פנימיית דלפי

רוב המגיבים ציינו שנקמורה מת, ושהוא בסוף היה טוב.

אתם צודקים, אבל בגלל שבבן נפטון תנטוס נכלא ושערי המוות נפתחו, כתבתי שנקמורה הצליח לברוח. (כמו הייזל)

 ולגבי זה שבסוף הוא היה טוב - אני חושבת שבגלל שקרונוס רצה נקמה והוא הכיר אדם שבעבר היה נאמן לו, והוכיח את העובדה שקל לשנות את דעתו ונאמנותו, קרונוס המשיך לנסות להיכנס לנקמורה לראש ובסוף הצליח.

וולדמורט לחץ על הקעקוע של זנב תולע המייבב. האוויר נמלא בקול רשרוש גלימות ואנשים עטויי ברדסים ומסכות יצאו מבין העצים. כמה מהם הפנו את ראשיהם לקרב שעדיין התחולל במרחק מה מהם, והארי מיד הרגיש אשמה על כך ששכח מפרסי. הוא פיתל את גופו בצורה שאפשרה לו להטות את ראשו ולהביט בקרב.

נראה היה שפרסי עדיין נלחם בחירוף נפש. חרבו התעופפה ושיסעה מפלצות על ימין ועל שמאל. למרות שמספר היצורים שתקפו אותו התמעט במידה ניכרת, עדיין נותר מספר רב של יצורים.

הארי הפנה את מבטו בחזרה לוולדמורט, שכעת עמד עם נקמורה והארון שלו באמצע מעגל מורכב מאוכלי המוות.

"אבל כעת אין זמן לשאול למה לא חזרתם אלי, למרות שאני בטוח שתירוציכם מרובים. אני רוצה להודות לאית'ן נקמורה שעומד כאן לידי, ולאדונו קרונוס, אשר בלי הלחש שסיפקו לי לא הייתי כאן היום. בתמורה ללחש, הבטחתי לאית'ן שאעזור לו להעלות את אדונו. לשם כך אני צריך אתכם. זנב תולע, תדגים לעמיתיך מה עליהם לעשות."

זנב תולע אחז בידו הכסופה החדשה ונעמד מעל הארון.

"אני נשבע להצטרף לצבא קרונוס ולהיות נאמן לו בכל ימי חיי," אמר בקול ברור.

הארון זהר לרגע.

"מי הבא בתור?" שאל נקמורה בחיוך נבזי.

בזה אחר זה חזרו כל אוכלי המוות על המשפט שאמר זנב תולע. עם כל אוכל מוות שנשבע, הארון זהר לרגע ארוך יותר. אוכל המוות האחרון סיים, ו-וולדמורט עצמו ניגש לארון.

"אני נשבע להנהיג את צבאו של קרונוס ביחד איתו, ולכרות עמו ברית ככל שיצטרך."

נראה היה שזה הספיק, כי הארון זהר, וזהר, והתחזק, עד שהארי היה צריך לעצום את עיניו.

כשהאור גווע, הארי פקח את עיניו וראה את אית'ן מתנודד על מקומו, עינו עצומה. הוא קרס על הרצפה, ו-וולדמורט הביט בו בציפייה.

נקמורה פקח את עינו ונעמד, נשען על הארון שכעת היה פתוח וריק. לחרדתו הארי ראה שהעין בצבע זהוב על טבעי.

"טוב לחזור," אמר אית'ן בקול עמוק שלא היה שלו.

"זהו הלורד קרונוס," הסביר וולדמורט. "כמוני, יש לו נקמה לנקום-"

"נקמה שלא תתממש," קטע אותו קולו של... פרסי?

נקמורה (או קרונוס) הופל על ידי משהו מסתער. הארי ראה בהקלה שזהו אכן פרסי, למרות שהוא היה מכוסה חתכים ושריטות מדממים.

כתפיו של קרונוס רותקו לאדמה על ידי ברכיו של פרסי, וחרבו של פרסי הייתה מונחת על צווארו.

"שאף אחד לא יזוז!" קרא וולדמורט. הארי ראה כמה אוכלי מוות חוזרם למקומותיהם במעגל. "תנו להם להסדיר בינם לבין עצמם את ענייניהם," הוא הוסיף בחיוך אכזרי.

"אית'ן היה אדם טוב," סינן פרסי דרך שיניים חשוקות. "אתה הרסת אותו. שוב, ושוב, ושוב. גם אחרי שהוא סוף סוף זכה בשלווה, והבין מה נכון, אתה חזרת לטרוד את מנוחתו. גם אחרי המוות!"

להארי לא היה שום מושג על מה פרסי מדבר, אבל הוא התחיל להתרגל.

קרונוס צחק. "נקמורה תמיד היה נאמן לי, שלא כמו לוק."

"אית'ן לא התכונן כמו שצריך לאכלס אותך בתוך גופו," המשיך פרסי, מתעלם מהשבוי שלו. "אני מצטער, אית'ן."

לקחה להארי שנייה אחת יותר מדי להבין מה קורה.

גופו של אית'ן נקמורה התמוסס למיליון חתיכות קטנות וזהובות, ופרסי צנח על האדמה, חרבו לידו. שלולית קטנה של דם החלה להיקוות סביבו.

"נו, טוב," אמר וולדמורט, כמעט משועמם. "הוא היה יכול להיות בעל ברית מצוין." וולדמורט בעט את פרסי הגונח אל מחוץ למעגל אוכלי המוות.

"ועכשיו," זוויות פיו של וולדמורט התעקלו. "בחזרה לענייננו..."

זנב תולע חתך את חבליו של הארי בסכין הכסף מוכתמת הדם שלו. הארי כשל על רגלו הפצועה, וחטף את שרביטו מידי חברו לשעבר של אביו.

"לימדו אותך להלחם בדו קרב, הארי פוטר?" שאל וולדמורט בקולו המלחשש.

אם מחשיבים את הפעם שבה פרופסור לוקהרט ניסה להקים מועדון דו קרב והובס בקלות על ידי סנייפ? הארי לא היה בטוח שהוא רוצה להחשיב את אותה הפעם.

"קודם אנחנו קדים קידה זה לזה, הארי," אמר וולדמורט ורכן מעט.

הארי נשאר עומד, שרביטו בידו למקרה שוולדמורט ינסה איזשהו טריק מלוכלך.

"אמרתי, השתחווה!"

הארי הרגיש מעין יד גדולה דוחפת את עמוד השדרה שלו ומכופפת אותו.

"יפה מאוד," אמר וולדמורט בשקט. "ועכשיו – לקרב."

וולדמורט הרים את שרביטו, והארי הרגיש את הכאב של קללת הקרושיאטוס שוטף את גופו.

"לא..." חרק קולו של הארי.

וולדמורט הוריד את ידו. הכאב נפסק. הארי התנשף. הוא ניסה להגיע אל מחוץ למעגל, אבל אוכלי המוות דחפו אותו בחזרה.

"מספיק עם המשחקים," אמר וולדמורט בקולו הקר.

משהו בקולו של וולדמורט אמר להארי שאלה רגעיו האחרונים. הוא התגלגל אל מאחורי מצבתו של אביו של וולדמורט.

"צא החוצה, הארי. אתה רוצה שאני פשוט אגמור עם זה? זה יהיה מהיר, אולי אפילו חסר כאבים,"

הארי נאנח. אם נגזר עליו למות, לפחות שהוא ימות בכבוד, ולא כמו כלבלב מתרפס. הוא זינק מאחורי המצבה.

"אקספליארמוס!"

"אבדה קדברה!" זעק וולדמורט פחות משבריר שנייה אחריו.

קרני האור שיצאו משרביטיהם, האדומה והירוקה, התלכדו באוויר והפכו לפס זהוב ודק שחיבר בין השרביטים.

רגלי שניהם התרוממו מהקרקע, שרביטיהם עדיין מחוברים. מתחתיהם אוכלי מוות צעקו וביקשו הוראות, כמה מהם שלפו שרביטים.

אלפי מיתרים זהובים התפצלו מהמיתר שחיבר את שרביטיהם של וולדמורט והארי.

"עשה זאת עכשיו," לחש להארי קולו של אביו. הארי הנהן, ידיו רועדות במאמץ להחזיק את שרביטו. "עכשיו..."

הארי משך את שרביטו בתנועה חדה, ומיתרי הזהב נעלמו. אבל קורבנותיו של וולדמורט לא נעלמו – הם סגרו על רוצחם, מסתירים אותו מעיני הארי.

הארי לא בזבז אף רגע, הוא רץ. רץ כפי שלא רץ בחייו, הוא זגזג בין מצבות, הפיל אוכלי מוות מופתעים, ונעצר רק ליד פרסי.

חזהו של האמריקאי עלה וירד בכבדות, אבל עפעפיו היו עצומים. הארי קיווה שהוא לא איבד את הכרתו. הוא תפס את זרועו של פרסי, מתעלם מהנוזל האדום שהכתים את ידו, וצעק,

"אציו!"

גביע הטורניר התעופף אליו, והארי תפס אותו. צרחת הזעם של וולדמורט עוד הדהדה באוזניו כשהוא הסתחרר במערבולת של רוח וצבע.

הם חוזרים להוגוורטס.

הפרק הקודם		הפרק הבא