כל דבר שאני יכול כדי לעזור

פרק 16:

"וויזלי, תתרכז!" אוליבר צעק עליו.

הם היו באמצע אימון והוא לרגע איבד את חוט המחשבה שלו. הוא ניער את ראשו ושלח אל אוליבר כישוף כדי שיוכל להתאמן ולחסום אותו.

בחודש האחרון הקורס העלה הילוך. הם התאמנו יותר קשה, למדו יותר קשה, תרגלו יותר קשה. בקושי היה לו זמן לעצמו. אך זה לא מנע מגופו להיות על קוצים, מוחו מידי פעם מרחף לשניה לפני שהוא חזר לפוקוס. 'קח את עצמך בידיים, רון, אין זמן לחשוב על הרמיוני עכשיו' הוא כעס על עצמו בזמן שחסם את הכישוף שאוליבר שלח אליו. אוליבר ממש השתפר ורון רצה להאמין שזה מעט בזכותו.

הוא בקושי ישן בלילות, אך הפעם אין להאשים את הסיוטים בכך, אלא את השעות הארוכות שהוא נשאר ער כדי ללמוד. הוא רצה שמשפחתו, שחבריו, במיוחד הרמיוני, יהיו גאים בו על כך שהשתדל, שעשה את הטוב ביותר שלו.

ואכן העבודה הקשה השתלמה.

ביום האחרון של הקורס, השתתפו כל המגוייסים, מכל הכיתות, בטקס הסיום. זה היה טקס צנוע, ללא אנשים נוספים, משום שלמרות שאנשים עברו את הקורס, והיו רבים שלא הצליחו, הם לא נקראו 'הילאי מוסמך', אלא יש עוד תוכניות ואימונים שצריך לעבור, אך אלו יערכו במשרד הקסמים עצמו ויהיו ממוקדים כל פעם בנושא אחר. הם יהיו פחות אינטנסיביים וכל ערב הם יזכו לחזור לביתם.

מכיוון שזה היה קורס גדול(המלחמה גרמה לרבים מהקוסמים לרצות להיות הילאים ), לא כולם הוקראו לעלות לבמה לקבל את המסמך המעיד שסיימו את הקורס. לעומת זאת, הם הקריאו את השמות של המצטיינים מכל כיתה ורק הם עלו לבמה. כשהם הגיעו לכיתה שלו, רון קיווה לשמוע את שמו כמצטיין הכיתה, אך לאכזבתו שמו של קוסם אחר מהקבוצה שלו הוקרא והוא עלה לבמה. אחרי שהמצטיין מהכיתה האחרונה עלה לבמה ורון חשב שהטקס כבר נגמר והוא ניסה לעודד את עצמו שלמרות שלא היה המצטיין הוא עדיין עבר את הקורס וזה בהחלט היה הישג ניכר, להפתעתו המפקד של הכיתה שלו החל לדבר, "אני שמח להזמין את המצטיין של הקורס כולו, שיכלול הציונים שלו הוא הגבוה ביותר והוא הראה כשרון יוצא דופן, וזאת למרות שהתחיל באיחור את הקורס", המפקד חייך, "רונלד וויזלי".

'לא, לא יכול להיות. זה בלתי אפשרי שהיו לי את הציונים הגבוהים ביותר, שאני מצטיין הקורס. הארי היה המצטיין של הקורס שלו והוא הרבה יותר מוכשר ממני. אולי בכיתה שלי אני בין הטובים אבל לא הגיוני המצטיין של כל הקורס, זה פשוט בלתי אפשרי...' הוא חשב, אך אוליבר שישב לידו דחף אותו והוא נעמד על רגליו, עולה על הבמה בחשש.

"כל הכבוד וויזלי", המפקד שלו טפח לו על השכם והושיט לו את המסמך, "זה בהחלט מגיע לך".

'זה בלתי אפשרי, זה בטח רק בגלל שהם יודעים מי אני, זה לא יתכן' פקפק בעצמו, אך למרות זאת אמר בשקט "תודה המפקד" ולקח את הנייר ששמו היה מוטבע עליו.

