הוגוורטס

ישנה תקלה ברצף הפרקים של הפאנפיק, לכן פרק מספר חמש עשרה מופיע פעמיים.

אם מישהו מתעניין, ערכתי רשימת נושאים לפרקים הבאים ואני שמחה להודיע שהפאנפיק יכיל בסך הכל 31 פרקים ואפילוג =]

פרק ט"ז

אוליבנדר

"ת

למידים," קראה רוונה בארוחת הצהריים כחצי שנה לאחר החתונה. שמי הסתווי כוסו בשכבה אחידה של עננים בוהקים כפנינה מעל התקרה המכושפת של האולם, וכמה עלים אדומים של שלכת נסחפו פנימה והתגלגלו בין הכיסאות ברוח הקרירה שאווררה את אולם הכניסה דרך הדלת הפתוחה. "תלמידים, אבקש את תשומת ליבכם."

הפטפוט והצחוק גוועו וקולות הקשת כלי האוכל דממו. שלושים הפנים המוכרות של תלמידה הופנו אליה בהקשבה.

רוונה אמרה, "הערב יגיעה לבית הלימוד אורח חשוב ממרטונארד- האדון אוליבנדר." רחש עבר בן התלמידים. אדון אוליבנדר היה ידוע בתור יוצר השרביטים הנחשב ביותר באי, אם לא גם בכל היבשת, כפוליטיקאי מפולפל וכאלכימאי מוכשר ביותר. "אבקש מכולכם לנהוג בו בכבוד ולקבל את ביקורו בהתנהגות מופתית. כמו כן, אדון אוליבנדר יהיה מעוניין לבחון את שרביטיכם על מנת לוודא שהם עובדים באופן תקין. אבקש את שיתוף פעולתכם המלא. תודה לכם, והמשך ארוחת צהריים ולימודים נעימים."

רוונה התיישבה והתלמידים החלו לפטפט בהתרגשות. הלגה רכנה לכיוון רוונה, מתרגשת לא פחות. "את מאמינה, רוונה? אוליבנדר בכבודו ובעצמו!"

"אני לא רואה זאת כסיבה להתרגשות," טען סלזאר מצידה השני בקור רוח. "אוליבנדר הוא חבר מועצה לכל דבר. כמו כל חבר מועצה, הוא נשלח על מנת לנסות להציב מכשולים בדרכנו."

הלגה תקעה בו מבט מעבר לרוונה. "אל תהיה כזה, סלזאר. אתה יודע שהוא תמך בנו מההתחלה, והיה זה שגייס עבורנו שרביטים רבים כל כך. אתה זוכר איזו התפעלות הביע מהטירה בפעם האחרונה בה ביקר כאן."

סלזאר לא השיב על דבריה, אך המשיך לשחק באוכל שבצלחתו במקום לאכול אותו, כפי שהיה עושה תמיד כשהיה מוטרד.

באולם הכניסה הודלקו נרות רבים מהרגיל, והתלמידים, לבושים בגלימותיהם הטובות ביותר, סודרו בשתי שורות משני צידי דלתות הכניסה לפי הגובה.

מייסדי בית הלימוד, הברון פרייסל ואופלייה בלום עמדו מול הדלתות אשר נפתחו אל השמיים האפורים מאד.

רוונה צפתה בתלמידיה; צרם לה מאד שהתור הימני היה קצר בתלמיד אחד התור השמאלי. אך סוואר שוב סבל מאחד מכאבי הראש החמורים והמפורסמים שלו, ולא יכול היה להשתתף בלימודים באותו היום או לקבל את פניו של אוליבנדר.

"אולי כדאי שניתן לאוליבנדר להציץ בסוואר," מלמל גודריק באוזנה, כאילו קרא את מחשבותיה. או שפשוט עקב אחרי תנועת ענייה והבעת פנייה המוטרדת והדאוגה. "אולי יש לו איזו תרופה אלכימאית שתרפא את כאבי הראש שלו..."

"אל תהיה מטופש, גריפינדור," אמר סלזאר בקול רם, "אלכימאים לא מטפלים בבעיות פעוטות כמו כאבי ראש."

גודריק התכוון לענות לסלזאר בחריפות, אך רוונה הניחה יד על זרועו והשתיקה אותו. דמות כהה התקרבה אל הפתח מבין הצללים, מוליכה סוס אצילי למראה.

