הכתם האנושי

17

פיטר

סיריוס זכה בתפקיד השושבין בחתונתם של לילי וג'יימס, ורמוס נבחר ללוות את הכלה אל המזבח. פיטר ניסה להגיד לעצמו שהם המתאימים ביותר לתפקידים – שסיריוס וג'יימס חברים מינקות, ושרמוס הרבה יותר קרוב ללילי מאשר כל אחד מהם – אבל השכנוע העצמי לא הוציא את העוקץ מההבנה שלא זכה לשום תפקיד בחתונתם של חבריו. הוא היה מעריך כל אחריות, אפילו הממוצעת והמטופשת ביותר, העיקר שלא יהיה עליו לשבת שם, ליד מקומותיהם הריקים של אדון וגברת פוטר, ולצפות בטקס בידיעה שלא לקח בו שום חלק.

הוא רצה להיות האדם שיגע בזרועו של ג'יימס כדי להסיח את דעתו ממקומותיהם הריקים של הוריו, ולהפנות את תשומת ליבו אל כלתו הזוהרת המובלת בין הספסלים, אליו. הוא רצה להיות האחד שלילי תאחז בזרועו בביטחון כי אביה זקן וחולה מידי, ותנשק ללחיו בהערכה ברגע שיסיים את תפקידו. אך כמו תמיד, הוא זכה רק לצפות בחבריו מקבלים את כל מה שרצה.

ג'יימס בחר ברמוס ובסיריוס להיות שם למענו ביום המאושר בחייו, ושכח את פיטר. העצוב מכל הייתה הידיעה שביום חתונתו, אם אי פעם יגיע, פיטר היה רוצה שג'יימס יהיה השושבין שלו, למרות כל זה.

מסתכל על לילי וג'יימס, הוא כלל לא הקשיב לטקס. הוא חשב על מוניקה, דמיין את שניהם במקומותיהם של החתן והכלה, מוקפים חברים ומוכנים להתמסר זה לזו לנצח...

בימים האחרונים ניסה למצוא אותה. הוא פנה אל רשות הדואר בניסיון לשלוח לה ינשוף, אך כאשר פקידת הקבלה ביקשה ממנו לציין את שם משפחתה של מוניקה, הוא תירץ שהוא חייב לעזוב מייד, כי שכח דבר מה חשוב. פניו בערו מבושה לנוכח ההבנה שהוא לא יודע את שם המשפחה שלה.

הוא הסתכן וניסה לבקש ממודי פרטים בישיבת המסדר האחרונה, אך ניסיונו לערמומיות נכשל, וההילאי לא חשף בפניו אף פרט מהחקירה. מוניקה אבדה לו.

אך הוא סירב להתייאש. מחליט שבוודאי הקדימה את נסיעתה לסקנדינביה על מנת לחמוק מהחקירה שנפחתה נגדה במחלקת ההילאים, שמר על להבה קטנה של תקווה בוערת בליבו. הוא רצה לנסוע לשם, למצוא אותה, לעזוב את המסדר ואת המלחמה מאחור ולפתוח דף חדש במקום בו איש לא מכיר אותו, ביחד איתה. אבל בכל פעם דחה את ההכנות. הוא האשים את עצלנותו ופחדנותו בכך. המחשבה על גורלו של עורק ממסדר עוף החול הדירה שינה מעניו, כמעט כמו המחשבה על האכזבה שעזיבתו תעורר בחבריו.

באולם עמוס פרחים באגף המזרחי של הכנסייה נערכה סעודת החתונה. חלונות גבוהים, צלולים, שפכו אור בהיר של צהריים על המוזמנים, שפטפטו בשלווה. פיטר חש מובדל מהקהל, כמו תמיד; מסיבת תלמידים בבית הספר או מסיבת חתונה, יכולותיו של פיטר נותרו בקנן. היחידים שחש שהוא מסוגל להזדהות איתם היו אחותה של לילי ובעלה השמן, שעמדו בפינה בהבעות נוקשות מאד. הבעל לא הפסיק להציץ בשעונו ולמלמל לעצמו בזעף. אדון אוונס ישב בכיסא הגלגלים שלו לצידם, פניו הנפולות חסרות הבעה.

פיטר עמד לצד רמוס בזמן שסיריוס הצטלם עם לילי וג'יימס, כשהבחין באחותה של לילי מגלגלת את אביהן לכיוונם, בעלה משתרך אחריה, שפמו רוטט. היא התייצבה מול הכלה, כיסא הגלגלים מפריד ביניהן.

"אנחנו הולכים," היא הכריזה. גם מקרוב לא היה שום דמיון בינה לבין אחותה.

לילי, שבדיוק רכנה אל אביה וליטפה את זרועו בחיוך עדין, הרימה אל אחותה מבט מאוכזב. "כבר? עוד לא פרסנו את העוגה..."

"לי ולוורנון יש תוכניות."

"אני מבינה," אמרה לילי בעצב, משפילה את ענייה היפות.

"את בטוחה שאתם לא יכולים להישאר עוד קצת?" אמר ג'יימס פתאום. "אחרי הכל, זאת החתונה של אחותך."

אחותה של לילי הביטה בו כאילו לא שיארה שהוא מסוגל לדבר.

"בבקשה," אמר ג'יימס, מושיט את ידו. ידו הבשרנית של הבעל הדפה אותה באלימות. ג'יימס הביט בו בתדהמה, וסיריוס שלף את שרביטו.

"שלא תיגע בה!" נהם הגבר השמן, פניו עוטות גוון סגלגל. צבען החוויר כשסיריוס התקרב באליו בשתי פסיעות ארוכות, מכוון את שרביטו אל חזהו.

"זו לא דרך לדבר אל החתן," הוא אמר בקול נמוך, עניו בהירות ומסוכנות מתמיד באור הצהריים.

כמה מהאורחים הסובבים התחילו לשים לב להתרחשות. רמוס הבחין בכך ומשך את סיריוס לאחור, ממלמל באוזנו.

"אני מצטער אם פגעתי בך, אדון דרסלי," אמר ג'יימס. ברור היה שהוא עושה מאמץ עילאי לשמור על ארשה רגועה ומנומסת בשביל לילי.

אדון דרסלי מלמל דבר מה מתחת לשפמו. פיטר לא שמע את המילים, אבל הבין שהן היו מכוערות, מכיוון שלחייה של לילי עטו גוון חיוור וענייה נצצו – בהחלט לא מאושר. בעוד אחותה ובעלה מתרחקים במהירות, ג'יימס כרך זרוע מנחמת סביב כתפיה.

היא נאנחה. "הם שכחו את אבא." היא רכנה והטיבה את השמיכה על ברכיו של אביה, מקפידה לחייך. "אתה בטח כבר עייף... אני אקח אותך הביתה – "

"לא, לילי," אמר לה רמוס. "זה יום החתונה שלך. תני למישהו אחר לקחת אותו."

באותו הרגע, כפי שקרה לעיתים רחוקות מאד בחייו של פיטר, ההזדמנות הציגה את עצמה בפניו במלוא זוהרה, והוא לא יכול היה שלא להבחין בה.

"אני אקח אותו," הוא התנדב.

החיוך של לילי והדרך בה נגעה בזרועו היו שווים כל מטלה. "תודה, פיטר. זה מתוק מצידך."

זה היה נפלא, בתחילה. אך שביעות הרצון שלו התמוססה באמצע הדרך. הוא דחף את כיסא הגלגלים של אדון אוונס לאורך שני רחובות פרווריים שטופי שמש, והמאמץ החל לתת בו את אותותיו; זיעה הצטברה על מצחו ובצווארון החליפה שלו, ידיו החלו להחליק על הידיות, ונשמתו יצאה מאפו שורקנית, לא סדירה.

אם זה לא היה מספיק, כשהגיע לרחוב הבין שהוא לא זוכר את מספר הבית, והיה עליו להותיר את אדון אוונס לבדו על המדרכה בכל פעם שרץ אל דלת אחרת על מנת לגלות את שם המשפחה החיה בו. באמצע הרחוב אישה מבוגרת שעברה במדרכה הנגדית צפתה בו בזעזוע בעודו ממהר לחזור אל כיסא הגלגלים ולדחוף אותו הלאה.

לבסוף מצא את הבית, שהיה בקצה הרחוב. על המדרגות הקדמיות הורכב מסוע ברזל בשביל כיסא הגלגלים, ובעוד פיטר מאמץ את שריריו על מנת לדחוף את הזקן לפתח הבית, הוא חש יותר ממטומטם על שלא חיפש את הסימן המזהה הזה מלכתחילה.

בתוך הבית הקרירות הייתה מבורכת. הוא היה מסודר ונקי מאד, מעוצב בחמימות, ובכל זאת עמד בו ריח לא נעים, המאפיין מקום בו חי אדם זקן או חולה מאד, והאווירה בו הייתה חנוקה משהו. פיטר לא דמיין את לילי חיה בבית כזה. 

הוא גלגל את אדון אוונס לסלון ואז פנה להסיר את גלימת הטקס שלו, שכבר הוכתמה בזיעה וקיבלה ניחוח לא נעים. הוא ידע שיהיה עליו לנקות אותה איך שהוא לפני שישיב אותה לחנות ההשכרה.

מניח אותה על הספה, הוא ביצע גיחה למטבח על מנת למזוג לעצמו כוס של מיץ קר. בארון שמעל הדלפק הייתה צנצנת עוגיות, והוא כיבד את עצמו באחת. אז, מרגיש שכוחו שב אליו, חזר אל אדון אוונס, שבהה באוויר בפנים אפורות ושקועות.

כנגד הקיר, תחת החלונות המכוסים ווילונות לבנים, עמדה מיטה. פיטר ידע שהיה עליו להכניס את אביה של לילי אליה איך שהוא, אבל הוא לא ידע איך.

ואז עלה במחשבתו סיבוך נוסף – אי אפשר להשאיר את הזקן לבדו. יהיה עליו להישאר איתו שם. אבל עד מתי? עד שאחותה של לילי תשוב? אולי לילי תשלח מישהו להחליף אותו...

או, סביר יותר להניח, היא לא, כי הייתה שקועה כל כך בחתונה שלא חשבה על כך.

פיטר התיישב על הספה בגניחה, נוזף בעצמו על טיפשותו. כיצד הוא מצליח להכשיל את עצמו באופן מושלם כל כך פעם אחר פעם?...

הוא ישב שם זמן ארוך, שקוע עמוק בתסכול. הוא שב לחשוב ברצינות על הבריחה לסקנדינביה, כשקול ממסדרון הכניסה הבהיל אותו. הוא לא יכול היה לשכנע את עצמו שדמיין אותו, כפי שהיה אומר לעצמו בילדותו כאשר היה שומע קולות בלילה; הקולות האלה היו חדים וברורים מידי. רגליים המטפסות בחבטה על מסוע הברזל, מישהו מחכך בגרונו, וקול זר אומר, "אלוהמורה..."

פיטר הזדקף על רגליו, אומר לעצמו שזה בטוח מישהו שלילי שלחה כדי להשגיח על אביה, ובו בזמן אוחז בשרביטו בכוח.

הדלת נסגרה. צעדים במסדרון. צל על פני זגוגית של תמונה... וזר מוחלט עמד מול פיטר, סיגריה משתלשלת משפתו העליונה ושיערו העכברי פרוע תחת כובע שטוח. לרגע רק בהו זה בזה בתדהמה.

"אוה," פלט הזר והרים את שרביטו במהירות של הכשת נחש. "אקספליארמוס!" שרביטו של פיטר נחת בקלילות בידו.

הוא נסוג לאחור, והצליח רק להתנגש בספה וליפול על ישבנו.

"מי אתה, לעזאזל?" שאל הזר, מופתע. "ומי זה?" הוא החווה לכיוון אדון אוונס. פיטר שכח ממנו לחלוטין. הזר כיוון אליו שרביט בנונשלאנטיות. "נו?"

פיו של פיטר נע, אבל המילים לא יצאו מפיו.

"מה קרה, בחור? החתול בלע לך את הלשון? דבר!"

הנביחה הבהילה את פיטר כל כך שהוא קפץ במקומו. "אל תפגע בי!" היה כל מה שהצליח להגיד.

"אולי אני לא אצטרך, אם תגיד לי כבר מי אתה, בשם מרלין." הזר בברור התחיל לאבד את סבלנותו. הוא היה טיפוס כחוש, עצבני למראה. מתחת לגלימה ישנה הוא לבש חולצה זהובה – כתומה בדוגמא מזעזעת, פתוחה על מנת לחשוף תליון זהב על צווארו.

"פיטגרו," היה כל מה שפיטר הצליח להגיד בלי לגמגם.

"יופי," אמר הפורץ, צועד אל תוך הסלון ומכוון את שרביטו אל גבו של אדון אוונס. "ומי זה?..." הוא סובב את הכיסא. התנופה גרמה לראשו של הזקן להתנדנד על כתפיו, ולפיו להיפתח קמע. הפורץ הקיש באצבעותיו מול עניו, וכשלא הגיב, דגדג את סנטרו. "אה, לא משנה."

ברגעים הספורים בהם התרכז באדון אוונס, פיטר יכול היה לעשות דבר מה על מנת לברוח, אם היה קצת אמיץ יותר.

"פיטגרו, אמרת?" חלון ההזדמנויות שלו נסגר. "השם מוכר לי... אתה מישהו חשוב, פיטגרו?"

פיטר טלטל את ראשו.

"אני דווקא חושב שכן," אמר הזר בקריצה והוציא מכיסו פיסת קלף. הוא עיין בה וחייך חיוך מלא שיניים צהובות, מבלי להפיל את הסיגריה. "כן, זו זכייה בטוחה! השם שלך רשום ממש פה. זה מוכרח להיות יום המזל שלי. פיטר פיטגרו, מה? שתי ציפורים במכה אחת..."

"מה אתה רוצה ממני?" גמגם פיטר בעוד הפורץ מושך אותו למטבח דרך חולצתו ומושיב אותו בדחיפה אלימה על אחד הכיסאות.

"אני רק רוצה לדבר איתך." הזר התייצב מאחוריו, ופיטר חש צמרמורת כשקצה שרביטו נגע בעורפו. "אתה מבין, אני עושה טובה בשביל חבר קרוב של המעסיק שלי. מסתבר שאתה, ידידי, אמרת עליו משהו לא יפה מול בית הדין של הקסמהדרין בשבוע שעבר... אוגוסטוס רוקווד, מצלצל מוכר?"

פיטר הנהן, פיו יבש מאימה.

"עכשיו, אתה והחברה שלך, לילי אוונס, ממש השמצתם את האדון הזה. לכן הוא ביקש ממני למצוא אתכם, ולבקש שתתנצלו. אתה מבין?"

"א- אני חושב ש – "

"בקיצור, הוא רוצה שתחזרו למשרד הקסמים ותגידו להם שחלה טעות. האדון שממנו אוונס הסירה מסכה של אוכל מוות הוא מישהו אחר בכלל, אתם פשוט התבלבלתם. מבין?"

"אני מבין, אני מבין..."

"ומיותר לציין שאסור לך לספר לאף אחד על השיחה שלנו..."

"אני – אני – " כאב פתאומי שרט את גבו, כמו סליל מתחת מלובן הנכרך סביב עמוד השדרה שלו. הוא צעק. הכאב נעלם בפתאומיות כשם שהחל.

"מבין?"

"מבין..." פיטר הזיע כאילו בדיוק סיים לדחוף את אדון אוונס שלוש פעמים לאורך מעוז ספינר.

"יופי. עכשיו, זה היה החלק הקל. שמעתי שאת אוונס יהיה קשה יותר לשכנע. בוא." הוא תפס שוב בחולצתו וגרר אותו, הפעם אל הדלת האחורית, אל החצר המוזנחת. עננים אפורים שצפו באופק החלו לעשות את דרכם אליהם, זוממים להרוס את היום הצלול. מכשיר מסתובב לתליית כביסה שניצב בעשב הגבוה נע בחריקה ברוח המתגברת.

פיטר נפל בדשא היכן שהזר זרק אותו. הוא צפה בו מדליק את הסיגריה שלו בעזרת שרביטו, ואז מכוון את הלהבות אל מדרגות הבית...

"מה אתה עושה?" צייץ פיטר באימה.

"אל תדאג, אני לא מתכנן לשרוף את כל הבית. אני רק רוצה להעביר מסר קטן..."

"אדון אוונס, הוא... לא - לא, בבקשה!"

"שקט, עכשיו, או שאתה רוצה עוד טעימה מהכאב?"

"היא תלך למשרד הקסמים! היא תלך! רק אל – "

"אני מצטער, ידידי, אבל אני לא יכול לבטוח במילה שלך. ומי יודע מתי תהיה לי שוב הזדמנות פז כזאת..."

"אני אדאג לזה. בבקשה..." קולו של פיטר התנדנד על סף הבכי, והוא אחז בקצה גלימתו של מענו בידיים רועדות. "אני... אני לא מתנגד לאוכלי המוות..."

כמה קל היה לו להגיד את זה. כמה זמן הוא כבר מרגיש ככה? זה היה רע, רע מאד...

"אה, באמת?" צחק הזר והשיב את הלהבות אל שרביטו. הקיר החיצוני של הבית החל להשחיר, ועשן עלה ממדרגות הבטון, ממלא את נחיריו של פיטר בריח מבחיל.

"אני מכיר אוכלת מוות!"

הוא עצר מההצתה בפתאומיות. "טוב, עכשיו אתה סתם מנסה להרגיז אותי. אין אוכלות מוות, אוכלי המוות הם רק גברים."

עניו של פיטר התמלאו דמעות. לא ייתכן – לא ייתכן שדווקא כשהוא מוכן להכיר באפשרות הזו, היא לא תיתן לו שום תועלת. "קוראים לה מוניקה." השם צרב את לשונו.

"מוניקה, אה?" הזר נשף עשן כאילו היה דרקון, וחייך. "מה אתה אומר? אתה יודע מה, אני מכיר איזו מוניקה. בחורה שאפתנית, חולמת להיות אוכלת המוות הראשונה בעולם... אני מוכן לשאול אותה עליך. אני מרגיש נדיב היום, אתה מבין, בר מזל." הוא מישש את התליון שלו בהערכה. תקווה חדשה נדלקה בפיטר כמו ברק, ולא דעכה גם כאשר הזר הפך אותו לגבו בנעלו ודרך על חזהו. "אני מקווה בשבילך שזה לא היה רק ניחוש מוצלח, פיטגרו. ובינתיים אתה תחכה, ותהיה שקט – שקט כמו עכבר. ברור?"

פיטר הנהן בקדחתנות.

"יופי. אחרת..."

פיטר הרגיש כאילו נעל ברזל בעטה בשיניות, והוא החל להתייפח.

הזר כיבה את הסיגריה בדשא והשליך את שרביטו של פיטר לרגליו לפני שהתעתק.

פיטר קם מהר כל כך שחטף סחרחורת, דמעות עוד מרטיבות את פניו. הוא תפס חופן של אדמה ודשא בשקיקה לאחוז שוב בשרביטו.

היה עליו לנסות להעלים את סימני ההצתה, אבל בינתיים לא הרגיש שהוא מסוגל. הוא גרר את עצמו פנימה ברגליים חלשות והתמוטט על הספה, רועד ורטוב כאילו חזר משחייה באגם הגדול באמצע החורף.

מה הוא עשה? האם בזה הרגע הוא באמת ביצע עסקה עם אוכל מוות? זה מוכרח להיות חלום רע. הוא כיסה את פניו בידיו, אבל זה היה גרוע יותר; ההתרחשויות האחרונות התנגנו שוב מול עניו, מחרידות עוד יותר.

הוא הציל את הבית של לילי, אבל איך יוכל לזקוף זאת לזכותו בלי לספר לחבריו שהודה בפני אוכל מוות שהוא תומך בצד שלו במלחמה? אף אחד לא יאמין לו שהצליח להערים עליו, יהיה עליו לספר להם את האמת, ואת זה לא יוכל לסבול. ואיך ישכנע את לילי לסגת מהתביעה שלה בקסמהדרין מבלי לחשוף את כל האמת?

הוא זכה בנחמה פעוטה מהמחשבה על מוניקה. אוכל המוות אמר שישאל אותה עליו – זה אומר שהיא עדיין נמצאת בסביבה. זה אומר שהוא עוד יראה אותה, ייתכן שבקרוב... והוא ידע, הוא פשוט ידע, שבחברתה הכל יראה נורא הרבה פחות.

קול חד בדממה הבהיל אותו להחריד. אבל זה היה רק אדון אוונס, שהשמיע קול חרחור מוזר ואז השתתק באנחה, מביט דרך החלון כאילו אין לו צרה בעולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא