לכבוש את ליבה

פרק 18 ייצא בשבוע הבא (:

קריאה נעימה! בבקשה תגיבו.

תפגשי אותי היום ליד הערבה המפליקה, בשעה תשע בערב.

טדי.

זה היה הפתק הקצר, והלא ממש מובן, שג'ני הביאה לויקטואר באותו צהריים, בעת הארוחה באולם הגדול. ויקטואר הביטה בפתק בבלבול.

"הוא אמר לי להביא לך את הפתק הזה כשיצאנו משיעור שיקויים" אמרה ג'ני במשיכת כתפיים. ויקטואר הביטה בטדי, שישב במרחק כמה כיסאות ממנה. הוא היה יכול פשוט לקום ולגשת אליה, ולתת לה את הפתק בעצמו. או לומר לה את מה שרצה לומר, עכשיו.

"למה הוא מתנהג ככה?" שאלה ויקטואר את חברותיה. בוני וג'ני נראו אובדות עצות, אבל אנה נראתה קצת מוטרדת ועצובה משום מה.

"אן? הכול בסדר?" שאלה ויקטואר.

"כן...פשוט, אולי הוא..." אמרה אנה אבל החלה לגמגם בסוף המשפט.

"אולי הוא מה?" שאלה ויקטואר, בעצבנות קלה.

"רוצה ל..את יודעת.. כאילו, לא שאני רואה למה, אבל אם הוא מתנהג ככה ו... אויש, עזבי, זה לא משנה" מלמלה אנה וחזרה לפשטידת הבשר שאכלה.

"אנה! תגידי לי מה" אמרה ויקטואר העצבנית.

"טוב.. אולי... ואני בטוחה שזה לא זה, אבל אולי הוא רוצה להגיד לך משהו חשוב כמו..." אמרה אנה והסמיקה.

"כמו מה?" ויקטואר לא הרפתה.

"להיפרד ממך" אמרה אנה ומיד נראה שהתחרטה על מילותיה.

הצבע אזל מפניה של ויקטואר בבת אחת. היא שלחה מבט לעבר טדי שלא מרצונה, וראתה אותו מדבר עם חבריו. הוא נראה רגוע, אבל אם זאת... האם לא ראתה אותו הרגע מתופף בעצבנות על השולחן באצבעותיו הגרומות?

היא מיהרה להיישיר את מבטה לצלחת שלה. פשטידת הבשר ומחית תפוחי האדמה שאכלה מקודם, ושהיו כל כך טעימים, נראו לפתע לא אכילים בעליל. ויקטואר איבדה כל טיפת תיאבון שהייתה בה.

"תקשיבי, ויק, אני מכירה את טדי, הוא לא.." התחילה לומר ג'ני אבל ויקטואר קטעה אותה.

"אני יודעת. אני לא לחוצה בכלל" שיקרה ויקטואר בלי למצמץ.

שאר היום נמתח כמו גומי. שיעורי אחר הצהריים היו איטיים יותר מחילזון, ושעות אחר הצהריים המאוחרות יותר, בהן הכינה ויקטואר שיעורי בית ושוחחה עם חברותיה, היו כל כך איטיות שויקטואר הייתה בטוחה שהדקות המירו את עצמן לשעות, וכעת חמש דקות משמעותן חמש שעות. היא רק רצתה שכבר תגיע השעה תשע בערב, ושטדי יגיע לה מה שרצה לומר. לא משנה כמה נורא זה יהיה, ויקטואר רצתה לגמור עם זה וזהו.

כשעה לפני הפגישה המיועדת ישב בעצבנות טדי על מיטתו, במגורי הבנים של השנה השביעית. הוא תופף ברגליו במהירות על רצפת העץ של החדר, ידיו היו שלובות זה בזה, ועליהן הוא השעין את מצחו המיוזע.

מיליון מחשבות התרוצצו במוחו. הוא החליט שהערב, הוא יספר לויקטואר את האמת. הוא לא ידע מה תהיה תגובתה, גם לא לאחר שהריץ במוחו אינספור תגובות שונות שלה לדבריו, גם לא לאחר שתיכנן בקפידה את הנאום שהתכוון לנשוא לה, שמחציתו כלל התנצלויות.

המחשבה לאבד את ויקטאור הייתה בלתי נסבלת. מעולם עוד לא הייתה לו מישהי כמוה. מישהי שהוא יכול לדבר איתה שעות, לספר לה הכול, להיות איתה מי שהוא באמת... הוא מעולם לא התאהב באף אחת, לא באמת, עד שהכיר אותה.

הזמן עבר מהר כל כך, וכשטדי הסתכל שוב בשעון המכושף, שניצב על הקיר במגורי הבנים, השעה הייתה לפתע כבר רבע לתשע, ועליו היה לרדת לכיוון המדשאות.

אבל איך? רק לפני שנייה כשהתבונן בשעון השעה הייתה בקושי שמונה בערב, חשב טדי בעודו יורד בגרם המדרגות המפותל לעבר חדר המועדון, ומשם יוצא דרך המעבר למסדרון. הוא החל ללכת לעבר המדשאות, לערבה המפליקה, בצעדים עצבניים.

"מה אם הוא ייפרד ממני?" אמרה ויקטואר שסידרה ללא הרף את שיערה לפני המראה. בוני ואנה ישבו כל אחת על מיטתה. אנה חידשה את הלק השחור שלה, ובוני עילעלה בספר החדש שרכשה בביקורה האחרון בהוגסמיד, "הביוגרפיה של חברי להקת "בסיליסק בשקיעה", להקת רוק ישנה של קוסמים משנות השמונים.

"אז הוא אידיוט לגמרי" מלמלה בוני שבדיוק קראה איך אחד מחברי להקת "בסיליסק בשקיעה", הציל את אחד מהחברים האחרים ללהקה מידי מעריצה שהייתה ערפדית מטורפת שרצתה לנשוך אותו, ולכן לא הייתה כל כך מרוכזת בויקטואר.

"הוא לא ייפרד ממך. אין לי מושג למה אמרתי את זה. אולי הוא רוצה סוף, סוף להזמין אותך לנשף שיהיה בעוד יומיים! והוא פשוט רוצה לעשות את זה בדרך מיוחדת" אמרה אנה שנטשה את הלק שלה כדי ללכת לעבר ויקטואר.

ויקטואר פלטה אנחה גדולה, אבל הצליחה להעלות חיוך קלוש על שפתיה. אולי באמת כל מה שטדי רוצה הוא להזמין אותה לנשף בצורה מיוחדת.

אבל.. תהתה אחר כך ויקטואר, בעודה יורדת במדרגות לחדר המועדון, שתיים-שתיים...היה משהו חשוד בהזמנה המוזרה של טדי. ובכך שהתעלם ממנה כמעט כל היום, חוץ מ"היי" קלוש שהשיב לה לאחר שבירכה אותו בבוקר טוב. הוא אפילו לא הסתכל לה בעיינים. האם הוא באמת רוצה להיפרד ממנה? הרי, למה שיתנהג ככה אם לא בגלל זה?

היא הגיעה לערבה המפליקה חמש דקות לאחר השעה תשע, ולא הופתעה לראות שם את טדי. ליבה פיספס פעימה בעודה התקרבה אליו, ואז היא חשה גל של עצב עמוק שוטף אותה כשדמיינה אותו נפרד ממנה... לא, אסור לה לחשוב ככה.

"היי" אמר טדי לויקטואר. לראות אותה ככה, מתקרבת אליו בחינניות... הוא דמיין אתה המבט שלה, המלא בעצב, לאחר שיספר לה את האמת...

"היי" אמרה ויקטואר, ולפני שהספיקה לומר דבר מה נוסף, משך אותה טדי לנשיקה ארוכה. הוא נבהל מהמחשבה שלאחר שיספר לה את האמת, לא יזכה לנשק אותה שוב.

"בואי נטייל קצת" אמר טדי כשויקטואר התנתקה ממנו בזהירות, מצחקקת.

ברגע שאמר את המילים האלו, פניה של ויקטואר הרצינו. היא יודעת, הוא חשב.

"בסדר" אמרה ויקטואר אם כי ליבה פעם בעוצמה. היא נזכרה שזה בדיוק מה שבוני סיפרה שהחבר שלה עשה לה, כשעמד להיפרד ממנה. לקח אותה ל"טיול".

היא צעדה לצד טדי בדממה זמן מה, מיליון מחשבות מתרוצצות במוחה. פניו של טדי נראו רציניות מאוד. היא חשה גוש מגעיל עומד בגרונה. רק שלא תבכה, רק שלא תבכה...

"ויקטואר... אני..." פתח לפתע טדי, אך מיד הפסיק לדבר. הוא שלח בה מבט מהיר. הוא פשוט לא היה מסוגל לדמיין את חייו בלעדיה.

"פשוט, תגיד את זה, מה שזה לא יהיה" אמרה ויקטואר בכאב. זה עומד לבוא. היא הביטה בטדי, שעיניו הביעו ייאוש ועצב. היא חשה איך ליבה מתחיל כבר עכשיו להצטמק... וברגע שטדי יגיד את המילים, הוא יישבר לגמרי..

"ויקטואר.. אני צריך לספר לך משהו..." אמר טדי, קולו נחוש. הוא חייב לעשות את זה. היא תשנא אותו אם לא יאמר לה, פה ועכשיו.

אבל אז... היא היישירה אליו את מבטה. עיניה הכחולות והגדולות ננעצו בעיניו החומות, וסיחררו אותו. הן היו מלאות בעצב משום מה, אבל טדי ידע שזה כלום לעומת העצב שיהיה מלא בהן ברגע שיספר לויקטואר את האמת.

"אני אוהב אותך. כל כך" אמר טדי וחש איך השנאה העצמית שלו גואה בו. ויקטואר הביטה בו בציפייה, כאילו מצפה שיאמר משהו נוסף, אבל הוא לא אמר דבר. גל של הקלה שטף אותה, ובלי לחשוב, היא זינקה אל טדי וחיבקה אותו בחוזקה.

"זה הכול?! כל כך נבהלתי! הייתי בטוחה ש..."

"בטוחה שמה?" שאל טדי במהירות.

"שאתה... הולך להיפרד ממני" מלמלה ויקטואר.

"אני? ממך?!" הרעיון היו כל כך לא הגיוני, שטדי פלט נחרת צחוק.

"אני לעולם, לעולם לא איפרד ממך. את הדבר הכי חשוב לי בעולם" אמר טדי.

פחדן, שקרן, עלוב, אם היא באמת הייתה הדבר הכי חשוב לך הייתי מספר לה את האמת! קראו קולות מתוך קרבו של טדי. אבל הוא העדיף לא להקשיב להם, ולהתרכז בפניה היפות של ויקטואר שהביטה בו.

"גם אתה הדבר הכי חשוב לי בעולם" לחשה ויקטואר לטדי, ומשכה אותו לנשיקה ארוכה מאוד, שרק התעמקה יותר ויותר.. השניים מצאו את עצמם נופלים על הדשא, אבל לאף אחד מהם לא היה אכפת כבר...

טדי עלה בזהירות בגרם מדרגות לעבר מגורי הבנים. השעה הייתה כמעט שתיים עשרה בלילה. כמעט כל התלמידים, פרט לבודדים שעוד שהו בחדר המועדון, הלכו לישון.

טדי הגיע לחדרו שלו ושל שותפיו, פתח בזהירות את הדלת ועיניו ניסו להסתגל לחשיכה המוחלטת ששררה בחדר בעודו החל לדדות לעבר מיטתו...

משהו הדף את טדי בחוזקה החוצה, מחוץ לחדר. הוא לא ראה מי זה עד שהשניים יצאו החוצה ממגורי הבנים, לעבר המסדרון הצר שכל הדלתות שלו הובילו למגורי הבנים של שכבות גיל שונות.

"סיפרת לה?" שאל מייקל בתובענות, עיניו הירוקות נעוצות בעיניו של טדי בתוכחה. מייקל השתנה מאוד מאז שהתחיל, בערך, לצאת עם אנה.

"אני..." התחיל טדי לומר ואז נאנח, והשפיל את מבטו.

"לא?! אז מה עשיתם שם כמעט שלוש שעות?!" אמר מייקל, לחישתו הופכת לקול רם.

"ששש..." ניסה להשקיט אותו טדי בחוסר הצלחה.

"חשבתי שנאמת לה במשך שעתיים על זה שאתה מצטער! מה א-"

"אבל לא יכולתי, מייקל! אני פשוט... לא יכול לאבד אותה! היא תשנא אותי כשתבין למה התחלתי איתה מההתחלה! היא תזרוק אותי, ואני לא יכול שזה יקרה, היא היחידה שאי פעם באמת התאהבתי בה ו..."

"ואתה חושב שהיא תשנא אותך פחות אם היא תגלה את זה בעצמה?!" אמר מייקל בכעס, מתאפק בכל כוחו שלא לצעוק על טדי.

"אבל היא לא תגלה את זה! היא-"

"היו לך שלוש שעות שם בחוץ להסביר לה למה התנהגת כמו אידיוט! והיא הייתה יכולה לסלוח לך! מה בדיוק עשית כל הזמן הזה?!" אמר מייקל בזעם.

"אנחנו..." לפתע טדי הסמיק עד מאוד.

"אתם...?" אמר מייקל בעצבנות.

"אנחנו... בערך... עשינו את זה.. שכבנו" פניו של טדי נדמו כעת כעגבנייה בשלה.

"אתה... זיינת אותה בלי שסיפרת לה את האמת?" אמר מייקל, פיו פעור מתדהמה. הוא נראה מזועזע, והביט בטדי בכזה תיעוב שטדי הרגיש כאילו הרגע הודה ברצח של מישהו.

"אל תגיד את זה ככה! היא לא סתם אחת שזיינתי אותה, אני-" אבל מייקל נקטע על ידי האגרוף שמייקל שלח בו.

"אתה חתיכת זבל, אתה יודע?" אמר מייקל בשנאה מוחלטת. הוא הסתלק למגורי הבנים. טדי הניח יד על החבורה שנוצרה במקום שהיכה אותו מייקל. היא הייתה כאפס לעומת הכאב שחש עכשיו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא