רגעים של תהילה

תודה לכל מי שהגיב D: אני אוהבת תגובות 3:

נגה הורוויץ - תודה, אני אקח את ההערה שלך לתשומת ליבי ואנסה לשים לב להתנהגות של לילי בהמשך.

מרמלדה - אני שמחה שהדמויות מוצאת חן בעיניך D: גם אני מאד אוהבת את טארה ואת דארקו בפאנפיק הזה P:

קריאה מהנה (:

פרק שבע- עשרה

מבוכה משפחתית

זה היה רק עניין של זמן עד שהשמועה הגיעה לאוזניו של ג'יימס. הוא ישב על כורסא בסמוך לאח ביום האחרון של חופשת חג המולד – יום סגרירי ואיטי, שנמתח לנצח בשעמום כאילו גם הוא, כמו התלמידים, כלל לא מצפה לשיבה לימי החול. מחמם את רגליו היחפות מול האש, הוא חש מנומנם מאד בעודו מדפדף בספר הישן שקיבל לקראת המשימה השנייה בטורניר. לפי מה שהצליח לקלוט מהאותיות הקטנות והצפופות (הוא הצליח לקלוט מעט מאד), היה מדובר על הפרעונים העתיקים, לחשים קלטיים, אטלנטיס ועוד מקבץ של נושאים שכלל לא היו קשורים אלה לאלה. לאור זאת זה לא היה מפתיע שמחשבתו נדדה ואוזניו קלטו שיחה שהתנהלה מעט מאחוריו.

"... זה פשוט מגעיל."

"כן. טוב, אבל תמיד אמרו שהוא תפוח רקוב."

"לגמרי. אם מסתכלים על ג'יימס אפשר לחשוב ששדונים חטפו אותו מהעריסה כשהוא היה תינוק והחליפו אותו עם משהו אחר..."

"שוב אתה עם האמונות הטפלות שלך? אמרתי לך, לא כל סיפורי הסבתא של המוגלגים נכונים בעולם הקוסמים – "

למשמע שמו שלו ג'יימס סב והסתכל בזוג תלמידי השנה החמישית ששוחחו מאחוריו.

"על מה אתם מדברים?"

היה ברור שהם לא היו מודעים לכך שהוא נמצא בחדר. הם נראו נבוכים מאד ורימזו אחד לשני להשיב. לבסוף, בדיוק לפני שג'יימס איבד את הסבלנות, אחד מהם פלט, "השמועות האלה על אח שלך..."

"אילו שמועות?" שאל ג'יימס, שלא ידע על מה הם מדברים.

הנערים החליפו מבטים נבוכים מאד. אבל רגע לאחר שהצליחו להסביר במילים את מה שחששו להגיד ג'יימס כבר לא היה שם; הוא זרק את הספר לכורסא אחרת, נעל את נעליו במהירות ויצא מחדר המועדון בסערה.

הוא לא רצה להאמין למה ששמע, ובו בזמן לא יכול היה להתחמק מההבנה שזה כנראה נכון. אנשים ראו את אלבוס, הם אמרו לו – זו לא הייתה שמועה שהומצאה סתם כדי להתעלל בו. ראו אותו עם האנס מורגן בנשף חג המולד...

הוא סרק את הטירה בצעד זועם. הוא ידע שהוא מתנהג בטיפשות, אבל הוא היה חייב למצוא את אלבוס – למצוא אותו עכשיו ולנער אותו ולדרוש לדעת האם זה נכון.

הוא בדק בכל המקומות המקובלים – בספרייה ובאולם הגדול, והוא אפילו הלך לחדר המועדון של סלית'רין ופסע הלוך ושוב מול שטיח הקיר שבכניסה ודרש מהתלמיד הראשון שיצא משם לדווח לו האם אחיו נמצא בפנים. אבל הוא לא היה שם.

מקלל אותו בינו לבין עצמו, ג'יימס עשה את דרכו מחוץ למרתפים בעצבנות. ממש לפני האולם הגדולה הוא נתקל בחברי נבחרת הקווידיץ' של סלית'רין, שעשו את דרכם אל המעונות שלהם אחרי אימון, עם אפים אדומים ושיער מלא שלג. הקפטן שלהם צעד במרכז, מרוצה מאד מעצמו בעודו צוחק מבדיחה של חברו, עם המדים הירוקים שלו והמטאטא שלו על כתפו.

ג'יימס צעד לקראתו בנחישות זועמת ולפני שמי מחברי הנבחרת הספיק להבין מה מתרחש, הוא לפת את מורגן והטיח אותו בקיר האבן, מקלל אותו בקולי קולות.

חברי הנבחרת התנפלו עליו מייד, מנסים להרחיק אותו מעל חברם. אבל מורגן רק צחק, צחוק מעט חנוק, היות ואמתו של ג'יימס הייתה צמודה אל גרונו.

"זה בסדר, זה בסדר," הוא אמר לחבריו בקלילות שהרתיחה את ג'יימס עוד יותר. "הוא קצת נסער, זה יעבור לו – "

ג'יימס הצמיד את אמתו אל גרונו בכוח רב יותר, גורם לראשו לפגוע בקיר. קול החבטה שנשמע סיפק אותו.

"מי לעזאזל אתה חושב שאתה?!" הוא סינן בפניו של יריבו, זעמו גואה בו באופן בלתי נשלט. "לא אכפת לי ממך או מהסטיות הדוחות שלך, חתיכת נחש – אבל שלא תעז לערב בזה את אח שלי – !"

"אח שלך לא צריך שתגונן עליו, פוטר," אמר מורגן, שעדיין נראה משועשע מהעניין למרות מצבו. "אלבוס יודע טוב מאד מה הוא רוצה. אתה פשוט תצטרך להשלים עם זה שהוא מעדיף גברים – "

"הוא לא!" ג'יימס צעק בפניו של מורגן. איך הוא מאז לרמוז משהו כזה על מישהו מבני משפחתו? על אחיו? זה היה מחליא. אלבוס אולי היה הכבשה השחורה במשפחה, אבל הוא לא היה פריק. הוא לא היה כזה...

מורגן הסתכל לתוך עניו של ג'יימס בזחיחות. "למה שלא תשאל אותו בעצמך?"

ג'יימס הסתכל מעבר לכתפו. אלבוס עמד שם בזרועות רפויות, מאחורי חברי הנבחרת. ג'יימס לא ידע מה ציפה לראות על פניו – כעס? לגלוג? מיאוס מההתנהגות הילדותית שלו? אבל אלה לא נראו שם. הוא הסתכל עליו במן תהייה, כאילו זו הפעם הראשונה בחייו שהוא באמת רואה אותו.

ג'יימס שחרר את מורגן ופנה אל אחיו. "זו אמורה להיות איזו בדיחה חולנית?" הוא דרש ממנו בקול, קרוע בין כעס לייאוש. "אל, למה אתה עושה את זה?"

התהייה נשטפה מעל פניו של אלבוס ובמקומה הופיעה המסכה שג'יימס ציפה לראות – האדישות המעורבת בהבעה שמבהירה שאלבוס מרגיש שהוא משוחח עם מישהו שכנראה בכלל לא מבין את השפה שהוא מדבר בה.  

"זה מה שנכון בשבילי. זה מי שאני. אולי אתה חושב שזה מגעיל, אבל – טוב, אף פעם לא היית מעריץ נלהב שלי, נכון?"

הקלילות בה אמר את המילים האלה הרגיזה את ג'יימס.

"אתה תעשה הכל כדי להשיג תשומת לב!" הוא סינן בלהט, בפניו מתחממות. "גם אם זה אומר לבייש את עצמך ואת כל המשפחה – "

"בינתיים אתה זה שמבייש אותנו, ג'יימס," אלבוס אמר בקור רוח, מחווה בראשו אל חברי הנבחרת ואל כמה תלמידים נוספים שעברו באזור ועצרו כדי לבהות.

זה הכעיס את ג'יימס עוד יותר. הוא שנא כשאלבוס מתייחס אליו כאילו היה ילד. בזעמו הוא הוציא את שרביטו, מתכוון לגרום לאחיו להודות שהוא מעמיד פנים שהוא הומו רק כדי לקבל תשומת לב – להודות שהוא יוצא עם האנס מורגן רק כי אין אף נערה שתרצה אותו – אבל לפני שהספיק לעשות משהו שהיה מתחרט עליו בהמשך, נשמע קול פסיעה חפוז בנעלי בית ופרופסור סאמרוז הגיעה למקום. עיניה הקטנות שמאחורי משקפיה הענקיות הבחינו מייד בשרביט שבידו של ג'יימס ובחזותו התוקפנית.

"אדון פוטר! לא, לא אתה, אלבוס. למשרד שלי, עכשיו ומייד. ופרופסור לונגבוטם ישמע על זה!"

כל הזעם והתסכול של ג'יימס עזבו אותו כמו בלון המרוקן מאוויר, מותירים אותו מיואש. אלבוס יעשה מה שהוא רוצה בכל מקרה, הוא אמר לעצמו. אבל בעודו הולך אחרי ראש בית סלית'רין אל המשרד שלה, לא יכול היה להתנער משנאה עזה ופתאומית שנדלקה בקרבו כלפי האנס מורגן. אלבוס רק בן ארבע- עשרה, הוא אמר לעצמו. הוא רק קורבן. הוא עוד יבין את הטעות שלו ויחזור להיות נורמאלי.

***

השנה החדשה בכלל לא התחילה היטב בשביל אלבוס. לא באמת היה אכפת לו מהשמועות שהתרוצצו בבית הספר עליו ועל מורגן (היה עליו להתחיל להתרגל לקרוא לו האנס). זה לא היה כל כך נורא כל עוד גם בן זוגו התמודד איתן באופן ראוי להערכה שהיווה דוגמא עבורו, ורוב התלמידים בבית שלהם די תמכו בהם. אבל הוא לא הצליח להרגיש טוב עם עצמו כל עוד סקורפיוס המשיך להיות שתקן וקריר כלפיו.

למרות שהמשיך ללכת עם אלבוס לכל מקום ועדיין ישב איתו בשירותים הרדופים כדי ללמוד את קסם האנימאגוס, סקורפיוס לא התנהג כמו עצמו במשך שארית חופשת חג המולד. אלבוס ידע שזה קשור למה שקרה בנשף, למרות שחברו חזר ואמר לו שזה בכלל לא מפריע לו שהוא יוצא עם מורגן. לכן הוא ניסה לשאול את רוז האם קרה משהו בזמן הנשף שעשוי היה לגרום לו להתנהג ככה, אבל התשובה שקיבל הייתה מאד לא נעימה.

"אני לא יודעת מה הבעיה שלו," היא אמרה ביובש קיצוני, מדפדפת בספר זה או אחר על מושב החלון שבספרייה, למרות שבברור לא התעניינה בספר. היא נראתה מדוכדכת וממורמרת במשך כל החופשה והרבתה להתבודד. "רקדנו ונהנינו – טוב, לפחות אני נהניתי. אני ניסיתי ל... כלומר, חשבתי ש..." היא האדימה עד שורשי שיערה ודמעות מלאו את עיניה. היא טרקה את הספר והעבירה יד על פניה. אצל אלבוס התעוררה תחושה רעה מאד לגבי טיבן של המילים הבאות שתאמר. "אז ניסיתי לנשק אותו. אבל הוא פשוט ברח ממני. הלכתי אחריו וניסיתי להבין מה הבעיה... חשבתי שהוא סתם מתבייש... והוא אמר... הוא אמר לי שהוא לא יכול, כי יש מישהו אחר שמוצא חן בעניו..."

היא ניגבה דמעות מעיניה, תחת משקפיה. בהופעתה לא נראה זכר לנערה הלבושה והמאופרת בדקדקנות שהייתה בנשף.

"אתה יודע מי זו יכולה להיות?" היא שאלה את אלבוס בעצבות גדולה.

אלבוס הרגיש רע מאד בשבילה. "אני לא יודע," הוא אמר בזמן שחיבק אותה. זו הייתה האמת. סקורפיוס אף פעם לא הסתובב עם בנות, ועד כמה שהוא ראה, הוא גם לא הסתכל עליהן.

נראה שכל ההיבטים בחייו החליטו להתפרק בו זמנית. בנוסף להתנהגות של סקורפיוס הוא היה צריך להתמודד גם עם השטויות של ג'יימס, שפתאום התעורר בו צורך לא ברור להגן על כבוד המשפחה, ולא היה לו ספק שבקרוב מאד ההורים שלהם ישמעו על התפנית החדשה והשנויה במחלוקת של חייו... ועם כל זה לא היה מספיק, לא נראה שהוא מצליח לעשות אפילו שמץ של התקדמות בנושא קסם האנימאגוס.

כנראה שהחדר הלח והקריר פשוט לא מתאים ללמידה, במיוחד כשמחשיך כל כך מוקדם והכפור מדפק על החלונות הגבוהים והצרים וגם מירטל מייללת לה בתוך אחד התאים, הוא אמר לעצמו באחד הימים הראשונים ללימודים. הוא צפה בסקורפיוס הופך את רגלו לסלע ובחזרה כמעט ללא מאמץ, בעוד הוא עדיין לא הצליח לערוך אפילו את השינוי הכי פשוט באחד מחלקי גופו. אבל כל מה שיכול היה לומר על טיב החדר או השעה בה למדו היו לא יותר מתירוצים – העובדה הפשוטה הייתה שהוא פשוט לא מצליח לבצע את לחש שינוי הצורה הזה. האמת הייתה שהוא פשוט לא היה טוב מספיק, למרות הכל.

בשיעור של בליין הם התחילו להתאמן על הפיכת חפצים לבעלי חיים קטנים. רוב הכיתה עדיין התקשתה בחומר, לכן בליין התקדם באיטיות. אלבוס הצליח לבצע את השינוי בלי שום בעיה, אבל עדיין לא חלה שום התקדמות בהתנהגותם של בעלי החיים שלו.

"אתה לא מפנים את הכללים, אדון פוטר," בליין נזף בו בשבוע השני של ינואר, כשהקיפוד הקטן שיצר מכרית סיכות ניסה לתקוף אותו. בהינף שרביטו של המורה, הוא חזר לצורתו המקורית. "אתה עדיין מרשה לעצמך להתפרע – אתה לא מכניס את עצמך למסגרת המוסר."

אלבוס לא הרגיש נזוף כמו בשיעורו הראשון עם המורה. בליין אמר לו את המילים האלה לעיתים קרובות, מלבד זאת שבאותם יומם חש מתוסכל ועייף מכישלונותיו כל הזמן, ולא הייתה לו אנרגיה לנסות לטפל בגאוותו הפגועה.

"מעכשיו והלאה אתה לא תבצע יותר שינויי צורה בשיעור הזה," בליין הודיע לו וכל הכיתה הקשיבה. אלבוס רצה רק שהוא יפסיק לדבר. "אתה תנצל את השיעורים לקריאה של כמה ספרים בנושא. וכדי לוודא שאתה אכן מפנים את חומר הקריאה, אנחנו ניפגש אחת לשבועיים על מנת לנהל שיעור פרטי – "

"בבקשה לא." המילים נפלטו מפיו של אלבוס כמו ציפור מפוחדת הבורחת מכלובה. קולו לא היה רם יותר מלחישה, אבל הוא הרגיש כאילו הוא נישא לכל קצוות הכיתה.

בליין, שהתחיל לצעוד לכיוון השולחן שלו, נעצר והסתכל באלבוס. ההבעה החמורה התמידית שעל פניו התעמעמה לרגע, כמו פני בריכה חלקים המופרעים על ידי עלה הצונח עליהם בקלילות, חושפת מבט כמעט עדין של רחמים.

"אנחנו אך ורק נדבר במהלך השיעורים האלה," הוא הבטיח מבלי להסס. "אין סיבה לחשש."

אלבוס הנהן, מרגיש פתאום מטומטם מאד לנוכח התגובה שלו. מה פתאום הוא אמר את המילים האלה? מה שקרה עם פרופסור קארנוס היה נחלת העבר – לא הייתה שום סיבה שבעולם שהמקרה יחזור על עצמו עם בליין.

לאחר כמה דקות נשמעה נקישה על חלון הכיתה. על רקע היום הקודר עמד ינשוף של בית הספר עם פתק במקורו. בליין הכניס אותו ולקח את הפתק. אז הוא ניגש אל אלבוס.

"ראש הבית שלך מבקשת לראות אותך במשרדה. אתה יכול לקחת את הדברים שלך."

אלבוס, שבכל מקרה נאסר עליו להמשיך להשתתף בשיעור, הרגיש שמח מאד לאסוף את חפציו ולעזוב את הכיתה, שם כמה מהתלמידים עוד נעצו בו מבטים – הרי היו להם מספיק סיבות. סקורפיוס שקד על שינוי הצורה שלו ובקושי הרים את ראשו כשאלבוס חלף מאחוריו בדרכו החוצה.

הוא הלך אל משרדה של פרופסור סאמרוז כמעט מבלי להבחין לאן הוא הולך. אבל כשהוא הקיש על הדלת ומבפנים עלה קול גברי, ליבו פרפר בפחד חד ופתאומי כמו דקירת סכין.

ראש הבית של אלבוס לא הייתה במשרדה. לעומת זאת, אביו של אלבוס היה שם, יושב באחד מכיסאות האורח שמול השולחן וממתין בסבלנות. פניו היו רציניות מאד, וכשהוא חייך אל אלבוס החיוך המוכר גרם לו להרגיש עוד יותר רע עם עצמו. הוא קיווה שהוא לא יצטרך להתמודד עם הוריו בזמן הקרוב. הוא לא חשב שהוא מוכן לתגובה שלהם עדיין, אם אי פעם יהיה.

הוא נכנס בשתיקה והתיישב בכיסא הנוסף, לחוץ. אבא שלו נראה חמור סבר מאד, וגם קצת סחוט. הוא תמיד עבד הרבה, אבל לעיתים רחוקות נראה כה עייף. אלבוס לא העז להסתכל בפניו.

"קיבלנו מכתב בגלל ג'יימס," הוא סיפר לו בקול רגוע. "נוויל אמר לנו שהוא התקוטט עם כמה תלמידי סלית'רין. הוא לא היה מוכן למסור לנו פרטים על המקרה בקלות, אבל אימא שלך הצליחה להוציא את זה ממנו, כמו תמיד. הוא סיפר לנו למה הוא עשה את זה."

"אני מצטער," אלבוס פלט.

"אתה לא." הוא הרים את ראשו ומצא חיוך זעיר על פניו של אביו. "אם לא היית שלם עם הבחירה שלך לא היית מכריז עליה בציבור."

אלבוס לא היה בטוח מה לומר. "אתה לא כועס?"

"לא, לא כועס. זה יהיה שקר לומר שאני לגמרי בסדר עם זה," אביו הודה בפניו. אלבוס הרגיש חוסר נחת גדול. "לי ולאימא שלך קצת קשה לקבל את זה. אבל אנחנו נקבל את זה בכל זאת, אם אתה מרגיש שזה באמת מי שאתה. אם זה עושה אותך מאושר. ו... אנחנו נשמח לפגוש את ה... חבר שלך, בהזדמנות."

ההצהרה האחרונה הביכה את אלבוס. הוא חש הקלה גדולה שהוריו לא השתגעו כשגילו את האמת עליו, אבל הוא לא חשב שהוא מוכן להצהיר על היחסים שלו עם מורגן (האנס) ברמה הזו. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא החבר שלו – הוא לא היה בדיוק בטוח מה הסטאטוס שלהם.

"תודה," היה כל מה שהוא הצליח לומר.

אביו שלח את ידו והניח אותה על עורפו של אלבוס בחיבה. נראה שהוא לא יודע מה עוד לומר.

"כמה זמן אתה כבר יודע?" הוא שאל אותו לבסוף.

אלבוס משך בכתפיו. אם להודות באמת, הוא הרגיש כאילו הוא תמיד ידע את זה על עצמו, כאילו הוא תמיד הרגיש שהוא שונה מכל שאר בני גילו בנושא הזה. בנות פשוט לא עניינו אותו מעולם – פשוט לא. הוא לא ידע להסביר את משיכתו אל בני המין שלו, אבל היא הייתה שם תמיד, ברקע, גם אם הדחיק אותה ולא נתן לה ביטוי.

אביו ניסה לחייך אליו, אבל נראה שמשהו מעכיר את מצב הרוח שלו. הוא הציץ בשעונו ופלט אנחה שקטה.

"אני צריך ללכת. יש לי פגישה חשובה."

אלבוס הנהן. לא הייתה לו שום התנגדות שהשיחה הזו תסתיים. הם קמו ממקומותיהם ופנו לכיוון הדלת, אבל לפני שיצאו אביו של אלבוס כחכח בגרונו ויישר את גלימתו במתח. אלבוס לא זכר שאי פעם ראה אותו כל כך עצבני בעבר.

"אל, אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי על, אמ... נושאים כאלה ואחרים... אם אתה צריך אוזן קשבת. נכון?" הוא הסמיק באופן ברור. אלבוס התחיל להרגיש שהשיחה הזו הייתה יותר מלחיצה עבור אבא שלו מאשר שהיא הייתה בשבילו.

"בטח," אלבוס השיב, מנסה לחסוך משניהם את המבוכה.

"טוב." אביו יישר את משקפיו. "וגם... אימא שלך דיברה עם ג'יימס, אז אנחנו מקווים שהוא ישלוט בעצמו מעכשיו והאלה. אבל חשוב שתדע שהוא רק דואג לך."

אלבוס הצליח להחניק נחרת בוז ברגע האחרון. ג'יימס לא דאג לשום דבר מלבד השם שלו בבית הספר, גם אם הצליח להסוות את הפעולות שלו בתור התנהגות של אח מגונן.

"זאת האמת, אלבוס." אביו הבחין בפקפוק שלו. "הוא עשה את מה שהוא עשה כי הוא פחד שאתה מנוצל. אני חושב שאתה צריך לגשת אליו ולדבר איתו על זה."

אלבוס הנהן בחוסר התלהבות, למרות שידע שהוא לא יעשה את זה.

אבא שלו נאנח בשמץ של תסכול. "אתם אי פעם תתחילו להתנהג כמו אחים?"

הנימה הקשה שבקולו גרמה לאלבוס לחוש נזוף מאד. הוא הסתכל בפניו של אביו והופתע לראות שם הבעת דאגה חריפה מאד, כאילו ההתנהגות של בניו הייתה עניין של חיים ומוות.

"אתה בסדר, אבא?"

"כן." הוא הבין שהבעת פניו חושפת את רגשותיו ומיהר להשתלט על עצמו. "אני בסדר גמור. אני חייב לרוץ."

הוא חיבק את אלבוס בחוזקה ועזב בצעד חפוז, נראה מוטרד מאד. אלבוס הלך בעקבותיו אבל איבד אותו במהירות – אביו ללא ספק מיהר מאד להגיע לפגישה שלו.

לא היה לו הרבה זמן להרהר בהתנהגות המוזרה והמדאיגה של אביו, כי סקורפיוס המתין לו במסדרון שמחוץ למשרד.

"הי," אלבוס אמר לו, מופתע. "מה אתה עושה פה?"

"מחכה לך," סקורפיוס השיב כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם, תולה את תרמילו על כתף אחת. "ראיתי את אבא שלך."

"כן. הייתה לנו שיחה."

"אז אנחנו הולכים להתאמן?"

"כן, אה.. בטח." אלבוס לא ידע האם להרגיש מבולבל או מאושר לנוכח העובדה שסקורפיוס חזר פתאום להתנהג כמעט כרגיל. הם הלכו ביחד אל חדר השירותים שבקומה השנייה, בשתיקה. אף אחד לא השמיע התנצלות, אבל כרגע ההתפייסות השקטה הייתה טובה מספיק בשביל אלבוס.

הפרק הקודם		הפרק הבא