הדמות הותירה את הסוס מאחור וטיפסה במדרגות הרחבות אל אולם הכניסה, נכנסת אל מעגל האור שהפיצו הנרות.

גאיוס אוליבנדר היה גבר גבוה, לבוש בגלימה עשירה בצבעים כחול וירוק. זקן בהיר עיטר את פניו החמורות, ושיערו הבהיר, שהיה לבן כמעט, היה מסורק ונח משני צידי פניו. הליכתו הייתה זקופה ויציבה, ועניו היו בהירות כמו שני ירחים, מלאות חוכמה ואש נסתרת; הוא היה צעיר שנראה מבוגר לגילו, או מבוגר שנראה צעיר לגילו.

רוונה עשתה צעד לכיוונו במטרה לברך אותו. "ברוך בואך לטירת הוגוורטס, אדון אוליבנדר. אנו שמחים לארח אותך בבית הלימוד שלנו."

אדון אוליבנדר קד קידה קלה. "לכבוד הוא לי להתארח, הגבירה רוונה," הוא אמר ועניו החליקו על עמיתיה כמו הירח על פני האדמה בלילה סחוף עננים. "אדון סלית'רין. אדון גריפינדור- ברכות על נישואיך לגבירה רייבנקלו...  הגבירה הפלפאף." עניו השתהו על הלגה. הוא רכן ונשק לידה השמנמנה. היא הסמיקה בעוז, וענייה נצצו בדרך בה רוונה לא ראתה אותן נוצצות מעולם. עכשיו היא הבינה מדוע הייתה מאושרת כל כך למשמע שמועת ביקורו של אוליבנדר.  

"לעונג הוא לי."

"ג'ורג'," אמר גודריק, "דאג בבקשה לסוסו ולחפציו של אדון אוליבנדר."

ג'ורג' הנהן בצייתנות ופנה לצאת.

"רק רגע אחד, נער," קרא אליו אוליבנדר מעבר לכתפו בקולו העמוק והיציב. ג'ורג' נעצר, מופתע שהאיש פנה אליו. "הותר את חפצי במקומם. כמה מהם רגישים מאד, ועשויים להיות מסוכנים בידיים הלא נכונות."

ג'ורג' הנהן, עור פניו הופך מעט ירקרק, ונעלם עם סוסו של אוליבנדר אל תוך הלילה.

אדון אוליבנדר הצטרף אליהם לארוחת הערב. הלגה דאגה שעל השולחן יופיעו המטעמים החביבים עליו ביותר, וצפתה בו אוכל בריכוז, עוקבת אחר הבעות פניו.

"אתה כמעט ולא אוכל," היא אמרה לו לאחר שסירב למנה נוספת של ירקות מבושלים, כאילו הייתה אימו של ילד מרדן.

"איני מרבה באכילה," הודה אוליבנדר, וחייך פתאום, כיודע דבר. חיוכו היה מעט משונה, כאילו לא היה רגיל לחייך. "אך האוכל מצוין, הגבירה הלגה."

הלגה הסמיקה כמו סלק ומיהרה להעביר את המחמאה אל גמדוני הבית בגמגום.

אוליבנדר פנה אל רוונה, אולי כדי להקל על מבוכתה של הלגה. "אני מתרשם מאד מהתקדמות בית הלימוד שלכם, הגבירה רוונה."

"תודה לך, אדוני."

"אבל נראה שאת ובעלך עסוקים מידי בענייניו. אולי לא ידוע לך שהרכילות בשפל לאחרונה- קשה שלא להבחין בדברים כאלה כשאתה בא במגע עם כל כך הרבה קוסמים ומכשפות בכל יום- ובמקרה נודע לי שכולם מחכים לשמוע על היורש של גודריק גריפינדור." עניו נצצו בשעשוע.

רוונה חשה נבוכה. היא לא ידעה מה לומר. "ובכן, זה לא שאנחנו לא מחכים לילד, אבל..." רוונה גלגלה את ענייה במבוכה, לא חשה בנוח לדבר בנושא כזה עם זר למחצה בשולחן ארוחת הערב. גודריק, שישב מצידה השני, נראה מעט שלא בנוח.

"הו, אני מבין," אמר אוליבנדר, והיא חשה שהוא באמת מבין. "נראה שיש רק דרך אחת לגאול את קהל הרכלנים מייסוריו- יהיה עלי לרקוח לך שיקוי שיסייע לך להתעבר."

גודריק נחנק אל תוך הגביע שלו. הוא השתעל, ועני הירח של אוליבנדר הביטו בו כאילו הבחינו בו רק הרגע.

"אין צורך..." גודריק השתעל אל תוך מפית. "אהמ... אין צורך בכך, אדון אוליבנדר. אני ורוונה צעירים, אין כל סיבה שלא נצליח... להעמיד צאצא בקרוב."

"כמובן," אמר אוליבנדר, אך עניו נצצו כיודע דבר בעודו לוגם מים מספלו. הם לא המשיכו לדבר על כך, אך רוונה לא הצליחה להפסיק לחשוב על ילדה הנחשק.

היא וגודריק מכירים כבר שלוש שנים, והיא מעולם לא חששה להכניס אותו למיטתה, במחשבה שיחתמו ביניהם את הקשר העתיק בכל מקרה. במשך שלוש שנים- והיא לא הרתה.

גודריק לא נראה מוטרד מכך. הוא שוחח עם אוליבנדר על נושא רציני כל שהוא, אך היא לא הקשיבה. היא ביקשה את סליחתם ועזבה את השולחן, מהרהרת, אך דרייד תפסה אותה ביציאה.

"גברתי," היא אמרה, דיבורה טוב אך מבטאה הפראי עדיין כבד. "האם תבואי איתי לבקר את סוואר?"

"כמובן," אמרה רוונה, נכלמת על כך ששכחה. לפתע הבחינה שדרייד נושאת מגש עם מאכלי ארוחת הערב החביבים על סוואר, ואוגדת צמחים ריחניים לרענן את מיטתו.

הן עזבו את האולם יחדיו וצעדו במסדרונות המוארים בנרות לכיוון המרפאה, שהייתה חשוכה לחלוטין. העננים הסתירו את הירח, וכל אור קלוש שיכול היה לחמוק דרך החלונות נחנק בווילונות כבדים. כשסוואר סבל מכאב ראש, הוא העדיף לשכב בחשכה מוחלטת.

דרייד, שהורגלה לצוד בלילות בחייה בין הפראית, חצתה את החדר בקלילות ומצאה את מיטתו של סוואר. הם החליפו מילים שקטות בשפתם ורוונה התקרבה ביתר זהירות.

"יהיה עלי להדליק אור, סוואר," היא אמרה, מגששת אחר נר. "על מנת לבדוק אותך."

"כמובן, גברתי. לא אדרוש ממך לשבת כאן בחשכה," אמר סוואר, קולו חלוש, אך הוא אינו מתקשה לדבר בשפת האי, כפי שהתקשה לפעמים כאשר סבל מכאבים חזקים.

רוונה הדליקה נר בודד והניחה אותו לצד מיטתו של סוואר כשכרעה. דרייד נסוגה לאחור על מנת לאפשר לה מרווח, אך צפתה מעבר לכתפה בסקרנות כל העת.

רוונה ערכה את הבדיקות הרגילות; בחנה את העור הפנימי של ארובות עניו, עיסתה את רקותיו, בדקה את אוזניו ואת אפו. היא לא חשה בדבר יוצא דופן.

"עדיין כואב לך?"

"הכאב נחלש מעט במשך היום."

"מה עשית במשך היום? ישנת?"

"חלק מהזמן. לא הצלחתי לישון זמן ארוך ברצף- כל הזמן חלמתי את אותו החלום והתעוררתי."

"חלום?" שאלה רוונה, מזדקפת. "תוכל לתאר לי אותו? או שאתה לא זוכר?"

"קשה לשכוח, גברתי," אמר סוואר בחיוך מריר, עייף. "אני חולם אותו שוב ושוב כבר חודשים."

עניינה של רוונה התעורר. "תאר אותו, אם כך."

סוואר עשה כמצוותה: "החלום מתחיל כשאני רץ במסדרונות הטירה. כל פעם באותם המסדרונות בדיוק- אוכל לתאר לך אותם במדויק. איזה דחף פראי מניע אותי להמשיך. לבסוף אני מגיע לחדר, שם נמצאים דרייד ומישהו נוסף..."

"מי זה?"

"אני לא יודע, הוא חסר פנים."

"אני מבינה. המשך."

"אנחנו נלחמים- אני והזר, כלומר. אני הורג אותו. ואז אני ודרייד מתחילים להתווכח, לריב, ואני חש זעם עצום. וכאן אני מתעורר."

רוונה הציצה בדרייד. לפי הבעת פניה, היא הבינה שהיא כבר שמעה על החלום. עורה של האישה הצעירה נראה מעט ירקרק באור הנר.

"אני גם חולמת חלום דומה לפעמים, גברתי," היא אמרה, "חלום בו אני נאבקת בסוואר." היא הניחה את ידה על ידו, שנחה על מצעי המיטה. הוא אחז בקצות אצבעותיה.

"משונה," פלטה רוונה, "מעניין אם יש לכך משמעות... אולי סלזאר ידע. הוא מתמחה במסתורי המחשבה..."

"משונה שאת אומרת את זה, גברתי," אמר סוואר, מציץ בדרייד. "לפעמים... לפעמים אני חושב שאני רואה את פניו של האדון סלזאר רגע לפני שאני מתעורר."

סקרנותה הפשוטה של רוונה הפכה לחשדנות. לא היה שום הסבר הגיוני לכאבי הראש של סוואר, מלבד אם הוטלה עליו קללה חזקה במיוחד שערערה את מוחו או שהכרתו בוערה באופן לא זהיר. ומליט ההכרה היחיד בטירה היה סלזאר סלית'רין.

"אני אהרהר בכך," אמרה רוונה, כי היה עליה לחשוב לבדה. "נוח, סוואר. אבוא לראות אותך שוב בבוקר."

היא יצאה, מותירה את זוג האוהבים לבדם באור הנר הבודד.

***

הבוקר שלמחרת הפציע בהיר יותר. הלימודים לא התקיימו באותו היום על מנת לאפשר לאוליבנדר לבדוק את שרביטיהם של כל התלמידים.

גודריק, לא יודע מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שניתן לו פתאום, יצא למרפסת הצופה אל הדרך בקומה השנייה של הטירה. מייד הבחין בשלושה רוכבים מטפסים בשביל אל הטירה.

הם נעצרו מתחתיו והביטו מעלה. גודריק זיהה את בראוק, עם מלוויו הקבועים.

"חדשות טובות, גודריק!" קרא בראוק בעליזות יוצאת דופן כברכת שלום. גודריק שמח על כך, כי לא ראה סיבה לביקורו של אחיה של הלגה שלא על מנת להודיע לה על פטירתו של אביהם. "מצאתי אישה!"

גודריק הופתע עוד יותר. "אני שמח, בראוק," הוא קרא, "והלגה תשמח עוד יותר. מי הכלה ברת המזל?"

"לא יאה לצעוק זאת כך. אנחנו נטפל בסוסינו בעצמנו ונדבר בפנים," אמר בראוק ופנה אל האורוות.

גודריק הזמין את בראוק ואת שני מלוויו לארוחת בוקר, למרות שזו הסתיימה זה מכבר.

"היא מבית  פורפינגטון," סיפר בראוק, בעודו טועם לחם ודייסה בנימוס האופייני לו. "אניסה לבית פורפינגטון. ממרכז היבשת. עברתי בנחלתם בשובי מהחתונה שלך ושל רוונה, גודריק, והם אירחו אותי בנדיבות כאשר הסוס שלי סבל מצליעה ולא יכול היה להמשיך בדרכו. היא ביקרה בנחלתי כמה פעמים מאז, ולפני כמה ימים החלטנו להתארס. רציתי לבוא ולספר להלגה בעצמי. היכן היא?"

"מסייעת לאורחנו, האדון אוליבנדר," אמר גודריק, אך לא הזכיר שהאורח בעצם לא צריך עזרה, ושהלגה מתנהגת באופן משונה מאד בקרבתו.

"האדון אוליבנדר מתארח אצלכם? איזה כבוד," אמר בראוק, מתרגש באופן ברור. "תוכל לקחת אותי אליהם?"

בראוק הותיר את גלימת המסע שלו מאחור והפקיד את חרב הגובלינים הנאה שלו בידי נושאי כליו, וגודריק הוביל אותו אל החדר הרחב והחשוף בו אוליבנדר ביקש לערוך את הביקורת.

התלמידים השתרכו מחוץ לחדר בתור, צמודים לקיר, משוחחים וממתינים.

ליד הדלת עמד מאפיס, רוצה להיות ראשון, כמו תמיד. אחריו עמדו קסטור וקריספין, מקשיבים לדבריו בסבלנות. גודריק רצה להאמין שזו היא סבלנות מזויפת שנועדה על מנת לא לפגוע ברגשותיו של מאפיס הבודד, וניסה לחשוב על דרך בה יוכל להפסיק את השיחה. מאפיס מעולם לא מצא חן בעניו, בעוד התאומים היו התלמידים החביבים עליו (למרות שהודה בכך רק בפני עצמו).

גודריק ובראוק נכנסו אל החדר החשוף. במרכזו הועמד שולחן ארוך, עליו הונחו גיליונות קלף, מגוון שרביטים שונים ומשונים, כמה כסות דיו ועטים וכמה מכשירים כסופים שגודריק לא עמד על טיבם. אוליבנדר עמד מאחורי השולחן, משוחח עם רוונה, והלגה עמדה לצידם, מקשיבה בביישנות. סלזאר ישב בכיסא בפינה, מטופף במגפו על הרצפה בחוסר סבלנות.

"בראוק," אמרה הלגה בהפתעה וניגשה אל אחיה. "מה מביא אותך לפה?"

בראוק חייך ופתח את פיו לספר לה, אך סלזאר קם וקטע אותו, "אם יהיה אפשר לדחות זאת למאוחר יותר? עכשיו כשגריפינדור כאן, היינו רוצים להתחיל בסקירה."

בראוק התיישב בפינה להמתין, וסלזאר הצטרף אל שלושת עמיתיו ואל אוליבנדר מאחורי השולחן. בהינף שרביט, הדלת נפתחה. מאפיס היה הראשון להיכנס.

אוליבנדר הורה לו להתקרב אל השולחן ולמסור לו את שרביטו. מאפיס לא ביצע את הציווי השני בהתלהבות רבה; הוא הניח את השרביט על השולחן וצפה בידו של אוליבנדר מרימה אותו בקנאה.

אוליבנדר בחן את השרביט בקו עינו. "ארבע זרתות, עץ אלון, נוקשה למדי- ליבת נימי לב של דרקון. מצוין ללחשים. מצב חיצוני טוב." הוא נופף בשרביט ופרץ להבות בקע מקצהו, נוהם, מציף את פניו של גודריק בבערה פתאומית ואת החדר באור עז.

אוליבנדר הנהן לעצמו. "ביצוע נהדר." הוא השיב את השרביט למאפיס, שלקח אותו בחזרה בקרירות. "עכשיו, נערי, ארצה לראות אותך מבצע לחש פשוט."

מאפיס שרברב את שפתו התחתונה וביצע תנועה חדה בשרביטו. משב רוח קליל עלה מקצה שרביטו, הולך ומתגבר, הולך ומסתחרר סביבו וסביב החדר. אבק התרומם, מסתחרר סביבם במערבולת. גיליונות קלף התפזרו מסביב. בראוק הגן על עניו מפני האבק בשולי גלימתו.

"זה מספיק," רעם קולו של אוליבנדר מעל רחש הרוח והקלף.

הרוח שכחה. מאפיס החזיר את הגיליונות למקומם בנפנוף שרביט.

"מצב תקין," אמר אוליבנדר והלגה רשמה דבר מה בגיליון קלף. "תודה לך," הוא הוסיף בחומרה. מאפיס קד קידה לעגנית ויצא. גודריק תקע בגבו מבט של סלידה- מאפיס מעולם לא פספס הזדמנות להתרברב ביכולותיו. בנוסף, גודריק חשב שיש ללמד את הנער כיצד להתייחס אל אנשים רמים ממנו.

סלית'רין רק חייך אל גבו של מאפיס.

***

בדיקת השרביטים הלכה באופן חלק. כמה משרביטיהם של התלמידים הצעירים, חסרי האחריות, היו פגומים ואוליבנדר נאלץ להחליף אותם, אבל השרביטים של שאר התלמידים היו במצב מצוין.

סלזאר היה בדרכו אל חדרו של אוליבנדר. היה בדעתו להתנצל על שהיה עליו לבזבז את שרביטיו היקרים על זבי חוטם חסרי אחריות. הוא הופתע לראות את מאפיס בחדרו של יצרן השרביטים, ניצב מולו בחדר החשוך כשקדרה מבעבעת בנוזל עדין, זוהר, מפרידה ביניהם.

"שלום, אדון אוליבנדר. מאפיס," אמר סלזאר.

"סגור בבקשה את הדלת, סלזאר- התרכובת זקוקה לאפלה, ולא היא עלולה להתפוצץ," אמר אוליבנדר, וסלזאר עשה כדבריו. כעת רק האור הירקרק של השיקוי האיר את החדר המסוגר, המחניק מריחות חומרי שיקוי ואדים.

"אדון אוליבנדר," פתח סלזאר, מתקרב אל הקדרה עד שנכלל גם הוא במעגל האור שלה. "היה ברצוני להתנצל על שהיה עליך להחליף את שרביטיהם של כמה מהתלמידים. אני מודע לכמה עבודה דורשת הכנת כל שרביט-"

"אין סיבה להתנצל, סלזאר," אמר אוליבנדר כלאחר יד, בוחן את השיקוי שלו בדקדקנות. הוא דמה לברזל מותך בצבע ירוק זוהר. האור השתקף בעניו הבהירות והחליק על שיערו הלבן. "חינוכם של הילדים האלה חשוב בהרבה מזמני החמקמק. למעשה, ציפיתי שיהיה עלי להחליף שרביטים רבים הרבה יותר- תלמידיכם מוכשרים, ויודעים כיצד להשתמש בשרביטיהם."

סלזאר הנהן בשתיקה והביט במאפיס.

נראה שאוליבנדר חש במבטו, למרות שצפה בסחרור השיקוי כל אותה העת. "מאפיס הצעיר מתעניין מאד באלכימיה."

"האין זה כך?"

מאפיס השיב למורו מבט אמיץ. "כן, אדוני," הוא אמר. האור לא הגיע אל עניו השחורות. "ביקשתי מאדון אוליבנדר שילמד אותי את תורת האלכימיה. הוא סירב, לצערי."

"כמובן שהוא סירב," אמר סלזאר בחריפות, "אתה לא יכול לצפות שלאדם עסוק כמו אדון אוליבנדר יהיה זמן ללמד נער צעיר כמוך. אם ברצונך ללמוד, יהיה עליך לעשות זאת מספרי האלכימיה בספרייה שלנו."

"הו, אבל כבר למדתי, אדוני," אמר מאפיס בחיוך מרוצה, מסתיר ספק של לעג עצור אותו לא העז להציג לראווה.

"אכן," אמר אוליבנדר. הוא טפטף בזהירות טיפה קטנטנה של נוזל שקוף, מבריק, וזוהר הנוזל התגבר באחת. הוא הפסיק להסתחרר והפך צלול. "מאפיס הצעיר הביע ידע מרשים למדי בתחום האלכימיה התיאורטית. הוא אף הציע לסייע לי להכין את השיקוי לגבירה רוונה, אך אני חושש שהידע התיאורטי אינו מספיק בעליל בתחום זה."

עניינו של סלזאר עבר מייד ממאפיס אל רוונה. "איזה שיקוי?"

"שיקוי פוריות, כמובן."

סלזאר בחן את הנוזל בהערכה מחודשת. "חשבתי שהיא סירבה ליטול אותו."

"ובכן, היא שינתה את דעתה," אמר אוליבנדר ובחש את השיקוי בזהירות שלוש פעמים לצד ימין. "וטוב עשתה. אם זוג צעיר כמו הגבירה רוונה והאדון גודריק לא הצליחו להביא ילד עד עכשיו, אולי מוטב שיקבלו מעט עזרה."

"כמובן," אמר סלזאר בהיסח דעת, נוגע בתליון שלו. הוא פנה אל מאפיס, "אודה לך אם תאפשר לי לשוחח עם אדון אוליבנדר ביחידות, מאפיס."

"כמובן," אמר מאפיס ופנה לצאת.

כשהדלת נסגרה אחריו, אוליבנדר אמר, "זהו נער מוכשר ביותר. והשרביט שלו... חזק וייחודי ביותר. אני צופה לו גדולות בעתידו."

"כן," אמר סלזאר, ולא זכר את דבריו של יוצר השרביטים; כל כך הוא היה שקוע במחשבות על רוונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא