מאלפוי הבת

יצא פרק עצוב...
אה, אם מישהו רוצה להכניס לפאנפיק שלו עצב אני חושבת שהוא יכול לשכור את שירותיי כרוצחת דמויות.... מסתבר שאני טובה בזה מדי *משיכה באף*
אז- הפרק:





לפתע התפרצו אל החדר ארבע נערות. הגבוהה כהת השיער התייצבה מול כריס. "שלום בן דוד יקר!" היא אמרה לו בציניות. "שלום ולא להתראות!" ובמילים אלו היא שלפה סכין מכיסה ונעצה אותה בליבו של כריס. גופו המגודל נפל לאחור. בינתיים רכנו ארבלה ואותה מורה שריפאה את רייגן (שכבר למדתי ששמה איילין והיא המורה למגמת רפואה) על גופה של לוטי וניסו לבדוק היכן נפגעה. הנערה הסתובבה וראיתי דמעות על פניה. זו הייתה לא אחרת מג'ולייט פרקינסון.
הנערות האחרות היו מייבל וקתלין, חברותיה הקרובות, וג'ני, הילדה החמודה שפגשתי ברחבת הפעילויות. ללא מילים, ניגשתי אל ג'ולייט ונתתי לה חיבוק. "סליחה" היא לחשה לי, "סליחה סליחה סליחה!". "אני סולחת לך" לחשתי לה בחזרה וחייכתי.
פתאום שמעתי את ארבלה מחניקה יבבה. הבטנו כולנו לעברה ולעבר המורה איילין. היא הנידה בראשה כאומרת שאין יותר מה לעשות. הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. לא. לא לא לא לא לא!!!!!!
חיפשתי את שאר בנות החדר. אליס עמדה ליד רייגן ושתיהן בכו בכי תמרורים. אמה לא נראתה בשום מקום. הרגשתי שאני זקוקה לאוויר צח. ומהר.

האוויר הקר היכה בפניי. כעת יכולתי לראות שנחטפנו אל בית לבן וגדול עם גינה פרטית ובגינה ישבה דמות ג'ינג'ית מוכרת. אמה.
התקרבתי בזהירות. קולות בכי חנוקים נשמעו מכיוונה. הנחתי את ידי על גבה בעדינות. "הכל בסדר" ניסיתי לנחם אותה. "לוטי לא הייתה רוצה שתהיי עצובה". "את לא מבינה" היא אמרה לי והדמעות כבר זלגו מעינייה בנחלים "אף אחד לא יבין". "אולי אני אבין אם תסבירי לי" הצעתי לה. והיא החלה לספר.

"אני בת למשפחת אמברידג'. משפחה שכל צאצאיה קוסמים ומכשפות. אני הכי קטנה במשפחה וכולם לפניי מוצלחים" קולה היה מריר. "אחותי הבכורה, דולורס, היא השטן בכבודו ובעצמו. היא עוזרת בכירה לשר. לאחותי השנייה, אמרלדה, יש עסק לתכשיטים. אחי אנריקו סיים שנה שעברה את הלימודים בהצטיינות והוא עכשיו לומד רפואה כדי להיות מרפא בקדוש מנגו. ואני? כולם שונאים אותי". הזדהיתי איתה. המשפחה שלי ושל רייגן די דומה לשלה. "אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה" אמרה לי אמה וקינחה את אפה בממחטת נייר. "בכל מקרה, כשגילו שאני חסרת כוחות קסם סילקו אותי מהבית. כל קרובי המשפחה שלי מכחישים קשר אליי. במשך כמה שבועות הסתובבתי ברחובות. אכלתי זבל מפחי אשפה ושתיתי מהביוב. עד שיום אחד לוטי ניגשה אליי" היא עשתה הפסקה ונשמה עמוק. "לוטי הצילה את חיי. המשפחה שלה גילתה שגם היא חסרת קסם אבל הם, לעומת המשפחה שלי, התייחסו לזה בצורה הכי טבעית שיכולה להיות. גרתי אצלם שנתיים עד שהגיעה ארבלה והזמינה אותנו ללכת לפנימיית עוף החול. ועכשיו לוטי איננה". בשלב זה היינו שתינו מוצפות בדמעות. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הילדה השקטה והצנומה שהקריבה את עצמה למעננו. מילותיה האחרונות עוד היו חקוקות בזכרוני: "אתה אולי חושב שאתה חזק ממנו, אבל אנחנו ברוחנו חזקים יותר מאשר המקל הזה שאתה מנופף!". "אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי את אמה בהיסוס. "כן, בטח" היא ענתה לי. "איך פתאום לוטי נלחמה ככה? היא נראתה כזו עדינה ושברירית…". שוב בכיתי. קשה לדבר על חברה אהובה בלשון עבר. "ההורים של לוטי ידעו שיהיו טהורי דם שינסו לפגוע בה ולכן שלחו אותה לחוגי לחימה. יש לה חגורה שחורה בג'ודו ובקראטה, והיא אלופת הארץ לנוער בסייף. מה, לא ידעת?" שאלה אותי אמה בתמיהה וכשראתה את מבטי המתפלא המשיכה: "יש ללוטי משפחה מאד תומכת ואוהבת. אמא שלה היא ממש כמו אמא שלי. מסכנים, איזה אובדן קשה נפל עליהם".

המשכנו לשבת שם, אל מול השקיעה. חשבתי על הנערה המדהימה הזו, שעכשיו כבר איננה.

הפרק הקודם		הפרק הבא