סיפור אהבה בסיפור אימה

מי רצה את פרק 17 ולא קיבל? טוב הפרק הזה יצא חמוד... אני חושבת.. לא קרה בו כל כך הרבה אקשן אבל פרק הבא יהיה.. אתם תראו...
אה... השיר ערש שריצ'ארד שר לקייט הוא לא מקורי הוא לקוח משיר...
אקיצר, תהנו, תגיבבו... ותהנו?!

פרק -17-

קייט התעוררה בבהלה והתיישבה על המיטה. היא הסתכלה סביב וראתה שחברותיה ישנות שנת ישרים. היא הסתכלה על השעון שלה, שבלילה זהר, וראתה שהמחוגים מורים על השעה אחת לפנות בוקר בדיוק. היא קמה מהמיטה בזהירות, נזהרת לא להרעיש, ויצאה מהחדר לעבר חדר המועדון הקריר.

היא ירדה במדרגות וצעדה לעבר הכורסא שעמדה ליד האח. היא התיישבה על הכורסא ולפתע שמעה לידה קול שאומר, "מה את עושה כאן?"

היא קפצה בבהלה וראתה שזה ריצ'ארד. הוא הסתכל עליה, תמה במקצת. היא נשמה עמוק ואמרה, "הבהלת אותי, יכולת להודיע לי שאתה כאן!"

הוא חייך ואמר, "סליחה, אני לא רגיל שאנשים ערים בשעה כזאת."

היא הסתכלה עליו. "ההתנצלות התקבלה." היא הסיטה את עיניה והוסיפה, "מה אתה עושה פה, בשעה כזאת?"

"לא יכולתי להירדם, אז אמרתי שעדיף שאני אעשה משהו מועיל במקום."

קייט ראתה שהוא מחזיק בידו ספר ושאלה, "אפשר?"

הוא הגיש לה את הספר והיא קראה בקול את השם: "חייהם של בני האלמוות." קייט הסתכלה עליו, מופתעת, ואמרה, "למה את קורא ספר כזה? אתה בן אלמוות?"

הוא צחק ואז התקרב לעברה ואמר בלחישה, "כן, אני ערפד, אני קורא מחשבות."

"מצחיק מאד," היא חבטה בו. אבל היא חייכה.

הוא לקח את הספר חזרה מידיה ושאל, "למה את ערה?"

היא הסתכלה על רצפה, בוחנת את המרצפות ביתר עיון והתוודתה, "היה לי חלום רע."

היא ציפתה שיצחק או שילעג לה, אך תשובתו הפתיע אותה והוא שאל, "את רוצה לספר לי על מה חלמת?"

היא הרימה את מבטה מהרצפה ואמרה, פניה סמוקות מעט, "זה כלום, באמת."

ריצ'ארד הנהן בראשו ושאל, "אז תישארי כאן עד הבוקר?"

"לא... אני לא... אני מניחה... לא יודעת."

ריצ'ארד הנהן בראשו ואמר, "אם אני אשיר לך שיר ערש, את תירדמי?"

היא צחקה ושאלה בשעשוע, "אתה יודע לשיר?"

"תתפלאי. אולי אני לא יודע לצייר, אבל תחום השירה שלי הוא בין סביל לסביר. זה לפחות זה מה שהבנתי מ..." והוא השתתק.

קייט הסתכלה עליו, מצפה שימשיך, אך הוא השתתק וכעבור רגע התחיל לשיר:

"חיכיתי כל השנים למישהי כמוך,

אבל עכשיו את מחליקה ונעלמת לי,

מה עשית?

למה, הגורל רוצה שנסבול?

יש קללה בין שנינו, ביני לבינך."

קייט הקשיבה לקולו העמוק והיפה של ריצ'ארד. היא לא הבינה את משמעות המילים אבל היה לה כוח להתייחס אליהם, כי היא התחילה להרגיש את העיפות גוברת עליה והיא שקעה בשינה עמוקה.

ריצ'ארד צפה בקייט נרדמת ואז התרומם מהספה והרים אותה בזרועותיו. הוא עלה לעבר

במדרגות לעבר חדרה של קייט.

הוא נכנס לחדרה בשקט והוריד אותה בעדינות על מיטתה. היא כיסה אותה וצפה בה ישנה בשלווה.

הוא חייך לעצמו ואז רכן לעברה ונשק קלות למצחה. הוא הסתובב ויצא מהחדר לעבר חדרו.

קייט התעוררה למחרת בבוקר וראתה את חברותיה מתווכחות בשקט. היא הסתכלה עליהם בעייפות ושאלה, "מה קרה?"

ונסה העיפה בה מבט ושאלה בחיוך תמים, "בוקר טוב, איך ישנת?"

קייט הסתכלה עליהן בחשדנות ושאלה, "מה קרה?"

מארי הסתכלה עליה ואמרה, "כלום." והוסיפה במהירות למראה פניה החשדניות של קייט, "באמת!"

קייט שפשפה את עיניה בעייפות ואז אמרה, "טוב, לא משנה, אני..." היא השתתקה ובהתה בחדר בבלבול.

"קייט את בסדר?" שמעה קייט את ג'סיקה שואלת בדאגה.

קייט פנתה להביט בחברותיה ואמרה, "אני יודע שזה ישמע מוזר, אבל יש לכן מושג...." היא השתתקה בשנית ואז אמרה כעבור רגע, "עזבו, לא משנה."

מארי גלגלה עיניים ואמרה, "טוב, קייט לכי להתארגן, אנחנו צריכות לצאת."

קייט חייכה ונכנסה לתוך חדר האמבטיה כדי להתארגן. כעבור חצי שעה ארבעתן ירדו לעבר האולם הגדול לאכול ארוחת בוקר. מרחוק, קייט ראתה את ריצ'ארד מול השולחן, קורא בספר ישן. קייט חייכה לעצמה ואמרה לחברותיה, "אני הולכת לדבר עם ריצ'ארד, ואני-"

"הולכת להתראות עם אהוב ליבך, הא?" קטעה ג'סיקה אותה בחיוך ממזרי.

קייט גלגלה עיניים וצעדה לעבר ריצ'ארד. היא התיישבה מולו ואמרה בעליזות, "בוקר טוב."

ריצ'ארד הרים את מבטו מהספר ושאל בשעשוע, "מה קרה?"

היא הסתכלה עליו מחייכת בעליזות ואמרה, "אתמול בלילה קרה לי דבר מוזר... אני זוכרת שנרדמתי בספה במועדון ואיך שהוא, מצאתי את עצמי היום בבוקר במיטה."

הוא הסתכל עליה בהלם מזויף ואמר, "לא נכון! מי יכול לעשות דבר כזה?"

"ריצ'ארד!" והיא התחילה לצחוק.

הוא חייך ואמר, "נרדמת, אז לקחתי אותך חזרה למגורים."

"ואיך נכנסת למגורי הבנות? ככל הזכור לי, הבנים לא יכולים לעלות."

הוא הנהן בראשו ואמר, "שזה לא ידאיג אותך יש לי את השיטות שלי."

היא פצתה את פיה לומר משהו, אך באותו הרגע היא שמעה ילדה בשנה ראשונה צועקת, "מכתבים!"

קייט הרימה את עיניה לתקרה ואכן אלפי ינשופים נושאים מכתבים נכנסו פנימה. קייט ראתה ינשוף נוחת לידה ורגלו מושטת קדימה. היא לקחה את המכתב והתחילה לקרוא,

"קייט היקרה,

הכל אצלי סבבה... פה בלונדון העתיקה השמיים אפורים.

לגבי הבחור החמוד שלך... יש כמה דרכים לדעת אם הוא יצור או לא: כשתעקבי אחריו תבדקי באיזה סוג מכונית הוא נוסע. אם הוא נוסע במכונית פרארי יוקרתית או למבורגיני (אם את לא מבינה על איזה סוג מכוניות אני מדברת, ראי את התמונות ששלחתי לך), אכן הוא סוג של יצור מסוים.

אם הוא נוהג במכונית הונדה או מאזדה, אז הוא סתם בחור רגיל שמנסה להרשים אותך או להפחיד אותך...

ההורים שלך הסכימו שתיסעי לחברה שלך, אבל את חייבת לחזור לחג המולד ואני אבוא להביא לך בגדים... אני כל כך מתרגשת!!!

טוב.... אין לי כל כך מה לכתוב חוץ מזה שההורים שלך מתרגשים לקראת החג; הם התחילו לקשט את העף ולארגן אותו... (אבל אני חושבת שאת החלק העיקרי שזה אומר להביא מתנות הם שכחו!!)

טוב, נתראה ברציף.

אוהבת אותך המון המון

מנדי!"

קייט חייכה לעצמה וקיפלה את המכתב. כשהרימה את עיניה ראתה שריצ'ארד מסתכל עליה בחיוך. "מה, יש עלי לכלוך?" שאלה ונגעה קלות בפניה.

"לא, אני פשוט תוהה..." אמר וחזר לאכול.

קייט הוציאה את התמונות מתוך מעטפה. היו בה כמה תמונות של מכוניות. היא התחילה לעיין בהם.

"אפשר?" שמעה את ריצ'ארד שואל.

היא הרימה את מבטה מהתמונות והגישה לו אותן. היא ראתה אותו מעיין בהם ואז מהנהן בראשו.

"יש לך מכונית?" שאלה קייט והתבוננה בריצ'ארד בסקרנות.

הוא הנהן בראשו אך לא ענה. כעבור רגע הוא קם מהשולחן  ואמר, "להתראות, גברתי, יום נעים לך," והוא עזב את השולחן.

במהלך היום דיברו התלמידים בהתרגשות על חג המולד הקרב ובא. קייט שמעה את פרופסור מקגונגל מדברת על מהות החג וחשיבותו, אך היא לא הקשיבה. בעוד יומיים היא תהיה מחוץ לשערי בית הספר והיא תוכל לעקוב אחרי ריצ'ארד. היא הייתה כל כך מרוכזת במחשבותיה שלא שמעה את פרופסור מקגונגל קוראת בשמה. היא התנערה כשכאב קל הורגש במרפקה.

היא הסתכלה בתוכחה על מארי שרמזה לה על מקגונגל ואז שמעה את הפרופסור אומרת, "גברת בונס, האם את איתנו?"

קייט הסמיקה עמוקות והנהנה בראשה.

"אני לא מאמינה!" אמרה קייט בהתרגשות כשהתיישבו על הספסל בקרון.

"כן, הא?" אמרה ונסה בשמחה והוציאה מתוך ערימת הממתקים שנחה על הספסל צפרדע שוקולד. היא עיוותה את פרצופה כשנוכחה לדעת שטעמו היה בצל חריף.

קייט צחקה ופנתה להביט בנוף המשעמם. עוד כמה שעות ואולי היא תדע אחת ולתמיד למה ריצ'ארד כל כך מסתורי.

"קייט, את איתנו?" שמעה קיט את ג'סיקה שואלת.

היא התנערה ממחשבותיה והסתכלה על ג'סיקה בתמיהה.

"עזבי אותה, היא בעולמות משלה. טוב, אני יצאתי לחפש את בריאן," אמרה מארי בחיוך ממזרי ועזבה את הקרון.

ג'סיקה הסתכלה על ונסה וקייט ואמרה, "אני הלכתי לטייל בקרונות, לדבר עם אנשים. מישהו בא?"  

ונסה קמה ממקומה ואמרה, "יאללה, בואי."

ג'סיקה הסתכלה על קייט שאמרה, "לא, אני חושבת שאני אשאר כאן."

ג'סיקה הנהנה בראשה והיא ו-ונסה עזבו את הקרון.

קייט נשארה לבדה. היא הוציאה מתוך תיק היד שלה את האייפוד שנהפך לשלה עם הזמן  והאזינה למוזיקה. כעבור זמן מה היא ראתה את חברותיה נכנסות לקרון ומתחילות להתארגן. היא הוציאה את הדברים שלה והן יצאו מתוך הרכבת החוצה.

קייט עמדה ברציף וחייכה לעצמה. היא נפרדה מחברותיה שצעדו לעבר משפחותיהן ואז יצאה מתוך הרציף וראתה את מנדי מחכה לה ליד המכונית של ההורים שלה. היא חייכה לעצמה וצעדה לעברה.

"הי, מנדי," אמרה קייט בחיוך וחיבקה את חברתה שקפצה בהתרגשות.

"מה נשמע? את בסדר?" שאלה מנדי והסתכלה על קייט.

קייט צחקה ואמרה, "אני בסדר גמור."

מנדי גלגלה עיניים והוציאה מתוך המכונית מזוודה ענקית בצבע שחור.

"קחי, כל הדברים נמצאים כאן. כבר סידרתי ל את התלבושות שאת לובשת כל יום אז אל תעשי בלגן," והיא הסתכלה על קייט במבט מתרה.

קייט הנהנה בראשה וכעבור רגע היא ראתה את ריצ'ארד יוצא מהקיר וצועד עם גבר זר לעבר מכונית פרארי אדומה ומפוארת.

"אני חייבת ללכת, הוא עומד לנסוע..."

מנדי חיבקה את קייט ולחשה, "בהצלחה."

קייט לקחה את המזוודה שמנדי הביאה לה וצעדה לעבר מונית שהאחרונה הזמינה לה.

"להתראות קייט," אמרה מנדי ונופפה לה לשלום רגע לפני שקייט נכנסה לתוך המונית.

קייט הסתכלה על המכונית המפוארת ואמרה לנהג, "תעקוב אחרי המכונית הזאת."

הנהג הנהן בראשו והם התחילו לנסוע. הנסיעה נמשכה ונמשכה וקייט חשבה שלעולם לא תגמר, הם נסעו לאורך הסיטי, עוברים את הרחובות השוקקים של העיר, חולפים על פני אנשים מפטפטים ועורכים את הקניות לקראת החג. כשיצאו מהעיר קייט התחילה לדאוג מעט. הנהג נסע דרך שדות ובתים פרטים המרוחקים אלו מאלו מרחק רב. השמיים השחירו ועננים אפורים השתלטו על כל מרחב כחול שעוד נשאר. השמש שלחה קרן שמש אחרונה לפני שנבלעה כליל מאחורי חורשה סמוכה.

לבסוף קייט ראתה את הנהג מתחיל להאט. קייט הסתכלה דרך החלון ושאלה, "הגענו?"

הנהג עצר ופנה להביט בקייט. "המכונית נסעה לבית האפל, היו שמועות לגביו בעבר, אני לא מתקרב לשם. הבאתי אותך לאכסניה סמוכה."

קייט הנהנה בראשה ושאלה, "מאיפה אתה מכיר את העיירה הזאת?"

הנהג חייך ואמר, "הסעתי לכאן כמה אנשים... ושמעתי שמועות... לא כל כך נעימות."

קייט שלמה לנהג, לקחה את תיקה ויצאה מהמונית

היא נכנסה לתוך האכסניה הישנה. הקירות היו ספוני עץ מתולע והרצפה הייתה מכוסה בקש. קייט הרגישה כאילו היא נכנסה לתוך המאה הקודמת. כוסות זכוכית היו מונחות על הדלפק ומאחוריו היו מדפים עמוסים בקבוקי ליקר חצי מלאים. השולחנות היו חצי ריקים, והאנשים שישבו לידם הרתיעו אותה מעט.

קייט התיישבה מול ברמנית שנגבה עם מטלית מלוכלכת את הדלפק ושאלה, "אפשר כוס מים וחדר?"

הברמנית הנהנה ואמרה בשעמום, "מיד." כעבור רגע היא חזרה עם כוס, מעט מלוכלכת ומפתח קטן. "חדר מספר שלושים ואחת, לכמה לילות תישארי כאן?"

"רק הלילה," אמרה קייט.

"זה יעלה לך שמונים פאונד. תרצי שהמשרת ייקח את המזוודה שלך?" שאלה הברמנית באדישות.

"לא, אני אסתדר לבד, תודה."

הברמנית הנהנה ולקחה את הכסף מידה של קייט בלי להוסיף מילה.

קייט לקחה את המזוודה שלה ועלתה לחדרה. היא פתחה את דלת החדר וראתה חדר ישן ומאובק, עם מיטת יחיד, שידה ומנורה עליה ועוד דלת שהיוותה מעבר לחדר האמבטיה. קייט הביטה בחדר ונאנחה. היא התיישבה על המיטה וכעבור כמה דקות יצאה מהחדר וצעדה לעבר המסבאה עצמה.

היא התיישבה מול הברמנית ושאלה, "את יודעת מה הסיפור של הבית האפל?"

הברמנית נעצה בה מבט מוזר ואז התחילה לספר: "בית מונטרו הוקם לפני כשלושת אלפים שנה. מסופר שהוא נבנה על ידי חבורת פועלים חרוצים... יש אומרים שהם היו אלפים, חלק אמרו שהם היו קוסמים." והיא עיוותה את פניה בחוסר אמון.

"בכל אופן, הבית נבנה והיה הבית היפה בכל העיירה הקטנה. אנשים מכל קצוות תבל באו כדי לראות ביופיו המדהים של הבית, אך אף אחד לא הסכים להיכנס פנימה. אמרו שהוא מכושף, שקללה רובצת על האדם שיכנס פנימה." הברמנית הפסיקה והסתכלה על קייט שנראתה מרותקת והיא המשיכה, "כעבור כמה שנים הוא נקנה על ידי אדם עשיר וערירי.

"במשך כמה שבועות הוא ועוזרת הבית שלו ניהלו חיי משפחה רגילים, עד שלילה אחד – זה היה לילה של ברקים ורעמים, כמו הלילה." היא הסתכלה על החלון, מביטה על הגשם שירד ללא הפסק והמשיכה, "מספרים שהגבר התעורר לקולות מוזרים שבקעו מתוך הארון שהיה במחסן. הוא יצא ממיטתו וצעד לעבר המחסן. מה שהוא ראה אף אחד לא יודע. יש האומרים שזה היה יצור הלילה. אני מאמינה שזה שד או משהו. בכל אופן, הבן האדם הזה לקח את כל חפציו ועזב את העיירה."

הברמנית סיימה את  סיפורה וחזרה לנקות את הדלפק הנקי למחצה.

קייט הסתכלה על הברמנית. היא לבשה חולצה מכופתרת, מעט מלוכלכת, ומכנסי ג'ינס דהויים. היו לה תווי פנים רגילות ושזופות. היה לה שיער שחור ועיניים חומות. אף מעט עקום ושפתיים אדומות וקטנות. קייט הסתכלה על התג שהיה על חולצתה ושאלה, "אה... לולה?"

הברמנית הרימה את מבטה מהדלפק והנהנה בראשה. קייט חייכה חיוך קטן ושאלה, "יש מישהו שגר בבית הזה היום?"

לולה הנהנה בראשה ואמרה, "כן, אבל אף פעם לא ראו אותם. אני מניחה שזה בגלל שאולי הם מכוערים כל כך ומפחדים להראות את פניהם. למה את כל כך רוצה לדעת?"

קייט משכה בכתפיה ואמרה, "סתם.. סקרנות שלי. טוב, אני אעלה לישון, תודה לולה."

לולה הנהנה בראשה וקייט עלתה לחדרה.

היא פתחה את המזוודה והוציאה את המצעים שמנדי שלחה איתה. היא הציעה את מיטתה ונשכבה לישון. 

הפרק הקודם		הפרק הבא