-------

הוא עמד עם כל הציוד שלו מול הדלת של כיכר גרימולד. הוא ארז את הדברים שלו, נפרד משאר המגוייסים והתעתק ממחנה האימונים, אך הוא כאילו לא זכר כלום מזה, עננה סביב מוחו.

 הוא נכנס לתוך הבית והופתע מהשקט, הוא היה בטוח שלפחות הארי והרמיוני יהיו שם. הוא ראה פיסת קלף ואת כתב היד המוכר של הארי שהודיע לו שהם במחילה ושיצטרף אליהם, שאימא שלו הכינה ארוחה אינטימית כדי לחגוג את סיום הקורס שלו.

הוקל לו לפחות שזה יהיה רק המשפחה הקרובה, הוא לא רצה מסיבה גדולה. במיוחד שהוא עדיין לא סיים את ההכשרה, אולי ישמח לאחת אבל רק אחרי שיהפוך להילאי מוסמך.

הוא שם את הציוד שלו בחדר והחליף בגדים למשהו קצת יותר ייצוגי. לאחר מכן נכנס לאח, והגיע לבית הוריו.

הוא שמח לראות את המשפחה שלו והוא גם שמח שזה היה רק הם ולא קבוצה גדולה יותר, למרות שגם המשפחה שלו גדולה אך לא כמו כמות האנשים שהיו בערב חג המולד. הארי וג'יני היו שם וכך גם כל אחיו למעט צ'ארלי שחזר לרומניה ולמעט... ולמעט פרד.

הוא פתאום הרגיש כאב חד בחזהו שהצער פגע בו. למרות שעברו יותר משנתיים הוא עדיין התגעגע אליו. כנראה הוא אף פעם לא יפסיק להתגעגע אליו.

"רוניל'ה" אימא שלו מחצה אותו בחיבוק חם והוא התכופף כדי להחזיר לה חיבוק. זה נראה כאילו היא התנמכה מהפעם הקודמת שחיבק אותה. "כל הכבוד חמוד! אני כל כך גאה בך מתוקי".

"תודה, אבל עדיין לא סיימתי את ההכשרה שלי".

"נכון, אבל סיימת את החלק הקשה ביותר" הארי טפח לו על השכם.

רון חייך אליו והעביר את עיניו על החדר. "איפה הרמיוני?" שאל את הארי.

"יש להם במחלקה הגשה של איזשהו חוק והבוס שלה מעביד אותה שעות נוספות. היא אמרה שהיא תנסה להתחמק ולבוא לכאן יותר מאוחר".

רון רצה לראות את הרמיוני אך לא הצליח להחליט האם זה טוב שהיא לא הגיעה או לא. תלוי מה יש לה להגיד.

"שמעתי שאתה מצטיין הקורס" הארי אמר בחיוך אך הוריד אותו במהירות כשרון השתיק אותו.

"אני לא רוצה שהמשפחה שלי תדע".

"למה?" הארי שאל בהפתעה, מסתכל עליו במבט מבולבל.

מה הוא היה אמור לענות על זה? להודות בפני הארי שהוא חשב שזו טעות? שהוא ממש לא מוכשר מספיק כדי להיות מצטיין הקורס ושהוא חושש שהסיבה שנתנו לו את התואר היא בגלל שהוא רון וויזלי? וכשהם יבינו שזו טעות הם יתנו את זה לקוסם שבאמת מגיע לו? שאין טעם להעלות את הציפיות של משפחתו ולאחר מכן לנפץ אותם?

"כי אין טעם שהם ידעו וגם כי אני מבקש", אמר בחידתיות, "מאיפה אתה בכלל יודע?"

"אני גם הילאי והמפקד של הקורס יודע שאנחנו חברים. הוא ממש שיבח אותך".

'כן, בטח', רון חשב במרירות אבל לא אמר כלום.

------

הם בילו בנעימים, אמו הכינה את כל המאכלים האהובים עליו. הוא שם לב שהארי מידי פעם שולח אליו מבטים מבולבלים, עדיין לא מבין את בקשתו של רון.

לאחר הארוחה הם ישבו בסלון, נהנים מכוסית של יין דבש.

"אימא, אני אעשה את זה, את כבר עשית מספיק" הוא לקח את הכלים מידיה של אמו. מאז שהוא כבר לא בבית הוא הבין את כמה קשה זה יכול להיות לבשל, לערוך, לפנות, לעשות כלים וכו'... הארי והרמיוני לא נתנו לו להתחמק מן מטלות הבית והוא הבין כמה מעט עזרה הוא נתן כשעדיין גר ב'מחילה' והוא רצה לכפר על כך.

"תודה, רוניל'ה" היא הגישה לו את הכלים והוא הלך למטבח על מנת לשטוף אותם.

הוא הניף את שרביטו, מנסה לחכות את תנועת השרביט שהרמיוני הראתה לו על מנת לגרום למים ולסבון להוריד את הלכלוך ולנקות את הכלים.

"שיט" הוא מלמל כשצלחת אחת, האחרונה למען האמת, נפלה והתנפצה בתוך הכיור.

"רפארו" הוא שמע מאחוריו לפני שיכל לבצע את הקסם בעצמו.

הוא הסתובב כדי לראות את הרמיוני עומדת מולו במטבח הריק.

"תודה" אמר, והעביר את מבטו על דמותה, היא נראתה עייפה אך מרוצה, תלתליה פרועים, חיוך רחב ולחוץ על שפתיה.

"מזל טוב, כל הכבוד על זה שעברת את הקורס" היא העבירה את משקלה מרגל לרגל בדריכות.

"תודה" אמר שוב. הוא גם היה דרוך.

"החולצה הזאת ממש מחמיאה לך".

הוא הסתכל על החולצה שלבש, זו החולצה הכחולה שהיא בחרה בשבילו, "תודה".

"אתה יודע להגיד עוד משהו מ'תודה'?"

"כן".

הוא פלטה צחוק קצר ולחוץ שלאחריו השתרר שקט מתוח למשך דקות ארוכות.

"אתה תכריח אותי להגיד את זה בקול רם, נכון?" אמרה בתסכול.

לאחר כמה שניות ארוכות הוא ענה, "תלוי, מה את רוצה להגיד?"

היא שאפה אוויר עמוק והוציאה אותו באיטיות, מסתכלת סביב כדי לראות שהם אכן לבד במטבח הקטן ושהדלת סגורה, "אתה זוכר על מה דיברנו פעם קודמת?"

הוא הנהן. הוא בהחלט זכר.

ואז היא דיברה במהירות, כאילו לא מסוגלת לשמור את זה יותר בפנים, "זה לא היה אי שפיות זמנית, לא השתגעתי כשביקשתי ממך. אני פשוט שונאת להרגיש חוסר אונים, חסרת ביטחון. שכאילו משהו בי מקולקל. אומנם הקריירה שלי חשובה לי, אבל אני כן רוצה להקים בסופו של דבר משפחה, כן רוצה לאהוב מישהו ולהזדקן איתו. אני לא רוצה להמשיך להתלונן על זה ביני ובין עצמי שאין לי מספיק ביטחון לאינטימיות הזאת. החיים קצרים מידי לבזבז אותם בשנאה כלפי חלק מעצמך בלי לפעול כדי לעשות משהו לגבי זה. החיים קצרים מידי, אתה ואני יודעים את זה יותר מידי טוב".

הוא נשם בחדות. הוא בהחלט ידע את זה.

"בגלל זה אני רוצה את עזרתך. סקס הוא חלק עצום מהחיים ומהקיום, הרגשת חוסר יכולת בתחום הזה זה לא משהו מהנה, ואתה יכול להעניק לי מעט ניסיון מעשי שיבנה את הביטחון שלי ויקרב אותי למי שאני רוצה להיות בסופו של דבר. אומנם שאר האישיות שלי לא מושלמת, אך היא לא מפריעה לי כ"כ, היא לא משאירה אותי ערה בלילה וגורמת לי להתלונן שוב ושוב בראשי..."

הוא הסתכל עליה במבט רציני, "את בוטחת בי לעשות את זה איתך, אבל אני חייב לבטוח בך שלא תנסי לעשות מזה משהו שהוא יותר מחבר שפשוט עוזר לחברה".

 "זה לא הולך לשבור לי את הלב, אל תעוף על עצמך רון", היא חייכה אליו חיוך לחוץ והוא החזיר לה חיוך, "כבר אמרתי שאני לא אתאהב בך. אני מבינה את משמעות ה... בוא נקרא לזה 'עסקה'. אין חשש שאני אערב רגשות." היא בלעה רוק ושאלה בקול רועד, "אז זה בסדר מבחינתך? אתה מסכים?" הוא יכל להישבע שהוא שומע את הלב שלה דופק במהירות.

"אם זה מה שאת חושבת ואת רוצה את העזרה שלי, אז אני אעזור לך בכל דרך אפשרית, אני מסכים". אומנם היא אמרה שהיא לא השתגעה אך הוא לא היה כל כך בטוח לגבי עצמו. הוא רק ידע שהוא מוכן לתת כל מה שהיא תרצה, היא יכולה לקחת איתה כל חלק ממנו שתרצה, גופני, מנטלי או נפשי,  אם זה יגרום שהיא תהיה יותר קרובה, אפילו טיפה יותר, להיות מאושרת.

הפנים שלה הוארו כששמע את רון מסכים.

כמה זמן הוא לא ראה אותה שמחה ככה. אבל הוא חייב עדיין להגיד כמה דברים, לכן הרצין ואמר, "אם אנחנו עושים את זה אנחנו צריכים ללכת להיבדק. אני מבטיח לא להיות עם אף אחת נוספת במהלך ה... שיעורים שלנו, ואני חושב שכדאי לך לשכול לקחת את השיקוי החודשי שמונע הריון, אומנם יש את הכישוף אך לפעמים שוכחים לעשות אותו ולכן עדיף לקחת את השיקוי פעם בחודש-" ואז הוא נעצר כשראה את המבט המבוהל על פניה כשדיבר על הפרטים הקטנים, "בטיחות קודם כל, הרמיוני, אנחנו חייבים לעשות את זה בחוכמה, בטח כבר חשבת על זה", הוא הסתכל על המכשפה הכי חכמה לגילה, "להיבדק כל כמה חודשים, להשתמש בשיקוי מגן מפני מחלות, למנוע היריון לא רצוי..."

"אני יודעת את זה. אני אלך להיבדק למרות ששכבתי עם מישהו אחד בכל החיים שלי. ולגבי השיקוי... אני כבר לוקחת. זה מסדיר את... אתה יודע..." לחייה התחממו.

"את כבר מתחרטת?" שאל כשראה את המבט הנבוך שלה.

"לא, זה פשוט...", ואז היא ניערה את ראשה, "אז איזו דרך נראית לך הטובה ביותר לעשות את זה?"

הוא התקרב אליה, מצמיד את גופו לגופה והיא הרימה את ראשה כדי לפגוש את מבטו, "את רוצה לדבר על איזו דרך היא הטובה ביותר בשבילנו לשכב?"

סומק עלה בלחייה אך היא לא התרחקה, "ובכן, כן. הרי המטרה של כל זה היא שתלמד אותי", הוא יכל לשמוע את נשימותיה הכבדות.

"אני בהחלט יכול ללמד אותך" אמר בקול נמוך וגרם לכל פרצופה להיות אדום ממבוכה.

פרצי צחוק נשמעו מבעד לדלת המטבח הסגורה והם התרחקו אחד מהשני במהירות. "אולי זה לא המקום לדבר בו".

"צודקת, אנחנו נדבר על זה כבר מחר" אמר ואז התרחק ממנה והלך לשירותים לסדר את תחילת הזקפה שהייתה לו במכנסיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא