן את הקשרים שהרס. הוא הציע לרון שיבלו ביחד, והוא נראה מאושר מההצעה, שהגיעה אחרי זמן ארוך של נתק. הוא הציע שילכו לפאב שבכפר שליד בית הוריו, והארי הסכים בהסתייגות. אבל כשעמדו בחוץ לא היה מסוגל לעשות זאת. הוא עצר את רון והתוודה על הכל.

דברים התחילו להשתפר אחרי זה. רון לא שפט אותו. הם בילו את הערב בשדה נטוש, שם הוא סיפר לו שגם הוא לפעמים פנה אל הטיפה המרה כשהרגיש אבוד. הוא טען שאסור להארי להישאר לבד, כי הבדידות מסוכנת, וקבע שיבלה את הלילה בחדר האורחים בבית שלו ושל הרמיוני. אחרי הרבה שכנועים הארי הסכים. בסוף הוא גר שם במשך חצי שנה.

הרמיוני בכתה כשהוא סיפר לה מה עבר. היא אמרה שהיא חשדה, אבל לא ידעה שזה היה כל כך גרוע, ושהיא מצטערת שלא התערבה, היא פשוט עדיין הייתה פגועה אחרי שפעם אחת אמר לה לפסיק לדחוף את האף. הוא התנצל על הכל, והיא סלחה לו מייד. בפעם הראשונה מאז סוף המלחמה הוא הרגיש שהם באמת חברים, כמו כשהיו בילדותם.

ג'יני קיבלה את הווידוי שלו בצורה טובה הרבה פחות. הארי התכונן לכך, ואמר לעצמו שישמור על קור רוח בכל מחיר, אבל הוא נכשל ובמהרה הם נכנסו לריב קשה. הם אמרו זה לזו דברים קשים, עד שג'יני צעקה עליו שהיא מצטערת שאי פעם רצתה שיהיה חלק מחיו של ג'יימס, ואמרה לו להסתלק ולא לחזור. הוא סירב לעזוב, כי ג'יימי היה הבן שלו והוא מעולם לא עשה דבר מלבד לאהוב אותו ולדאוג לכל צרכיו. ג'יני, שהסומק הזועם בפנייה התחיל להתחלף בחיוורון תשוש, אמרה שכל זה לא משנה, כי הוא אף פעם לא באמת היה שם.

הם לא דיברו במשך תקופה ארוכה מאד, נפגשים רק כשהיו מוכרחים לטובתו של ג'יימי, עד שהרמיוני הזמינה את שניהם לביתה וכפתה עליהם לדבר ולפתור את הבעיות שלהם.

הארי התנצל שוב, בכנות, על כל מה שעשה. ג'יני התנצלה על התגובה שלה, והודתה שלמרות הכל ידעה שהוא באמת אבא טוב. היא אמרה לו שכעסה כל כך כי השנה וחצי האחרונות היו קשות ובודדות, ולפעמים היא רצתה שיהיה שם גם בשבילה, ולא רק בשביל הבן שלהם.

אחרי השיחה הזו השמיים התבהרו אט- אט מעל מערכת היחסים שלהם, והם הרגישו בנוח לבלות זמן ביחד, לא רק כשהיו מוכרחים. מה שהתחיל כהסכם שנועד להגן על ג'יימי הפך עם הזמן לחברות טובה, ובעניו של הארי ג'יני הייתה חברה קרובה ונאמנה לא פחות מאשר רון והרמיוני.

לקראת השעה שלוש ג'יני הייתה צריכה ללכת לאימון. הארי לקח את חפציו של ג'יימי, ובזמן שהילד עוד התלבט איזה צעצועים לקחת איתו, הוא נפרד מג'יני בחיבוק ואיחל לה שתהנה בפגישה שלה עם רוברט בערב. משום מה זה הביך אותה. הם דיברו בחופשיות על אנשים איתם נפגשו, וג'יני אף פעם לא נראתה נבוכה מכך. הוא הבין שהיא מפתחת רגשות כלפי הגבר הזה, והוא היה יכול רק לקוות שהוא ראוי לכך.

הוא הרים את ג'יימי, נופף לג'יני בפעם האחרונה, והתעתק. הם הופיעו על חוף שטוף שמש וג'יימי צחקק. הוא אהב להתעתק, למרות שהארי לא יכול היה להבין איך מישהו יכול להינות מהחוויה הזו.

סוף השבוע רק התחיל, והוא לא התכוון לעבוד אלא אם כן היה מוכרח. אז הם לא מיהרו להגיע הביתה, ובמקום חלצו את נעיליהם ושחקו בחול החמים. זה היה משהו שנהגו לעשות מאז שג'יימי התחיל ללכת, רק שניהם, מסורת שהארי קיווה שיוכלו לשמר גם כשבנו יהיה מבוגר יותר.

הם בנו ארמון בחול, ואז הלכו על קו המים וחיפשו צדפים כדי לקשט אותה. הארי חשב שהטירה נראית מרשימה מאד, והיא עוררה בו זיכרונות מהוגוורטס. הוא סיפר לג'יימי עליה אפילו שלא ידע האם הוא באמת מקשיב לו.

השמש התקרבה אל האופק והוא התחיל להרגיש קצת עייף, אבל ג'יימי עוד היה מלא מרץ כתמיד. הארי צפה בו רודף אחרי הגלים ואז בורח מהם כשהתנפצו על החוף, מידי פעם מציל אוצר קטן מתוך החול. הרוח הייתה קרירה ונעימה כנגד חומה של השמש, פורעת את שיערו הכהה והפרוע מימלא של הילד. המחזה גרם לחזהו להתנפח מרוב אושר.

עד מהרה הוא שקע במחשבות, אור השמש המרצד על פני הגלים מהפנט אותו. הוא היה מודע רק במעורפל לאישה בשמלה לבנה וכובע שחור שהלכה על שפת המים עד שכבר לא הייתה רחוקה כפי שחשב, אלא עמדה כמה מטרים ממנו והסתכלה מטה על ג'יימי, שהציג בפניה את הצדפים והאבנים שאסף בתמימות ילדותית. שולי הכובע הסתירו את פניה לחלוטין, ולא ניתן היה להבחין מה תגובתה אל הילד חסר הפחד שהחליט שהיא תתעניין באוסף שלו.

הארי קם, מנער את החול מעל מכנסיו, וניגש אליהם.

"תסלחי לי, אני מקווה שהוא לא מטריד אותך," הוא אמר לזרה, מניח יד על כתפו של ג'יימי.

"זה בסדר," היא השיבה במבטא אמריקאי. קולה העמוק העביר זרמי חשמל במעלה עמוד השדרה שלו.

לראשונה הוא הסתכל בפניה. ליבו פרפר, כמו בתחושת הנפילה שבחלום רגע לפני שמתעוררים. ואולי זה באמת היה חלום; היא נראתה בדיוק אותו הדבר.

"רג'ינה?" הוא פלט, כאילו אם יאמר את השם החיזיון יתנפץ והוא יגלה שזו רק מישהי שדומה לה, כמו שקרה לו פעמים רבות בלילות השכרות שלו.

אבל זה לא היה תעתוע הפעם. זו הייתה היא. היא הורידה את הכובע רחב השוליים ואמרה, "היי," כאילו היו מכרים שנפגשו במקרה ברחוב.

הזמן נתן בה את אותותיו למרות הכל. משהו בתוכה השתנה. שיערה היה יותר קצר ומטופח, למרות שעדיין גלש על גבה בגלים כהים, ושפתייה היו צבועות אודם, דבר שצרם לו, כי בניו- יורק היא אף פעם לא הייתה מתאפרת. חוץ מזה שהוא ידע שהיא שונאת שמלות. אבל הדברים האלה לא היו מהות השינוי שלה; משהו בדרך בה החזיקה את עצמה, היחס שלה עם הסביבה, היה חדש.

קצה חיוך עלה על פניו. הוא לא שלט בכך. הוא חשב הרבה מה היה רוצה לומר לה אם אי פעם היו נפגשים שוב, אבל השאלות, ההתנצלויות וההאשמות לא באו. הוא רק הרגיש שמח לראות אותה.

"מה את עושה פה?"

רג'ינה עשתה תנועה כאילו היא עומדת למשוך בכתפה אך עצרה את עצמה, כשם שזה היה הרגל ישן ממנו ניסתה להיפטר.

"הוא בורח."

"מי?" לפני שהיא השיבה הוא הבין שהיא מתכוונת לג'יימי, שהשתעמם וחזר לשחק במים הרדודים. "אה, זה בסדר. פיתחתי את היכולת להסתכל לשני מקומות באותו הזמן."

ההצהרה בברור הביכה אותה, למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה. הוא לא ציפה ממנה לצחוק, ובכל זאת חשב שתהיה לפחות תגובה כל שהיא. רג'ינה של לפני שלוש שנים הייתה חמת מזג, ותמיד היה לה מה להגיד. רג'ינה הזו הייתה מאופקת באופן מוזר.

"לא ענית על השאלה שלי," הוא הזכיר לה.

"עבודה," היא השיבה בתמצתיות.

היו אלף שאלות שהוא רצה לשאול אותה על מה שקרה אחרי שנפרדו, אבל הוא לא ידע איך לעשות זאת. הוא השתוקק שהשיחה תישאר נעימה.

"מה את עושה?"

"אני עובדת בשביל המועצה של ניו- יורק," היא השיבה. כשהוא נראה המום היא הוסיפה, "עזרתי להם לתפוס את פרימרוז, והעניינים התגלגלו משם."

הארי לא הבין איך היא יכולה להיראות כל כך רגועה. ואז שקעה בו ההבנה שעברו שלוש שנים מאז; מה שעבורו היו חדשות מרעישות, עבורה היו נחלת העבר.

"זה נהדר," הוא אמר בכנות. "הם בטח התרשמו מכישורי הריגול שלך."

הבדיחה הישנה שלהם הוציאה ממנה תגובה, שילוב של חיוך ומבט זועף. "לא הפסקת לספר בדיחות גרועות?"

"כישורי הריגול שלך הם לא בדיחה. ראיתי אותם בעצמי, הם מרשימים – "

"אני יכולה לקלל אותך עכשיו, אתה יודע," היא נכנסה לדבריו, וזה היה בדיוק כמו פעם. "ותאמין לי שאני טובה בזה."

הוא עמד להחזיר לה תשובה מחוכמת כשהבחין מזוית עינו שג'יימי מתרחק.

"ג'יימי, תחזור לפה!" הוא קרא לעברו. ג'יימי ציית ודילג בחזרה אל המים הרדודים יותר.

"סליחה ש – " הוא פנה בחזרה לרג'ינה וגילה שהיא מסתכלת עליו. היא לא הפנתה את מבטה כשהבחין שהיא צופה בו, וזה מצא עניו בעניו.

גם הוא השתנה מאז ניו- יורק: בפעם הראשונה בחיו הוא היה מסופר כמו שצריך, ולא נתן לזיפים לגדול פרא על סנטרו כפי שנהג לעשות אחרי המלחמה. הוא היה פחות רזה, אפילו מעט גבוה יותר, ולבש חולצה מכופתרת מגוהצת ומכנסיים בלי קרעים. את הכובע שנהג לכבוש נתן במתנה לאדון וויזלי מזמן.

לאחר כמה רגעים של שתיקה הוא שם לב שהוא בוהה בה והחליט להעמיד פנים שהוא משגיח על ג'יימי משחק. היא הייתה יפה מתמיד.

השמש הלכה והתקרבה אל האופק, צובעת את העולם בצבעים עמוקים ומרגיעים. רג'ינה חיבקה את זרועותיה החשופות, הרוח משתעשעת בקפלי שמלתה. הארי קילל את עצמו על שהחליט לא לקחת ז'קט באותו היום. תלתל שחור אחד נח על כתפה החיוורת, והמראה ריתק אותו. הוא תמיד חשב שהיא יפה, אבל באותו הרגע היא הייתה מסנוורת, זוהרת אבל לא שורפת, כמו הלבנה.

"אני גר קרוב לפה, אני יכול לתת לך משהו ללבוש," הוא פלט לאחר מחשבה ארוכה ומאומצת איך לומר לה מה הוא מרגיש.

"אני יודעת," היא השיבה, "אבל אני צריכה לחזור."

"כמובן." הוא ניסה להסתיר את אכזבתו בחיוך מבין. הוא לא ידע האם זה רק תעתוע של אור השקיעה, אבל נדמה לו שתגובתו גורמת לה סיפוק. זה גרם לו להרגיש נרגש וחסר ביטחון.

לכן כשהיא אמרה, "כדאי שניפגש מתי שהוא," הוא ענה מייד, "כן." ובניסיון להציל את כבודו האבוד הוא המשיך בקור רוח, "כמה זמן תהיי בארץ?"

"עוד אין לי תאריך חזרה."

הארי רצה להציע שיפגשו ביום שלמחרת, אבל הידיעה שלא יצליח למצוא מישהו שישגיח על ג'יימי באף ערב במהלך סוף השבוע עצרה אותו. במקום הוא הציע שיפגשו ביום שני בערב.

"מה עם הבן שלך?" רג'ינה שאלה אותו. הוא הכיר אותה מספיק כדי לדעת שהיא לא שואלת מתוך נימוס.

"הוא הולך לישון מוקדם, אני אמצא מישהו שיגיח עליו," הארי השיב, מתאמץ להתעלם משמץ אי הנוחות שהשאלה העלתה ביניהם.

"בסדר," היא הסכימה, "אז להתראות."

היא נעלמה בקול פקיקה, משאירה את הארי לבהות בחול במקום בו עמדה לפני רגע. הניחוח שלה נשטף מייד ברוח המלוחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא