האויב האחרון

תודה רבה רבה לכל המגיבים (:

yes. - זו לא טעות, ג'יימס פוטר היה רודף בהוגוורטס. הינה קישור לפרופיל שלו בלקסיקון הארי פוטר: https://www.hp-lexicon.org/character/potter-family/james-potter/

פרק 15: בחירה או גורל?

גשם זלעפות ירד בסמטת דיאגון בשלושים ליולי, אבל לג'יימס לא היו תלונות. האוויר הקר והרטוב היה בגדר ברכה לאחר המסע מלא הטלטלות במנהרות החנוקות של גרינגוטס, מלבד זאת שהשמיים המעוננים והערפל הקל אפשרו לו להיטמא בין העוברים והשבים בקלות, מבלי למשוך יותר מידי תשומת לב. מידי פעם עובר עורך היה קולט הבזק של פניו מתחת לברדס והיה מסב אליו את תשומת ליבם של שכניו בתדהמה או חשש, אבל זה לא משהו שהוא לא יכול היה להתמודד איתו. הוא רק קיווה שהוא ולילי יספיקו לסיים את עסקיהם לפני שהנביא היומי יגיע לאיזור; הוא לא פחד מהשאלות או מתשומת הלב, הוא פשוט היה מעדיף שלא לעשות לאנשים שפרסמו הערות נבזיות על הבן שלו דברים שהוא היה מתחרט עליהם.

הוא ירד במדרגות השיש החלקלקות של הבנק בזריזות, שק של מטבעות זהב בכיסו ובידו מזוודת עור חבוטה. זה היה קצת מוזר לדעת שיש לו כל כך הרבה כסף, כשרק חודש לפני כן הוא ולילי החליטו לא לקנות מכונית חדשה ובמקום להפקיד עוד כסף בחיסכון המכללה של אמילי. עכשיו הם ידעו שאמילי כנראה לעולם לא תלך למכללה, ולהוריה לא היה שום צורך במכונית.

הוא עשה את דרכו אל חנות מוצרי הקווידיץ', מליט את פניו בתוך הברדס של גלימתו. מזג האוויר הסוער והקודר תאם את מצב הרוח שלו בימים האחרונים – הוא היה במצב רוח נקמני. כעת, אחרי שהתאחדו עם הארי ושמו סוף לימים מלאי הדאגה לשלומו, ג'יימס התפנה לעסוק בנושאים אחרים שהטרידו אותו. על סדר היום היו באופן קבוע סוגיות כגון חפותו של סיריוס, מיקומו של זנב תולע, סנייפ, טיפשותו של משרד הקסמים והעובדה שבמקום לפעול כנגד וולדמורט, המסדר עסוק ברדיפה אחרי הזנב של עצמו. ארבע עשרה שנים היו זמן ארוך מידי לשבת בחיבוק ידיים. כעת הייתה לו עבודה לעשות.

הוא נכנס לחנות, שהייתה יבשה וחמימה באופן מבורך, והטיל על עצמו לחש ייבוש. הוא הבחין שהחנות עמוסה באופן יוצא דופן, למרות שלא נראה שאף אחד מהלקוחות הרבים באמת מתעניין בציוד קווידיץ'. לילי עמדה ליד הדלפק, שיערה קלוע בצמא ארוכה והיא לבושה גלימה ירקרקה שהבליטה את צבע עיניה, נראית עצבנית וחסרת נחת. הקלה מיידית עלתה על פניה כשהיא הבחינה בג'יימס.

"מצאת משהו?" הוא שאל אותה, מצטרף אליה ליד הדלפק תוך שהוא מתעלם ממבטיהם הסקרנים ולחישותיהם של הקונים האחרים.

לילי פתחה קופסא קטנה מצופה משי אדום, בתוכה נח סניץ' זהוב נאה בעל כנפי שנהב מושלמות, מהודק למקומו. על גבי הכדור הזהוב היו חרוטות בכתב מסוגנן ראשי התיבות H.P.

"בחירה מצוינת!" המוכר אמר לג'יימס בהתלהבות מוגזמת, נראה מרוצה בצורה לא מידתית מהבעת הסיפוק על פניו. "זה הדגם הכי איכותי שלנו. זו בוודאי מתנה בשביל הבן שלכם? אני מאמין לנער, אתם יודעים, אם הוא אומר שזה- שאין- לנקוב- בשמו חזר – "

"כן," ג'יימס קטע אותו בחדות. "כמה אני חייב לך?"

הם שילמו ויצאו מהחנות מבלי להתעקב, מתנת יום ההולדת של הארי בטוחה בכיס גלימתה של לילי.

"הארי לא הגזים כשהוא אמר שהמבטים האלה נוראיים," היא אמרה בעייפות, מליטה את ראשה בברדס. "אין לאנשים שום בושה?"

"לא כל יום הם רואים אישה יפייפיה שחזרה מהמתים," ג'יימס השיב.

לילי גלגלה את עיניה בחיוך. "מה זה?" היא שאלה, מחווה אל המזוודה שהוא לקח מהכספת.

"כמה מההמצאות של אבא שלי," הוא אמר. "חשבתי להראות אותן להארי ואמילי."

לילי נראתה מרוצה. ג'יימס חייך אליה, אך חש צביטה של אשמה בליבו. זה הרגיש רע לא לספר לה את כל האמת, אבל הוא הפציר בעצמו להיעזר בקצת סבלנות. ברגע שזה יהיה מאחוריו הוא יספר לה הכל.

הם התעתקו בחזרה לכיכר גרימולד, שם הגשם היה חזק אפילו יותר. הם עמדו במבול דקות ארוכות עד שסיריוס פתח להם את הדלת.

"הגיע הזמן, כבר נרטבנו לגמרי," ג'יימס אמר לו, נדחק על פניו לתוך המבואה המוארת. הוא לא חשב שזה ייתכן, אבל ביחס לסופה שהתחוללה בחוץ, הבית היה חמים ומזמין; יתכן שזה נבע מכך שעבודות הנקיון המפרכות עליהן מולי וויזלי פיקדה נתנו את אותותיהן במקום.

"לפחות אתם יכולים לעמוד בגשם," סיריוס השיב במרירות. הוא לא סגר את הדלת, אלא המשיך לעמוד במפתן ולהסתכל אל הרחוב הגשום בערגה. ג'יימס הצטער מייד על הטון בו השתמש.

"סגור את הדלת, סיריוס," לילי אמרה לו ברכות, פושטת את גלימתה הספוגה מים.

סיריוס ציית בחוסר רצון. ג'יימס צפה בו באשמה שכבר הפכה להיות מוכרת. הוא ניסה בכל כוחו לממש את העצה שהוא נתן לבנו באותו יום בלתי נשכח בו הם נפגשו לראשונה, אבל הוא היה חייב להודות שזה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע, להילחם באשמה המאיימת לכלות אותך.

הם נכנסו לטרקלין, שם בני הבית התקבצו מסביב לאח המבוערת לאחר יום מתיש של נקיונות. מולי פיקחה בשרביטה על זוג מסרגות שעמלו על סריגת גרביים, תוך שהיא קוראת בעניין את הביוגרפיה של הזמרת המכשפה המפורסמת, סלסטינה וורבק. הארי והחברים שלו שיחקו טאקי מתפוצץ על השטיח מול האח יחד עם אמילי.

ג'יימס לקח לעצמו כמה רגעים להביט בתמונה שלפניו, משתוקק לחקוק אותה בזיכרונו לנצח. אמילי צחקקה מדבר מה שרון אמר, ולידה הארי חייך בריחוק, משפיל את מבטו אל הקלפים שבידו. לילי התיישבה בכיסא שמאחוריהם, צופה בהם באהבה וגאווה. זו הייתה המשפחה שלו, מושלמת אחרי ארבעה עשרה שנים של הפרדה.

הוא תמיד הרגיש שמשהו חסר, תמיד ידע עמוק בליבו שמשהו בחיים שלו ושל לילי לא היה בסדר. הוא רק היה רוצה להיזכר קודם, לחזור בשביל הארי מוקדם יותר; הוא ולילי עדיין לא דיברו איתו על החיים שלו אצל אחותה של לילי, והאמת הייתה שג'יימס פחד ממה שיגלה אם ישאל אותו על כך.

"מה זה, אבא?" אמילי שאלה אותו, מסתכלת על המזוודה שלו. הוא חייך אליה חיוך יודע דבר, מדחיק את האשמה והפחד לבינתיים. הוא לא יכול היה לשנות את מה שקרה, אבל הוא כן היה יכול לעשות הכל כדי להגן על הארי עכשיו. להגן על המשפחה שלו.

"אלה ההמצאות של אבא שלי," הוא אמר, מניח את המזוודה על שולחן קרוב.

הילדים, משועממים ממשחק הקלפים, התאספו סביבו כדי לבחון את תוכנה. הוא טפח בשרביטו על מנעול הארד. המזוודה נפתחה ונפרשה על השולחן כשהיא גדולה פי שניים לפחות מגודלה המקורי, מציגה מבחר רחב של מכשירים מוזרים ומבחנות של שיקויים.

"אני משתמשת בזה!" הרמיוני אמרה בפליאה, מרימה בקבוק של שיקוי מחליק שיער. "לא ידעתי שסבא של הארי המציא את זה!"

"זה היה יכול לפתור את המצוקה של דורות של גברים במשפחת פוטר," ג'יימס אמר, מעביר את ידו בשיערו הפרוע. "אבל אני, באופן אישי, מעדיף את המראה הטבעי."

הוא חייך אל הארי, זה הסיט את מבטו במבוכה. ג'יימס היה רוצה שהוא יפסיק להירתע ממנו ככה, ויהיה נינוח בחברתו כפי שהוא היה נינוח בחברתם של לילי וסיריוס.

"מה זה עושה?" רון שאל בעוד השאר בוחנים את שלל ההמצאות, כובש על ראשו הג'ינג'י כובע קסקט כחול שהוא לקח מהמזוודה.

"אני לא בטוח," ג'יימס שיקר, לוקח את הכובע ובוחן אותו מכל הכיוונים. "אני לא זוכר שראיתי את זה קודם. אולי זה רק כובע."

נקישה נשמעה על חלון הטרקלין. כולם פנו להסתכל לכיוון הרעש – לעיתים רחוקות היו מגיעים ינשופים למפקדה – וג'יימס ניצל את ההזדמנות כדי לטפוח בשרביטו על הכובע ולהעלים אותו.

סיריוס הלך לפתוח את החלון, מאפשר לינשוף עצבני ורטוב שנשא את סמל משרד הקסמים להתעופף פנימה. הוא נחת על השולחן מול הארי והושיט לו מכתב בקוצר רוח, לפני שהתעופף כלאומת שבא.

הארי הסתכל סביבו – כולם הסתכלו עליו בציפייה – ופתח את המכתב ביציבות. הוא קרא אותו בזריזות ואמר בקור רוח, "הם מקדימים את השימוע שלי."

"זה טוב, לא?" ג'יני הייתה הראשונה לדבר. "עדיף לסיים עם זה וזהו."

"אני לא יודע, יש כאן חותמת של הקסמהדרין," רון אמר בחוסר טקט, קורא את המכתב מעבר לכתפו של הארי. "לא ידעתי שהם שופטים קטינים."

"אמברידג' הזאת אמרה משהו עליהם," הארי אמר בקול רגוע להפליא, "היא אמרה שהם לא מתייחסים בקלות ראש להפרה של אמנת הסודיות."

"אני יכול להסתכל?" ג'יימס שאל. הארי מסר לו את המכתב.

השימוע הוקדם לשלישי באוגוסט, בעוד ארבעה ימים, וחותמת הקסמהדרין אכן הייתה מצורפת למכתב הרשמי. המצב החדש כפה עליו לזרז את תוכניותיו.

"הם רק מנסים להפחיד אותך," הוא אמר להארי, זה עמד כשידיו בכיסיו בניסיון להעמיד פנים שהנושא לא מטריד אותו. על ג'יימס הוא לא הצליח לעבוד. "הם רוצים לגרום לך לחשוב שיש להם מספיק ראיות מפלילות. אין להם שום דבר, זה ברור שפעלת מתוך הגנה עצמית בשני המקרים. חוץ מזה שברגע שנדבר על מה שאמברידג' ניסתה לעשות לך הם יתקפלו וינסו לסיים את השימוע כמה שיותר מהר. אתה תראה."

הארי לא נראה משוכנע. ג'יימס שמח שבאותו הרגע פעמון הדלת צלצל, מעיר את אימו של סיריוס ומודיע על חזרתו של ארתור. מולי האיצה בכולם לכיוון המטבח כדי לסיים את ההכנות האחרונות לארוחת הערב. הארי הלך יחד עם רון והרמיוני, חוסך מג'יימס את הצורך להמשיך לנסות לעודד אותו. האם גם הוא היה כל כך קודר ורציני כשהוא היה בגילו? הוא היה בטוח שלא.

למחרת היה יום ההולדת של הארי. זמנו של ג'יימס הפך לדוחק, והוא היה צריך למצוא הזדמנות לדבר עם בנו לבד, או לפחות בלי נוכחותם של מי מחברי המסדר. משום מה המשימה הזו הלחיצה אותו הרבה יותר משהייתה אמורה.

אחרי שהודה להוריו על הסניץ' שראשי התיבות שלו חקוקים עליו, הארי עלה להניח את המתנה בחדרו לפני ארוחת הבוקר. ג'יימס ווידא שלילי עסוקה בשיחה עם מולי ושסיריוס לא מתסכל עליו, לפני שחמק מהמטבח בעקבותיו.

"הי," הוא אמר בלחש כדי לא להעיר את הדיוקן של גברת בלק. הארי עצר בדרכו אל הקומה השנייה; נראה שהוא בוחן את הסניץ' תוך כדי הליכה במבט מרוכז, כאילו הוא היה יותר מסתם מתנה.

"הוא מוצא חן בעיניך?" ג'יימס שאל אותו, בעיקר כדי לשבור את הקרח.

"כן," הארי אמר במבוכה ברורה. "תודה..."

"תגיד," ג'יימס המשיך, לפני שאיזה חבר מסדר יגיע ויפריע להם. "גלימת ההעלמות שלי אצלך, נכון?"

הארי נראה שלא בנוח. "כן. אה, רציתי להחזיר לך אותה קודם – "

"לא, שתישאר אצלך," ג'יימס אמר מייד, לא רוצה שהארי יקבל את הרושם הלא נכון. "הרבה פחות כיף בהוגוורטס בלעדיה. אני רק צריך להשאיל אותה לכמה ימים."

"למה?" הארי שאל.

"ענייני מסדר," ג'יימס תירץ, מסמן שאסור לו לדבר על כך.

הארי נראה מסוקרן, אבל לא התווכח. הוא נתן לג'יימס את הגלימה בלי שאלות נוספות, והוא רק קיווה שבנו לא ימצא סיבה לספר על כך ללילי.

לרגע קצר, כשהארי מסר לו את הגלימה, ג'יימס נתקף דחף לספר לו בדיוק מה הוא עומד לעשות, אך הוא ריסן אותו. עוד יגיע היום בו הוא יספר להארי הכל, לא משנה מה דמבלדור חושב, אבל היום לא היה היום הזה.

נותר לו רק עוד דבר אחד לעשות, מלבד לחכות. הוא היה חייב את זה ללילי, וגם לכל שאר חברי המסדר, לנסות להשיג את מטרתו בדרך הישר לפחות עוד פעם אחת. לכן בסוף ישיבת המסדר שהתקיימה באותו הערב, במהלכה ג'יימס הקשיב בשעמום מתוסכל לדיווחיהם של חברי המסדר, כשדמבלדור שאל האם יש למישהו משהו להוסיף לפני שהם מתפזרים, ג'יימס הרים את ידו.

אנחת תסכול חלושה נשמעה היכן שהוא מסביב לשולחן. רמת המתח בחדר ירדה בצורה כמעט קומית, בעוד חברי המסדר מחכים בקוצר רוח שג'יימס יסיים את דבריו והם יוכלו ללכת. זו הייתה הפעם החמישית שזה קורה, וכולם ידעו בדיוק מה הוא רוצה לומר. רק דמבלדור הסתכל עליו בציפייה מנומסת, ולילי נראתה קרועה בין הרצון לתמוך בו לבין הרצון להסביר לו שהוא לא מגיע לשום מקום עם ההצבעות האלה.

"טוב," ג'יימס אמר, קם על רגליו. "אתם כבר מכירים את הניאום שלי. הגיע הזמן שנפסיק לבזבז את הזמן בשמירה על הנבואה, ובמקום ננצל את המשאבים שלנו כדי לצבור איזה שהוא ייתרון על וולדמורט." הוא התעלם מכמה מחברי המסדר שעוד הצטמררו למשמע השם. "אין טעם להעמיד פנים שזה לא יהיה כמו בפעם הקודמת, אז אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לקחת את המלחמה אליו, ולא לחכות שהוא יגיע אלינו. כל מי שבעד להפסיק את המשמרות על הנבואה – "

הידיים היחידות שהורמו היו של תומכיו הקבועים של ג'יימס – סיריוס, עין הזעם וטונקס. נראה שאף אחד אחר לא מעז לערער על עמדתו של דמבלדור.

"סיימת?" סנייפ שאל בגסות, ולפני שקיבל תשובה קם על רגליו ועזב. ג'יימס הסתכל בגבו בשנאה והזכיר לעצמו שזה לא הזמן ולא המקום לקלל אותו. ההזדמנות שלו עוד תגיע.

"יש משהו נוסף?" דמבלדור שאל בצורה מנומסת יותר.

"לא," ג'יימס השיב. "חברי המסדר הצביעו. אולי יהיה לי יותר מזל בפעם הבאה."

לאחר מכן הישיבה התפזרה. עין הזעם הנהן לעבר ג'יימס כדי להביע את תמיכתו האילמת ולקח לגימה ארוכה מהבקבוק שלו, בעוד סיריוס מושך בכתפיו ושוקע בכיסאו.

ג'יימס השתעשע פעמים רבות באפשרות לשתף את סיריוס במה שהוא עומד לעשות, אבל ברגע האחרון תמיד עצר את עצמו. זה לא היה עוד תעלול בבית הספר – זה היה רציני. הוא לא יכול היה להסתכן באפשרות שסיריוס ינסה לעצור אותו איך שהוא, או שיספר על תוכניתו ללילי או לרמוס.

בעבר הוא לא היה מהסס לפני שהיה מספר לחברו על תוכניתו, אבל האמת הייתה שהוא לא היה בטוח מה סיריוס של היום היה עושה עם המידע הזה. הוא נדר שיספר לו ברגע שזה יהיה מאחוריו, מייד אחרי שיספר ללילי. הוא ידע שחברו יכעס שהוא לא שיתף אותו בתוכניתו, אבל הוא גם ידע שהוא יתמוך בו לאחר מעשה, משהו שהוא כלל לא היה בטוח ששאר חברי המסדר, ואפילו לילי, יעשו.

מולי התחילה להציע לאנשים תה ושאריות מעוגת יום ההולדת של הארי. ג'יימס לא שם לב שהוא עוד עומד מול השולחן עד שלילי נגעה בזרועו.

"אני מצטערת, ג'יימס," היא אמרה ברצינות, "אבל אני מסכימה עם דמבלדור. כרגע הדבר הכי טוב בשביל הארי הוא שהנבואה השלמה לא תגיע לוולדמורט."

ג'יימס לא הסכים איתה, לכן רק חייך אליה וכיסה את ידו בידה. הוא שנא את זה שהם לא מסכימים, ושנא את עצמו על שהוא לא מספר לה את כל האמת.

עד שהגיע בוקר השימוע של הארי, ג'יימס התחיל לפקפק בעצמו. אולי התוכנית שלו לא טובה כמו שהוא חושב? אולי זה בכלל לא רעיון טוב? ומה יקרה אם התוכנית תשתבש – מה יהיה על לילי ועל הילדים שלהם?

הוא חזר ואמר לעצמו להפסיק להתנהג כמו אידיוט. הוא קיבל החלטה, והוא לא עומד לסגת עכשיו. יהיה מה שיהיה, זה משהו שצריך להיעשות. ואם דבמדלור והמסדר לא מתכוונים לעשות את זה, הוא יעשה את זה בעצמו.

אולי החשש והעצבנות של הארי היו מדבקים, הוא אמר לעצמו, אולי לכן הוא מרגיש ככה פתאום. הארי לא נגע בארוחת הבוקר שלו, וכשהגיע הזמן לצאת הוא נראה כמו אדם העושה את דרכו האחרונה. ג'יימס ניסה לתת לו חיוך מעודד כשהם יצאו אל הבוקר הקריר, אבל נראה שהדבר היחיד שזה השיג היה לגרום לג'יימס עצמו להיות לחוץ יותר.

האמת המרה הייתה שהעדים היחידים לכך שהארי פעל מתוך הגנה עצמית באותו הקיץ היו מוגל, סקיבית, גמדונת בית ואיש מת. מה יקרה אם המקסמהדרין לא ישתכנע מטיעוניו של דמבלדור ויחליט שהארי צריך להיות מסולק מהוגוורטס לאלתר? ג'יימס בכלל לא היה בטוח שהאפשרות הזו קלושה כל כך. הוא נעדר מעולם הקוסמים במשך כל כך הרבה זמן, מה אם הקסמהדרין כבר לא היה מה שהיה בזמנה של אימו?

נכון, היו עוד בתי ספר לקוסמים באירופה, אבל ג'יימס ידע בוודאות שהאפשרות הזו לא תעודד את הארי כלל. הוא לא יכול היה לדמיין איך היה מרגיש כשהיה בגילו אם היו אומרים לו שלא יחזור להוגוורטס יחד עם חבריו.

לעומתו, נראה שלילי לא מטילה ספק בכך שבנם יזוכה. אם השימוע הפחיד אותה, היא הסתירה זאת היטב. ג'יימס תהה האם היא באמת מאמינה בכל ליבה שהכל יהיה בסדר, או שהיא פשוט שומרת על חזות רגועה לטובתו של הארי. כך או כך, נראה שזה עוזר להארי הרבה יותר מאשר החיוכים המטופשים של ג'יימס.

היום היה קריר במיוחד, וזה שיחק לטובתו של ג'יימס; בכיסים המרובים של מעילו השחור הגדול היה מספיק מקום להסתיר את כל הכלים שהיו דרושים לו מבלי שהם יבלטו. רק כששלושתם נדחקו יחדיו לתא הטלפון שהוביל אל כניסת האורחים למשרד הקסמים וג'יימס רכן מעבר ללילי כדי להקיש את המספר הסודי היא כנראה חשה בבליטה בכיס מעילו, כי היא שאלה, "מה יש לך שם?"

"כלום," הוא השיב בתמימות. "אני סתם שמח לראות אותך."

לילי הסמיקה, נראית קרועה בין רצון לצחקק לבין תדהמה מכך שג'יימס מדבר ככה ליד הארי. הארי, מצידו, הסמיק בצבע ארגמן עז ונראה כמחשב את הדרך הטובה ביותר לברוח מתא הטלפון בלי ליצור שום סוג של קשר עין עם מי מהוריו. מבטו הצטלב עם זה של ג'יימס בטעות, והוא קרץ לו בעליזות. הארי נראה כאילו הוא רוצה לקבור את עצמו. ובתוך אותה מבוכה נוראית, נושא תכולת כיסיו של ג'יימס נשכח.

המעלית רעדה והחלה לשקוע לתוך האדמה, נושאת אותם מעולם המוגלגים ללב ליבו של עולם הקוסמים.

בזמן שהשומר בדק את שרביטיהם, הפחד שהתעורר בג'יימס באותו הבוקר החל להתמוגג במהירות ולהתחלף בתחושת ניצחון. האבטחה במשרד הקסמים הייתה איומה, גרועה אפילו יותר משהייתה כשהוא היה צעיר. סיכויי ההצלחה שלו הפכו בין רגע למזהירים הרבה יותר.

התור למעליות היה עצום בשעה זו של הבוקר. ג'יימס סימן ללילי ולהארי לבוא אחריו ולקח אותם אל חדר המדרגות חלל מטופח המואר על ידי מנורות זכוכית תלויות שהפיצו אור חמים שלעיתים רחוקות נעשה בו שימוש. עוד בימים בהם אביו היה לוקח אותו לבקר את אימו במקום העבודה שלה הוא שנא את התור הארוך והמגייע ואת הצפיפות שבמעלית, והיה מעדיף לעלות במדרגות. חוץ מזה שלא ממש היה לו חשק שינעצו בו מבטים היום.

הטיפוס לא היה קצר, מכיוון שמשרדי הקסמהדרין היו בקומה השנייה. כשהם הגיעו ליעדם ג'יימס הציץ בשעונו. השעה הייתה עשרה לשמונה.

"מה אנחנו עושים עכשיו?" הארי שאל לאחר כמה דקות של המתנה במשרד שמחוץ ללשכת הקסמהדרין, שם ג'יימס הודיע לפקידת הקבלה העייפה והמבולבלת שהם הגיעו לשימוע.

"מחכים," ג'יימס אמר, חוזר ומציץ לעבר פקידת הקבלה בכל כמה רגעים. נראה שמבטו מסב לה חוסר נחת.

"אבל... השימוע באחת עשרה."

"אל תסמוך על זה," ג'יימס השיב, לא מתאמץ לדבר בשקט. הוא ידע שהפקידה שומעת כל מילה. "אני לא אהיה מופתע אם השימוע יוקדם בעורך פלא. אם הנאשם לא מגיע לשימוע בלי סיבה מוצדקת יש להם את הזכות לפסוק שהוא אשם."

הארי נראה קצת חיוור יותר פתאום. לילי אמרה לו בקול מרגיע, "בגלל זה הגענו מוקדם. אל תדאג."

השעה הייתה שתי דקות לשמונה כשמזכיר נייר ריחף לתוך הלשכה ונחת על שולחנה של הפקידה. ג'יימס הסתכל עליה פותחת וקוראת אותו בריכוז. לרגע היא נראתה אובדת עצות, אך אולי בשל מבטו של ג'יימס או בשל צו מצפונה, היא אמרה, "אדון פוטר, השימוע שלך הוקדם לשעה שמונה."

הארי קפץ על רגליו במתח. ג'יימס פנה מייד אל הדלת שהוא ידע שמובילה אל אולם המשפט, כשהפקידה עצרה אותו ואמרה בחשש, "השימוע הועבר לאולמות בית הדין הישנים. קומה עשר."

ליבו של ג'יימס החסיר פעימה. זה היה מעשה נבזי – אפילו בתקופתה של אימו בקושי נעשה שימוש באולמות האלה, מלבד לשם גזירת דינם של פושעים מסוכנים במיוחד – אבל זה הפך את תוכניתו לפשוטה בהרבה. זה היה כאילו איזה כוח חסר שם מנסה להגיד לו שזה עכשיו או לעולם לא.

בלי לבזבז זמן, ג'יימס יצא מהלשכה במהירות, לילי והארי בעקבותיו, והתפרץ לחדר המדרגות. לא היה להם סיכוי להשיג מעלית בדקות הקרובות. הם גמעו את המדרגות בריצה, עד שהן הסתיימו בקומה התשיעית והובילו הישר אל מסדרון אבן רחב ועתיק, שהיה החלק העתיק ביותר במשרד הקסמים. הלהבות הכחולות שריצדו בלפידים שעל הקירות גרמו למקום להיראות כמו חלק מחלום מוזר.

הארי פנה מייד לכיוון מסדרון צר שהסתיים בדלת שחורה, אך לילי אחזה בזרועו וכיוונה אותו בעקבות ג'יימס אל המדרגות המובילות אל הקומה העשירית, אליה המעלית לא הגיעה. תוך כדי ריצה ג'יימס לא יכול היה שלא לתהות מדוע הארי ניסה ללכת אל הדלת הזו – דווקא לשם – כשהיה ברור שג'יימס מנסה להוביל אותו לכיוון אחר לחלוטין. לא ייתכן שהוא יודע מה נמצא מאחוריה, נכון? לא, אם היה יודע, הוא בוודאי לא היה פונה לשם כשהוא כל כך ממהר לשימוע שלו.

הם נכנסו אל בית הדין בשעה שמונה ושתי דקות. כמה חברי קסמהדרין עוד היו בדרכם לתפוס את מקומותיהם הצופים אל האולם, ונראו מופתעים מכניסתו הפתאומית של הנאשם.

"אפילו פאדג' עוד לא פה," ג'יימס אמר להארי בשביעות רצון. "אני לא יכול לחכות לראות את ההבעה על הפרצוף שלו כשהוא יראה שהגעת בזמן."

למשמע ההערה הזו הארי נתן חיוך זעיר.

ואכן, לאחר כמה רגעים הדלת מאחוריהם נפתחה. בפתח עמד שר הקסמים, אותו ג'יימס למד לא לחבב בשל ההצהרות הדרמתיות והשקריות שנהג לפרסם בעיתון, בהן חזר וסיפר שהארי הוא ילד שקרן ומפונק ושדמבלדור הוא זקן סנילי השוגה באשליות. הבעה מכוערת מאד עלתה על פניו ברגע בו הבחין במשפחת פוטר. מאחוריו עמד גבר ג'ינג'י צעיר שהרכיב משקפיים. ג'יימס ניחש שזה בנם השלישי של מולי וארתור, שבחר לתמוך במשרד הקסמים וניתק איתם קשר.

"היי, פרסי," הארי אמר לו בארסיות. פרסי החיוור, כאילו בכך שהארי פונה אליו הוא חושף אותו לאיזו מחלה מסוכנת, ולא השיב.

"אתה מאחר, אדוני השר," ג'יימס אמר לפאדג'.

פאדג' רטן דבר מה וחלף על פניהם בצעד נמרץ.

"אל תתגרה בו," לילי אמרה לג'יימס כשהוא התרחק, ולהארי היא אמרה בקול רך יותר, "בהצלחה, חמוד."

"אם תועיל לשבת, אדון פוטר," פאדג' רעם תוך שהוא תופס את מושבו בקדמת הבימה.

הארי נתן להוריו חיוך לחוץ והלך במתח לעבר הכיסא שבמרכז החדר. השלשלאות שסביבו שקשקו לעברו באיום, אך הוא התעלם מהם בקור רוח ראוי לציון. לילי וג'יימס הלכו לשבת בספסל האבן המיועד לאורחים, שהיה ממוקם בצמוד לקיר.

"איפה דמבלדור?" לילי שאלה בלחש.

"הוא בטח מתכנן איחור אופנתי," ג'יימס השיב. "אין סיכוי שהתכסיס שלהם עבד עליו."

השימוע החל. בעוד פאדג' מציין את שמותיהם של הנוכחים לשם הפרוטוקול, ג'יימס הבחין באישה גוצה שישבה מימינו של פאדג'; לצופה מקדמת האולם דמותה לטתה באפלה, אבל מהצד ניתן היה להבחין בחזותה המכוערת בברור.

"זאת אמברדיג'?" ג'יימס שאל. לפי מה שהיא העזה לנסות לעשות להארי כמה שבועות קודם לכן, ולפי איך שרמוס דיבר עליה, הוא דמיין אותה כאישה מרשימה ומאיימת שצדה אנשי זאב וערפדים להנאתה, ולא כיצור הקרפדי והמגוחך הזה. "במה הם חושבים שהם משחקים?"

לפני שלילי הספיקה להשיב הדלת נפתחה ודמבלדור צעד פנימה בצעד בוטח. הארי, שהסתובב במושבו כדי לראות מי נכנס, שמט את כתפיו בהקלה. דמבלדור אכן היה דמות משרת רוגע וביטחון, וג'יימס תיאר לעצמו שבהיעדר הוריו הארי היה צריך למצוא דמות אב חלופית, אבל הוא בכל זאת היה רוצה להיות האדם שיגרום להארי להרגיש שהכל יהיה בסדר.

השימוע המשיך ללא עיקובים. דמבלדור זימן את גברת פיג להעיד על תקיפת הסוהרסנים. אמיליה בונז, אותה ג'יימס הכיר מהתקופה בה רק החלה לעבוד בלשכה לאכיפת חוקי קסם, נראתה כמקבלת את העדות, אך כמובן שפאדג' פסל אותה על הסף. דעותיהם של חברי הקסמהדרין נראו כחלוקות. לאור זאת ג'יימס שמח שדמבלדור החליט לא להביא את בילי להעיד; גמדוני בית ישקרו מבלי להנד עפעף לפקודת אדוניהם, ועדה מהסוג הזה לא הייתה מאירה את הארי באור חיובי.

כדי לחמוק מהדיון בנושא הסוהרסנים, פאדג' ניתב את השימוע לכיוון העבירה השנייה שהארי ביצע באותו הקיץ.

"עשיתי את זה כדי לברוח מאוכלי המוות!" הארי התקומם, כי פאדג' גרם לזה להיראות כאילו הוא יצא לטיסת תענוגות ולא ברח על חיו על גבי מטאטא.

"תירגע, אל תתרגז," לילי לחשה, כאילו הארי היה מסוגל לשמוע אותה.

"עוד סיפור מופרך, שגם בו – כמה נוח – אף אחד לא חזה..."

הארי פתח את פיו להתווכח, אך דמבלדור נכנס לדבריו, "בשלב זה אזמן את העד השני שלי, אם יורשה לי."

"נו, מי זה?" פאדג' אמר בקוצר רוח.

ג'יימס לחץ את ידה של לילי וצעד אל קדמת האולם. הוא לא ידע שפני אדם מסוגלת לעטות צבע סגול, אבל זה בדיוק מה שקרה לפניו של פאדג'. דמבלדור החווה אל הכיסא בו גברת פיג ישבה, אבל ג'יימס וויתר עליו והתייצב לפני הקסמהדרין מעט מול המקום בו הארי ודמבלדור ישבו, כך שהוא לא יכול היה לראות אותם.

"אנא ציין את שמך המלא לפרוטוקול," אמרה אמיליה בונז, למרות שג'יימס הבחין שהיא מזהה אותו.

"ג'יימס הנרי פוטר."

"חשוב לציין שהעד הוא אביו של הנער," פאדג' אמר בקול. פרסי וויזלי כתב כל מילה שנאמרה בלהט. "לא עד אמין במיוחד, דמבלדור."

"בנושא הזה מכובדינו הכושפים יכריעו, קרוניליוס," דמבלדור אמר ברוגע. "ג'יימס, אם תואיל לספר לנו מה התרחש – "

"אני שואל פה את השאלות!" פאדג' התערב בזעם. "מה בפיך?" הוא ירה לעבר ג'יימס.

ג'יימס פצח בתיאור אירועי אותו היום, מספר כיצד מצא את דוד ליאו פצוע ומה היה אופי פציעותיו, ומה דודו הזקן סיפר לו לפני שהלך לעולמו.

"כמה נוח!" פאדג' קרא, מסתכל סביב אל חברי הקסמהדרין כמשתף אותם בבדיחה. "עוד עדות שאי אפשר לאמת!"

"לא הייתי קורא לזה שמישהו נרצח נוח, אבל אני מניח שזה באמת משחק לטובתך," ג'יימס השיב לו בחדות.

צווארו של פאדג' עטה גוון ארגמן עז.

"האם עלי להזכיר לך היכן אתה נמצא, אדון פוטר?" הוא אמר בחימה.

"חשבתי שאני עומד מול שר הקסמים, שתפקידו להגן על חברת הקוסמים, אבל כנראה שטעיתי," ג'יימס החזיר.

זה היה קל יותר משדמיין – פאדג' נראה זועם. חברי הקסמהדרין נראו מזועזעים, אבל כמה מהם עטו הבעות של הסכמה או התרשמות.

"זה לא מתקבל על הדעת!" שר הקסמים הרים את קולו. "דמבלדור, אני מבקש שתרסן את העד שלך!"

ג'יימס היה בטוח שדמבלדור ינסה להשתיק אותו, אבל להפתעתו הוא רק אמר בשלווה, "אדון פוטר הוא אדם בוגר ולא תלמיד, קרוניליוס. אתה בוודאי מבין שאין לי שום שליטה על הדברים שהוא בוחר לומר או לעשות."

"אתה יודע מה זה מזכיר לי?" ג'יימס המשיך, מתנגח בפאדג' בכל הכוח. הוא יכול היה רק לדמיין את ההבעה על פניה של לילי באותו הרגע. "אתה יודע למי יש את הכוח להחליט מה אנשים יאמרו ויעשו? לך. אתה יכול לחקור את מה שהארי מעיד שהתרחש באותו היום – נעשה שימוש בקללות שאין עליהן מחילה, קללות שלכם יש אפשרות לאתר – אבל במקום אתה בוחר להעמיד אותו לדין כמו פושע, ולהתעלם מכך שעובדת משרד הקסמים תקפה אותו בעזרת קללה שאין לה סמכות להטיל וניסתה להשפיע על הזיכרונות שלו – "

"רק עוד אחד מהסיפורים מלאי הדמיון של אדון פוטר הצעיר," קול מתקתק נכנס לדבריו. אמברידג' נשענה קדימה בכיסאה, חושפת את פניה לאור הדל. "קודם סוהרסנים בעיר מוגלגית, אז אוכלי מוות, ועכשיו תקיפה מסתורית. אני תוהה איזה עוד סיפורים הדמיון הפורה שלו עוד יביא לפנינו."

היא פלטה צחקוק גבוה וילדותי שגרם לשיערות על עורפו של ג'יימס לסמור.

קול גרירת כיסא נשמע מאחורי ג'יימס. הארי קם. יודע שהמצב יצא מכלל שליטה אם הוא יתחיל לדבר, ג'יימס אמר, "באמת תהיתי מתי את תחשפי את הפרצוף המכוער שלך. אין לך בושה להופיע פה אחרי מה שניסית לעשות לו?"

זו לא הייתה העקיצה המוצלחת ביותר של ג'יימס, אבל היא עשתה את העבודה.

"זה מספיק, אדון פוטר!" פאדג' צעק בקול. "ההתנהגות שלך עברה כל ביקורת! אתה מואשם בביזיון בית הדין! צא מהאולם מייד, או שאנשי המחלקה לאכיפת חוקי קסם יפנו אותך בכוח!"

ג'יימס סימן שהוא לא מתכוון להתנגד. הוא סב, מתחמק ממבטו הנוקב של דמבלדור. הארי עדיין עמד, מסתכל עליו כאילו הוא לא בטוח האם מה שאביו עשה היה מטומטם או מרשים. ג'יימס קרץ לו כשחלף על פניו. מהעבר השני של האולם, לילי נעצה בו מבט שהיה יכול לנקב חורים בבשרו. הוא ידע שהיא רותחת מזעם, אבל הוא גם ידע שהכעס שהיא מרגישה עכשיו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהיא תרגיש בערב, כשהוא יספר לה מה הוא עשה.

הוא יצא מהאולם וסגר אחריו את הדלת. הוא היה לבד, לחלוטין לבד.

מבלי לבזבז זמן, הוא שלף מכיסו את גלימת ההעלמות הישנה שלו והתעטף בה. התחושה הייתה מוכרת ונעימה. האפשרות להיות רואה ולא נראה הייתה מעצימה, ומאז ומתמיד גרמה לו להרגיש שהוא יכול לעשות הכל: להביס את הקוסם האפל ביותר בכל הזמנים, לנשק את לילי אוונס, ואפילו לפרוץ למחלקת המסתורין.

הוא הגיע אל הדלת המובילה אל מחלקת המסתורין בלי קשיים. לפתע הוא חשב על מת'יו, השותף שלו מתחנת המשטרה. מה הוא היה אומר לו היה יודע ששותפו המסור ושומר החוק עומד לבצע פריצה נועזת כזו? 

מוודא שוב שהוא לבד, ג'יימס הוציא מכיסו פנס מוגלגי ישן, אליו הייתה מחוברת מבחנה דלוחה מלאה נוזל דליל. הוא התעסק עם המכשיר במשך כמה רגעים לפני שהצליח להדליק אותו. אלומת האור שבקעה ממנו הייתה בגוון כחלחל, וכשהיא פגעה בדלת האור כמו עבר דרכה, מאפשר לג'יימס לראות את החדר שמאחוריה.

"אבא, אתה גאון," ג'יימס מלמל לעצמו.

ההמצאה המסוימת הזו של אביו מעולם לא יצאה אל השוק. משרד הקסמים לא היה מוכן לאשר פטנט כזה, שיאפשר לקוסמים ומכשפות לחדור לפרטיותם של שכניהם בצורה כה גסה. לכן אביו של ג'יימס גנז אותה, אבל הוא לא היה מסוגל להשמיד את יצירת כפיו.

המבואה של מחלקת המסתורין הייתה ריקה מאדם, כך היה נראה. ג'יימס הסתכל מעבר לכתפו בפעם האחרונה – האם השימוע עדיין נמשך? – ונכנס למחלקת המסתורין.

הוא הרגיש כאילו הוא צועד לתוך בריכה שחורה וצלולה. הרצפה שם הייתה שחורה ומבריקה, משקפת את הלהבות הכחולות הקרות בכזו שלמות שהוא פחד שהיא עשויה לשקף גם אותו. הדממה שם הייתה כבדה, חונקת. ג'יימס האיר בפנס שלו על הדלתות שמסביב, צופה בחדרים שמאחוריהם כאילו היו מסכי טלוויזיה מחוסרי קול. רוב החדרים היו ריקים, מלבד כמה ששואיסטים השקועים בעבודתם.

כעת הגיע השלב הקשה. ג'יימס לא ידע איזה חדר הוא מחפש, ולא היה לו ברירה אלא לעבור אחד- אחד ולחפש את יעדו. ההגנה הקלושה שהופעלה בכל פעם שהוא עזב את אחד החדרים וגרמה לדלתות לשנות את מיקומן לא הייתה מסוגלת לעצור בעדו, אבל היה קשה להיכנס לחדרים בהם הששואיסטים עבדו מבלי לעורר את חדשנותם. ששואיסטית צעירה כמעט גילתה אותו כשנכנס לחדר מלא שעונים, ובנס הניסוי שלה הסיח את דעתה כשהיא כבר דחקה אותו לפינה. במהרה הוא החל להרגיש עצבני ולחוץ – לא היה לו זמן לבזבז.

בדיוק כשחשב שאולי תוכניתו הייתה מוטעית מהיסוד, הוא מצא אותו: אולם עצום ואפלולי בו מדפים עמוסים כדורי בדולח מאובקים יוצרים מבוך סבוך וקודר למראה. מרוצה מהצלחתו אך יודע שהחלק הקשה ביותר עוד לפניו, הוא נע בין המדפים בכוונה, מאיר את סביבתו כדי לוודא שאף אחד לא אורב ביניהם. במהרה הוא מצא את מבוקשו; שולחן כתיבה כבד עליו נח ספר עב כרס. הוא וודא שהאחראי לא נמצא באיזור לפני שרכן מעל הספר והחל לדפדף בו, עד שעינו קלטה את השם "הארי פוטר". מבלי לבזבז דקה, הוא צלל בין המדפים.

לאור שרביטו הוא מצא את המדף הנכון. הנבואה שחרצה את גורל משפחתו של ג'יימס נראתה תמימה כל כך, נחה לה על המדף המאובק. הוא עדיין התקשה להבין איך שני קוסמים כמו דמבלדור ו-וולדמורט נותנים כל כך הרבה משקל למשהו כל כך קטן.

כעת הוא הוציא מכיסו המצאה נוספת של אביו, המגבעת הכחולה. זו הייתה ההמצאה האחרונה וייתכן שגם החשובה ביותר של פלימונט פוטר. כובע החשיבה, כך הוא כינה אותו כשעבד עליו, היה אמור להגן על תודעתם של קוסמים מפני לחשים פולשניים. למרבה הצער, אביו של ג'יימס נהרג לפני שהצליח להפיץ אותו בקרב קהילת הקוסמים; זה היה עשוי להיות כלי שימושי ומציל חיים עבור רבים.

ג'יימס נהג לומר לאבא שלו שאף אחד לא יקנה את הכובע הזה, כי אף קוסם שפוי בדעתו לא יהיה מוכן להיראות בציבור כשהוא כובש אותו. אך כעת הוא כבש אותה מתחת לגלימת ההעלמות, בידיעה שזו התקווה היחידה שלו לסיים את משימתו בהצלחה.

לראשונה הוא הרשה לעצמו לחשוב מה יקרה אם ייכשל. אם ייתפס הוא ישלח לאזקבן, אבל אם כובע החשיבה של אביו יאכזב אותו כשהוא יגע בנבואה... הוא חשב שהוא היה מעדיף ללכת לאזקבן. אבל לא הייתה דרך אחרת; הוא לא יכול היה להטיל קללות כאורח במשרד הקסמים מבלי להתגלות. הוא היה חייב לעשות את זה בדרך הישנה והטובה.

הוא עצם את עניו לרגע והזכיר לעצמו למה הוא עושה את זה. זה היה משהו שהוא היה חייב לעשות, והוא ידע שלעולם לא יסלח לעצמו אם הוא ייתן לפחד להכריע אותו. הוא חשב על הארי, כיצד הוא התנגד לקללת הזיכרון של אמברידג'. הוא היה כל כך צעיר, אבל גם כל כך חזק. ואם הוא היה מסוגל להיאבק, גם ג'יימס היה מסוגל לעשות זאת.

בתנועה מהירה וחדה הוא שלח את ידו ואחז בכדור הבדולח. בהתחלה שום דבר לא קרה. הוא בחן את הנבואה, מעביר את אגודלו על המשטח החלקלק. היא הייתה חמימה, כאילו עמדה בשמש זמן ארוך. הוא זרק אותה באוויר ותפס אותה, כשמשהו בזווית עינו הבהיל אותו. אבל לא היה שם כלום.

מישהו עמד מאחורי המדפים. ג'יימס נסוג בפחד, מאיר בשרביטו בין המדפים. הוא היה לבד.

זה לא אמיתי, הוא הזכיר לעצמו. זאת הקללה שעל הנבואה, היא מנסה להוציא אותך מדעתך. ובמחווה של התמרדות, ג'יימס זרק את כדור הבדולח על הרצפה.

הנבואה התנפצה לאלפי חתיכות. עשן לבן בקע בתוכה, מזדחל על הרצפה בכבדות. העשן היתמר ויצר את צורתה של דמות שברירית. היא התחילה לדבר, אבל ג'יימס לא הצליח לשמוע מה היא אומרת, כי צווחה גבוהה קרעה את אוזניו באותו הרגע. הוא אחז בראשו בעוצמה, מנסה להשתיק את הצליל הנורא שמילא כל תא בגופו.

למי הקול היה שייך? אם רק היה יודע אולי היה יכול לעזור וזה היה נגמר. זה קרע אותו מבפנים. האם זו הייתה אימו? לילי? אולי זו הייתה אמילי? אולי אלה היו שלושתן יחדיו?

אבל הוא לא יכול היה לעזור להן. הוא לא היה מסוגל להציל את אימו, הוא לא היה מסוגל להציל את לילי מפני וולדמורט – אילמלא התערבותו של סנייפ, סביר ששניהם היו מתים – מה גרם לו לחשוב שהוא אי פעם יוכל להגן על אמילי? הוא קרע אותה מחייה הקודמים, הביא אותה לארץ המסוכנת הזו, ללב ליבה של המלחמה. זה לא משהו שאבא אמור לעשות. איך הוא היה יכול להיות כל כך אנוכי?

גל של שנאה עצמית גאה בתוכו והטביע אותו. הוא מעולם לא עשה דבר מלבד להרוס את האנשים היקרים לו ביותר – את אביו, את סיריוס, את הארי, את לילי. אף אחד לא היה בטוח מפניו. יהיה טוב יותר לכולם אם הוא יפסיק להיות עכשיו, יעלם בתוך עצמו...

"אל תהיה אידיוט," קול לחש באוזנו, שקט וחרישי, ובכל זאת גובר על הצווחה המחרישה. "אתה יודע שזה לא נכון. אתה צריך לחזור אליהם, אז תילחם בזה!"

למי הקול הזה היה שייך? לאביו, לסיריוס או לרמוס?

"אין לך זמן לשבת ולשקוע ברחמים עצמיים. היו לך ארבע עשרה שנים בשביל זה. עכשיו הגיע הזמן להילחם."

אבל הקול נשמע צעיר, צעיר מכדי להיות אחד מהם. האם זה היה הארי?

לפתע הוא נזכר איפה הוא, ולמה הוא שם. הצווחה עדיין החרישה אותו, אבל הוא הבין שהוא כורע על הרצפה במחלקת המסתורין. הוא קם על רגליו והזדקף, כל גופו רועד בעוצמה.

דמותה של הנביאה התמוססה והעשן התפזר ונמוג. הצווחה באוזניו של ג'יימס גוועה, מותירה אחריה צלצול טורדני. הוא העביר את ידיו על פניו וגילה שהוא מזיע. ליבו דפק בפראות כנגד צלעותיו, והוא לקח נשימה עמוקה בניסיון להרגיע אותו. הוא הצליח.

ברוך שפתרנו, הוא חשב במרירות, מסיר את כובע החשיבה ומעביר את ידו בשיערו הלח. הוא חש דחף פראי לצחוק, אך עצר את עצמו. מבלי להביט לאחור, הוא הלך והשאיר את שברי הנבואה מאחור.

הוא מיהר בחזרה אל אולם בית הדין, ובמדרגות נאלץ להיצמד לקיר בזריזות כדי לא להיתקל בדמבלדור שעלה בהן בצעד נמרץ, הבעתו מוטרדת ומרוכזת. הוא חיכה שהמנהל ייצא מטווח ראייה לפני שהסיר את הגלימה. הוא בקושי הספיק להטמין אותה בכיסו לפני שלילי והארי הופיעו בתחתית המדרגות, מחייכים חיוכים רחבים. כל שמץ של פחד או שנאה שנותרו בו התמוססו סופית באותו הרגע.

"נו?" הוא שאל, למרות שכבר ידע מה תהיה התשובה.

"זוכיתי," הארי השיב באושר. "מכל האישומים."

"ידעתי!" ג'יימס קרא, והארי אפילו צחק. אהבה עזה הציפה אותו, וג'יימס עשה משהו שהוא לא עשה עד כה – הוא חיבק את הארי.

הוא אחז בו בכוח למשך רגע קצר ושחרר. הארי עדיין נראה מאושר, אבל גם נבוך. ג'יימס ידע שזה מוזר בשבילו. גם הוא לא נהג להתחבק עם אביו כשהיה בגילו.

"צדקת," לילי אמרה, מסתכלת על ג'יימס בשילוב של חיבה ותוכחה. "אמיליה בונז לא הייתה מוכנה להתעלם ממה שאמרת על אמברידג', והיא רצתה שהארי יספר לה הכל. לפני שיצאנו היא אמרה לי כשהיא מתכוונת לפתוח בחקירה. נראה לי שנמאס לה שפאדג' מתערב במחלקה שלה. יצאת בזול."

"הכל היה חלק מהתוכנית," ג'יימס השיב בזחיחות. לילי חייכה אליו בסלחנות. היא תמיד סלחה לו.

"בואו נלך לספר לכולם את החדשות הטובות," הוא אמר, טופח על שכמו של הארי בעודם עושים את דרכם לכיוון המעלית.

הוא ידע שבקרוב יצטרך להתמודד עם ההשלכות של מה שעשה, אבל כרגע האושר וההקלה שלו היו כה עצומים שהיה קשה לו לדאוג בקשר לזה. הארי יחזור להוגוורטס בעוד חודש, ובתקווה לעולם לא יצטרך לדעת על אותה נבואה שחרצה את גורלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא