אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

אני אפרסם עכשיו את פרק 17 המקורי ומתחתיו יהיה פרק 17 החדש, תקראו מה שבא לכם...

קריאה מהנה!

פרק 17: אז... הנה הקרב הגדול (המקורי)

הוא ישב בכורסא ליד האש שהיא אהבה. איך הוא יכול להיראות כול כך שונה אך עם זאת כל כך אותו הדבר? דמותו, לא כמו נחש אלא אנושית תודות לה, הייתה טבועה בנפשה, אך היא יכלה להבחין בהבדל קטן. וולדמורט נראה יותר... רגוע מאשר היה קודם לכן.  הוא העביר עליה את מבטו קולט פנימה את הופעתה. היא יכלה להבחין שהג'ינס בעלי החתוך הנמוך והחולצה בצבע ירוק אזמרגד זכו לאישורו. "שבי בבקשה." הוא אמר. היא הודתה לסנייפ לפני שהלך והתיישבה על הספה.

הרמיוני הבחינה שהם יושבים בחדרה הישן, שלא השתנה כלל מאז עזבה אותו. "התגעגעתי אליך." היא אמרה, שוברת את השתיקה ומסתכלת לתוך עיניו. "מממ שמעתי." הייתה תשובתו הקצרה. עוד שתיקה. "מה את רוצה ממני, מכשפה?" הוא שאל לאחר זמן מה. הרמיוני הרימה את מבטה מידיה. "שום דבר." הוא הזעיף את פניו. "שום דבר? את לא יכולה לרצות שום דבר, את חייבת לרצות משהו." היה זה תורה להזעיף פנים. "לא כול אחד רוצה משהו כל הזמן. יש לי רצונות אבל הם לא יכולים להינתן על ידך." היא אמרה. "מה כבר את יכולה לרצות שאני לא יכול לתת לך?" הוא הבחין בדמעות קטנות מתאספות בעיניה, והיא לא ענתה מיד.

האמת היא שהרמיוני פחדה להודות בקול במה שהיא רוצה; היא פחדה שאם תאמר את המילים הן בטח לא יתגשמו. אז היא השיבה לשאלתו בשתיקה. נראה היה שהוא יודע שיש לה תשובה והיא חשה בדחיפה קלה במוחה. וולדמורט לא ציפה לשום דבר בתגובה לדחיפתו העדינה, אבל תמונה קטנה מילאה את מוחו. הרמיוני ישבה בחוץ, במה שנראה כמו בית קפה פריזאי, מחייכת ומדברת בהתלהבות. לקח לו רגע כדי להבחין שהיה זה הוא עצמו שיושב מולה, מקשיב באדיקות ומשיב לדבריה. אז נעלמה התמונה והוא הביט שוב בהרמיוני העגמומית.

"אמור לי שאתה יכול לתת לי את זה. אמור לי שנוכל להיות מאושרים." היא דרשה ממנו בעוד הדמעות החמות יוצאות מעיניה וגולשות במורד לחייה באיטיות. היא לא התייחסה אליהן פרט לכך שמחתה אותן. הוא לא אמר דבר בתגובה ונראה שהדממה הכניעה אותה. "למה אנחנו לא יכולים לקבל את זה?"

"הרמיוני, יש לנו מלחמה להילחם בעוד שלושה ימים. את לא יכולה לחיות באושר עם מישהו שרצח את חברייך." הוא אמר. "אבל אתה עדיין לא רצחת אותם. אתה לא חייב לרצוח אותם. יש דרך לעקוף את זה..."

נותרו רק שעות ספורות עד שיתחיל הקרב האחרון, נותרו רק שעות ספורות עד שתוכניתה של הרמיוני תהפוך למציאות. אבל היא לא חשבה על זה. הדבר היחיד שחשבה עליו היה הגבר הרכן מעליה. היא העבירה את ידיה לכול אורך גופו, מאתרת כול קו ועיקול שהיא רוצה להכיר יותר טוב. וולדמורט הביט מטה אליה, שיערו מבולגן. הוא חשב שהיא חיה בעולם החלומות. הוא לא חשב שתוכניתה תעבוד.

הרמיוני הושיטה את ידיה ומשכה את ראשו מטה כדי שהיא תוכל ללכוד את שפתיו בשפתיה. זו עלולה להיות הפעם האחרונה שהיא תוכל לעשות את זה. וולדמורט לא היסס והחליק לתוך גופה. זו יכולה להיות הפעם האחרונה שהוא צופה בפניה בזמן שהוא חודר עמוק לתוכה. הם לא האריכו בזה, והרמיוני חשה נבוכה מעט כשהוא הביט בה מתלבשת. היא הסתובבה להביט בו והבינה שהיא לא רוצה ללכת, היא רק רצתה לזחול חזרה למיטתו ולהעמיד פנים שהם לא חייבים לזוז כלל.

הארי ורון חיכו לה כשהיא חזרה. כולם היו מוכנים. היא החליפה בגדים ולקחה את שרביטה. היא הניחה תלתה חרב על גבה וירדה במדרגות. היא אולי לא רוצה להרוג את וולדמורט; אבל היא בשמחה תנעץ חרב באוכלי המוות שלו. היא התעלמה משאלותיהם של הארי ורון בנוגע לחרב, וכולם לקחו את מפתחות המעבר שלהם להוגוורטס.

שני הצבאות נפגשו מול בית הספר והרמיוני המתינה בנשימה עצורה. לפתע שמעה הרמיוני משהו שידעה שיתחיל את המלחמה, משהו שהיא לא אמרה לוולדמורט לעשות. זעקה בודדה בקרב אוכלי המוות נשמעה כקריאת הקרב של בלטריקס לסטריינג', "אני הרגתי את סיריוס בלק... אני הרגתי את סיריוס בלק... אני הרגתי את סיריוס בלק." הכול קרה בבת אחת. הארי רץ בזעם בעקבות הקול ורון כמובן רץ אחריו. לאחר שנתן בהרמיוני מבט מתייסר, רץ סוורוס סנייפ אחרי חניכיו. הוא ישרוד את הקרב, היא ידעה.

הרמיוני עמדה קפואה לרגע וחשבה על החיים שיאבדו. היא התאבלה עליהם עכשיו, כי חלקם יהיו אשמתה. כשהחלו שני הצבאות להילחם, היא הלכה... בכיוון ההפוך מהארי ורון. היא התפללה על חבריה הטובים, וקיוותה שהם ישרדו את זה גם אם לא הלכו לפי תוכניתה. הרמיוני עפה ליער השחור, וכישפה גבר שלקח שיקוי פולימיצי באימפריוס כדי שיראה כמו וולדמורט וימות במקומו. אם הם ייתפסו הכול יהיה אבוד. הרמיוני התפללה שהם לא ייתפסו.

________________________________________________________________________________________________________________________________________

פרק 17: אז... הנה הקרב הגדול? (זה הפרק שלי מהמילים 'וולדמורט השיב לה מבט')

הוא ישב בכורסא ליד האש שהיא אהבה. איך הוא יכול להיראות כול כך שונה אך עם זאת כל כך אותו הדבר? דמותו, לא כמו נחש אלא אנושית תודות לה, הייתה טבועה בנפשה, אך היא יכלה להבחין בהבדל קטן. וולדמורט נראה יותר... רגוע מאשר היה קודם לכן.  הוא העביר עליה את מבטו קולט פנימה את הופעתה. היא יכלה להבחין שהג'ינס בעל החיתוך הנמוך והחולצה בצבע ירוק אזמרגד זכו לאישורו. "שבי בבקשה." הוא אמר. היא הודתה לסנייפ לפני שהלך והתיישבה על הספה.

הרמיוני הבחינה שהם יושבים בחדרה הישן, שלא השתנה כלל מאז עזבה אותו. "התגעגעתי אליך." היא אמרה, שוברת את השתיקה ומסתכלת לתוך עיניו. "מממ שמעתי." הייתה תשובתו הקצרה. עוד שתיקה. "מה את רוצה ממני, מכשפה?" הוא שאל לאחר זמן מה. הרמיוני הרימה את מבטה מידיה. "שום דבר." הוא הזעיף את פניו. "שום דבר? את לא יכולה לרצות שום דבר, את חייבת לרצות משהו." היה זה תורה להזעיף פנים. "לא כול אחד רוצה משהו כל הזמן. יש לי רצונות אבל הם לא יכולים להינתן על ידך." היא אמרה. "מה כבר את יכולה לרצות שאני לא יכול לתת לך?" הוא הבחין בדמעות קטנות מתאספות בעיניה, והיא לא ענתה מיד.

האמת היא שהרמיוני פחדה להודות בקול במה שהיא רוצה; היא פחדה שאם תאמר את המילים הן בטח לא יתגשמו. אז היא השיבה לשאלתו בשתיקה. נראה היה שהוא יודע שיש לה תשובה והיא חשה בדחיפה קלה במוחה. וולדמורט לא ציפה לשום דבר בתגובה לדחיפתו העדינה, אבל תמונה קטנה מילאה את מוחו. הרמיוני ישבה בחוץ, במה שנראה כמו בית קפה פריזאי, מחייכת ומדברת בהתלהבות. לקח לו רגע כדי להבחין שהיה זה הוא עצמו שיושב מולה, מקשיב באדיקות ומשיב לדבריה. אז נעלמה התמונה והוא הביט שוב בהרמיוני העגמומית.

"אמור לי שאתה יכול לתת לי את זה. אמור לי שנוכל להיות מאושרים." היא דרשה ממנו בעוד הדמעות החמות יוצאות מעיניה וגולשות במורד לחייה באיטיות. היא לא התייחסה אליהן פרט לכך שמחתה אותן. הוא לא אמר דבר בתגובה ונראה שהדממה הכניעה אותה. "למה אנחנו לא יכולים לקבל את זה?"

"הרמיוני, יש לנו מלחמה להילחם בעוד שלושה ימים. את לא יכולה לחיות באושר עם מישהו שרצח את חברייך." הוא אמר. "אבל אתה עדיין לא רצחת אותם. אתה לא חייב לרצוח אותם. יש דרך לעקוף את זה..."

נותרו רק שעות ספורות עד שיתחיל הקרב האחרון, נותרו רק שעות ספורות עד שתוכניתה של הרמיוני תהפוך למציאות. אבל היא לא חשבה על זה. הדבר היחיד שחשבה עליו היה הגבר הרוכן מעליה. היא העבירה את ידיה לכול אורך גופו, מאתרת כול קו ועיקול שהיא רוצה להכיר יותר טוב. וולדמורט הביט מטה אליה, שיערו מבולגן. הוא חשב שהיא חיה בעולם החלומות. הוא לא חשב שתוכניתה תעבוד.

הרמיוני הושיטה את ידיה ומשכה את ראשו מטה כדי שהיא תוכל ללכוד את שפתיו בשפתיה. זו עלולה להיות הפעם האחרונה שהיא תוכל לעשות את זה. וולדמורט לא היסס והחליק לתוך גופה. זו יכולה להיות הפעם האחרונה שהוא צופה בפניה בזמן שהוא חודר עמוק לתוכה. הם לא האריכו בזה, והרמיוני חשה נבוכה מעט כשהוא הביט בה מתלבשת. היא הסתובבה להביט בו והבינה שהיא לא רוצה ללכת, היא רק רצתה לזחול חזרה למיטתו ולהעמיד פנים שהם לא חייבים לזוז כלל.

וולדמורט השיב לה מבט. "ספקות?" הוא שאל. "לא בנוגע לתוכנית עצמה. אני... אני לא רוצה ללכת, אני רוצה להישאר איתך." אמרה הרמיוני במבט נוגה. וולדמורט חש צביטה בחזהו. הוא רצה אותה לידו, עכשיו. הרמיוני הביטה בחזהו העולה ויורד בנשימתו הקלה. השתיקה הקפיאה אותם במקומם.

הוא צריך לבטל את הקרב, זה מה שהוא יעשה. רק כדי שהרמיוני לא תיהרג בטעות, אין לזה שום קשר לצביטה הזאת. היא הביטה בו כשנעמד והחל להתלבש, עדיין שותק. "טום?" היא שאלה כשהוא לבש את חולצתו. "תקראי לסנייפ בסדר?" הוא אמר בגבו אליה.

הרמיוני ניגשה אל האח ופיזרה אבקת פלו בין הלהבות שהוריקו מיד. "סנייפ?" היא אמרה ללהבות. "כן מיס גריינג'ר?" ראשו של סנייפ נח בין הלהבות. "טום רוצה שתבוא הנה," היא אמרה. סנייפ לא אמר דבר. רגע לאחר מכן הוא צעד מתוך האח מנער אפר מגלימתו.

"קראת לי אדון?" שאל סנייפ. וולדמורט הסתובב אליו, נתן מבט אחד בהרמיוני והשיב את מבטו אל סנייפ. "כנס את כולם," אמר וולדמורט. "אדוני, הקרב יחל בעוד זמן קצר-" החל סנייפ אך מבטו המצמית של וולדמורט הפסיק אותו. "מיד אדוני," אמר סנייפ ויצא מהחדר.

"טום." אמרה הרמיוני. "מה?" הוא שאל בעצבנות. הרמיוני הזעיפה את פניה. "עליי המבט הזה לא יעבוד, אני לא אחת מאוכלי המוות שלך." אמרה הרמיוני. הוא הביט בפניה הזועפות היפות וחש חום בחזהו. הוא גילה שהתחושה הזאת מוצאת חן בעיניו. "מה אתה זומם?" שאלה הרמיוני. "חכי ותראי. תלבשי את הגלימה שלך," אמר וולדמורט וזרק עליה את הגלימה האדומה. הרמיוני לבשה את הגלימה ושילבה את זרועותיה על חזה. וולדמורט נעמד מולה ומשך את הברדס מטה כדי שיכסה את פניה. "טום-" דבריה נקטעו כשהוא הצמיד את שפתיו לשפתיה.

הם יצאו מהחדר והלכו אל האולם בו פגשה בוולדמורט לראשונה. כול אוכלי המוות עמדו סביבם. הרמיוני הופתעה שהמגן שהקיף את וולדמורט וסנייפ בזמן הקרבות שלה עם מאלפוי, הקיף כעת אותה.

"קראתי לכם הנה כדי להכריז דבר מה." אמר וולדמורט. מאלפוי וסנייפ החליפו מבטים. "החלטתי לא לצאת למלחמה על הוגוורטס, לא יהיה קרב היום. לכו הביתה. מי שיעז לפגוע בתלמידי הוגוורטס, חברי מסדר עוף החול, או אפילו בפוטר ימות משרביטי." אמר וולדמורט. המולה החלה סביב. "אדון! אדון!" נשמעו צרחות בבהלה הולכת וגוברת.

בלטריקס כיוונה את שרביטה על וולדמורט. כולם קפאו. "הכול בגלל הבוצדמית המטונפת, היא שיבשה את דעתך!" קראה בלטריקס. הרמיוני צעדה לפנים והניפה את שרביטה לפני שבלטריקס תספיק לתקוף את וולדמורט. "קרושיטיה!" קראה הרמיוני. בלטריקס התמוטטה על הרצפה. "זה מה שקורה למי שמתעסק עם מה ששלי." אמרה הרמיוני. בלטריקס נעמדה בקושי. "פגעת בהארי בכך שהרגת את סיריוס, ועכשיו ניסית לתקוף את וולדמורט. זה נגמר." אמרה הרמיוני.

"לכו הביתה, תמשיכו הלאה, זה סופו של העידן שלנו, סופו של עידן הדגילה בטוהר דם." אמר וולדמורט ויצא מהחדר כשהרמיוני ממהרת בעקבותיו.

"טום." קראה הרמיוני ותפסה בזרועו. "הו, הרמיוני." אמר וולדמורט כאילו נזכר לפתע בקיומה. "מתי תכננת את זה?" שאלה הרמיוני. הם נכנסו לחדרה. "לא תכננתי." הוא השיב. "אז?" שאלה הרמיוני. "אז פשוט החלטתי." הוא השיב. הרמיוני הביטה בו בבלבול. "אני לא מבינה," היא אמרה. הוא פלט אנחה. "אמרת שאת רוצה להישאר איתי, ולפני כן שאלת למה אנחנו לא יכולים להיות מאושרים. הדרך היחידה בה אוכל לתת לך את מה שאת רוצה, זה לבטל את הקרב, להשאיר את החברים שלך בחיים ולהשאיר אותך איתי." אמר וולדמורט.

הרמיוני הביטה בו בעיניים נוגות. "מה?" הוא שאל בזעף. "אני אוהבת אותך." היא השיבה. "הו." הוא אמר. הרמיוני צחקה וקפצה עליו בחיבוק. הוא כרך את זרועותיו סביבה. "ירוק יותר מתאים לך," הוא לחש באוזנה. היא צחקקה.

דפיקה על הדלת קטעה את חיבוקם. הרמיוני ליטפה את שיערו וניגשה לפתוח את הדלת. סנייפ עמד בפתח. "מיס גריינג'ר. בנוגע לאחרים." הוא רמז בשקט. היא הנהנה, "לך, ספר להם הכול." אמרה הרמיוני. "הכול?" הוא שאל בפליאה. "הכול." היא חזרה. סנייפ הנהן והלך.

"מה זה היה?" שאל וולדמורט. "לא חשוב," היא חייכה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו. הם המשיכו את מה שהפסיקו זמן קצר קודם לכן, כשעוד היו עתידים לצאת לקרב.

הרמיוני ליטפה בעדינות את שיערו השחור של וולדמורט. ראשו נח על חזה, והוא ישן בשלווה. היא עצמה לא הצליחה לישון. היא ידעה שבאותו הזמן סנייפ בטח כבר סיים לספר לחבריה את כול האמת, ושהם בטח מרגישים נבגדים.

וולדמורט פלט אנחה. הוא פקח את עיניו והביט בה. הרמיוני חייכה אליו. "הכול בסדר?" הוא שאל. "כן. הערתי אותך?" שאלה הרמיוני. "לא. אני חושב על מה שיקרה עכשיו, פוטר לא יוותר בקלות." אמר וולדמורט. "אתה לא מכיר את הארי. חוץ מזה... שלחתי את סנייפ אל המסדר, הוא יספר להם הכול." אמרה הרמיוני. וולדמורט הזדקף. "מה זאת אומרת הכול?" הוא שאל. "עלינו, מההתחלה ועד הסוף. את הרוב סיפרתי להם כבר, חוץ מהחלק הזה כמובן," היא אמרה והצביעה על שניהם. "את תמימה כל כך...  מה את מצפה שיקרה? שפוטר יאחל לנו חיים טובים ומאושרים?" שאל וולדמורט. "אתה לא מבין? הארי לא כמוך, הוא לא דבק במטרה מבלי לחשוב מי ייפול בדרך, נמאס לו לאבד את כולם במלחמה המטופשת הזאת. ההורים שלו, סדריק דיאגורי, סיריוס ודמבלדור כול אלו מתו כחוצץ בינו לבינך. העובדה שהחלטת לעצור הכול תביא לו הקלה גדולה כל כך." אמרה הרמיוני.

"טוב, לא עשיתי את זה בשבילו. עשיתי את זה בשבילך, כי אני אוהב אותך." אמר וולדמורט וקפא. למה הוא אמר את זה? הוא לא התכוון להגיד את זה, הוא עשה את זה כדי שהיא לא תיהרג זה הכול. הרמיוני ליטפה את לחיו. "טום?" שאלה הרמיוני. "אממ," הוא מלמל לא יודע איך לסגת מהחשיפה הזו. הרמיוני חייכה אליו ברוך. "זה בסדר," אמרה הרמיוני. הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה בנשיקה עזה.

הרמיוני ליטפה את פניו בעודו רוכן מעליה. הוא נעץ את עיניו בעיניה וחדר לתוכה. הרמיוני נאנקה. היא מעולם לא חשבה שתזכה לחוות עונג שכזה, בטח שלא עם וולדמורט. וולדמורט הביא אותם לשיא ונשכב לצידה. שניהם נשמו בכבדות.

זמן מה לאחר מכן, וולדמורט ישן והרמיוני לבושה בחלוק החלה להתהלך הלוך ושוב בחדרה. היא ניגשה אל המיטה, וליטפה בעדינות את ראשו. הוא לא זע, ישן בשלווה. הרמיוני חייכה וכיסתה אותו בשמיכה.

דפיקה נשמעה בדלת והרמיוני מיהרה לפתוח אותה כדי שוולדמורט לא יתעורר. להפתעתה עמדו בפתח, סנייפ, הארי ורון. הרמיוני פערה את פיה. "פוטר התעקש לדבר איתך, וויזלי הצטרף אליו כמו תמיד." אמר סנייפ. "היי. תתנו לי כמה דקות להתלבש?" שאלה הרמיוני. הארי הנהן.

הרמיוני התלבשה במהירות. סוודר כחול, מכנסי ג'ינס שחורים ומעל הכול הגלימה האדומה בגוון היין. היא יצאה אל המסדרון וראתה את הארי ורון מתווכחים בשקט, סנייפ השאיר אותם לבדם. "היי, נדבר בספרייה?" הציעה הרמיוני. "בסדר," אמר הארי. הרמיוני הובילה אותם אל הספרייה. הם הביטו סביב בהמוני הספרים על המדפים. "שבו בבקשה," אמרה הרמיוני והצביעה על הספה. הארי ורון התיישבו על הספה והרמיוני התיישבה מולם מקפלת את רגליה תחתיה.

"אז את שוכבת עם וולדמורט והוא מבטל את הקרב?" שאל רון. "רון!" קרא הארי בכעס. "מה? אתה יודע שאני צודק," אמר רון. "הרמיוני, אנחנו רוצים לשמוע ממך את התנהלות הדברים." אמר הארי. הרמיוני נשמה עמוק.

"בסדר. לוציוס מאלפוי חטף אותי הנה, בסופו של דבר התברר לי שוולדמורט רוצה שאני אעזור לו לחזור לגוף של טום רידל. הכנו שיקוי, והוא היה צריך דם של האויב התמים שניתן מרצון. אני התאמתי לתפקיד. בסוף נשארתי כאן. התאהבתי בו." קולה התרכך בסוף כי הבחינה בוולדמורט הנכנס לחדר.

"שלום טום." אמרה הרמיוני. הארי שלף את שרביטו אך נותר רגוע באופן יחסי, רון זינק על רגליו. "אממ, לא ידעתי שיש לך אורחים. פשוט נעלמת והנחתי שהלכת לספרייה." אמר וולדמורט. הארי בחן את פניו של וולדמורט. הוא הזכיר לו את הילד שפגש בשנתו השנייה, אם כי הוא נראה כעת מעט מבוגר יותר. "שב וויזלי, לא באתי הנה כדי לתקוף אותך." אמר וולדמורט. רון לחשש. "אממ, אני אהיה בחדר העבודה שלי." אמר וולדמורט. "בסדר," אמרה הרמיוני והביטה בו כשיצא. רון חזר למקומו.

"הוא שונה." אמר הארי. "אממ, כן, שונה אבל דומה. הוא כמו וולדמורט כשפגשתי כשבאתי הנה, אבל בכול זאת קצת אחר." אמרה הרמיוני. "למה הוא ביטל את הקרב?" שאל הארי. "בשבילי. לא בדיוק הבנתי למה. הוא אמר שהוא אוהב אותי, אבל הוא לא הבין למה הוא אמר את זה." הסבירה הרמיוני. "למה התאהבת בו?" שאל הארי. "אני לא יודעת." השיבה הרמיוני בכנות.

"הייתם בהוגוורטס הערב?" שאלה הרמיוני אחר שתיקה ארוכה. "היינו." השיב הארי. "ומשהו קרה? אוכלי מוות...?" היא שאלה. "סנייפ הגיע לאולם הגדול והודיע שהכול נגמר והשמועות פשטו בכול הטירה. לא ראינו שם אוכלי מוות." אמר הארי. "יופי." אמרה הרמיוני בהקלה. "טום כינס את כול אוכלי המוות הערב, הוא הודיע שהקרב מבוטל, ושהוא יהרוג את מי שיפגע בתלמידי הוגוורטס, חברי המסדר, או בך הארי." אמרה הרמיוני. "אני תוהה..." מלמל הארי בינו לבין עצמו. "מה?" שאלו רון והרמיוני יחד. "מה החלק של דמבלדור בכול זה. הוא הקשה עלינו כל כך ב... אממ, אתם יודעים למה אני מתכוון, אז חשבתי שאולי הוא קיווה שמשהו ישתנה. הוא תמיד העדיף שינוי על פני מוות." אמר הארי.

"אז אתה תומך בה?! הארי הוא רצח את ההורים שלך! ולמען האמת הוא רצח גם את שלך! מה עובר עליכם?!" קרא רון בכעס. "אתה חושב שאם אני אהרוג אותו זה ישנה משהו? ההורים שלי לא יחזרו, במקום זה, אני אגרום כאב לב לחברה הכי טובה שלי." אמר הארי. "אי אפשר להחליט במי להתאהב רון." אמרה הרמיוני. היא בחיים לא האמינה שהארי יבוא לשוחח איתה על הכול. היא הייתה בטוחה שהוא ישנא אותה.

"איך הגיבו כולם בבית?" שאלה הרמיוני. "הם היו בהלם, סנייפ סיפר לנו על השיקוי והכול, אז מי שזוכר את טום רידל הצליח להבין קצת מה את מרגישה. אבל אני מניח שהרבה מהם לא מבינים ולא יבינו לעולם." אמר הארי. הרמיוני הנהנה.

"אני לא חוזרת הארי, אני לא יכולה להתרחק מטום, זה עושה רע לשנינו. ואם אני אביא אותו לשם, ייקחו אותו לאזקבן. אנחנו נמשיך הלאה מכאן, לאיזשהו מקום בעולם. אם תרגישו מוכנים לקבל ממני מכתבים, אז תשלחו לי ינשוף בסדר? ותגיד אותו הדבר לכול האחרים טוב?" ביקשה הרמיוני. הארי הנהן. "ממני את יכולה לשכוח. הארי בוא נצא מפה, המקום הזה מחליא אותי." אמר רון ויצא משם. הארי נאנח ויצא בעקבותיו.

הרמיוני השפילה את מבטה אל כפות ידיה. דמעות נשרו עליהן. לפתע יד ליטפה את ראשה. היא הרימה את מבטה אל וולדמורט. "אני מצטער." הוא לחש ומחה את דמעותיה. "צפית?" היא שאלה. "הו, אז את יודעת על זה?" שאל וולדמורט. הרמיוני צחקקה. "סנייפ סיפר לי כששלחת אותו לנסות לפתות אותי. הוא מבאר הכרה לא רע בכלל. והוא יותר חבר שלי מאשר שלך אז..." היא הסבירה ומשכה בכתפיה. וולדמורט מחה את דמעותיה. "אז יוצאים לטיול?" הוא שאל. "כן. יוצאים לטיול." היא השיבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא