לב החשכה

 תודה רבה רבה על התגובות ^^ אני שמחה שהפאנפיק ממשיך להיות פופולארי למרות שקשה לי לעדכן בקביעות.

אני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל אני מרגישה שההמתנה הייתה שווה בשביל הפרק הזה P:

פרק 16

ידוע לשמצה

לאלבוס ודיימוס היה יותר ממספיק זמן להשלים את פער השנים שעברו מאז פגישתם האחרונה. הם בילו ימים שלמים מסוגרים במעבדה שלו, שקועים בעבודה החמקמקה והמסובכת של לימדת תכונותיו של האסטרום.

זה היה כמו בימים בהם עבדו ביחד, לפני שדיימוס נכלא, מלבד העובדה שפנדורה לא הגיעה להחוות את דעתה בהפוגות שבין מטלות הבית, ושלא היו ארוחת משותפות איתה ועם מורגנה, שעבורה אוכל היה דבר מוזר ומרתק לא פחות מהתופעה שאביה חקר.

אז הם היו צעירים ומלאי מרץ, נחושים לפצח את התעלומה. היום הם היו קצת פחות צעירים, אבל לא פחות נחושים לעשות כל מה שיכלו כדי לפענח את התבנית שתאפשר להם להיות אדונים על האסטרום. אדונים לגורלם.

זה לא היה קל, בלשון המעטה. מיקומם של כוכבי הלכת בשמיים השתנה לעיתים דחופות, ולא בהפוגות קבועות; היו ימים בהם הם רשמו לא פחות משלוש התנהגויות שונות של אותו חלקיק סלע. את ההתנהגויות האלה הם היו צריכים לייחס למצב הכוכבים באופן הפשוט ביותר, כדי לראות אם בעתיד יצליחו לחזות את ההתנהגות על פי תחזיות השמיים. עד כה, אחרי כמעט חודש של עבודה, הם לא נחלו הצלחה.

מלבד זאת, הם לא יכלו לעבוד בקצב המרבי. היה עליהם תמיד לוודא שעבודתם נראית כאילו הם מנסים למצוא תרופה עבור בתו של הגנרל נוורבורן, כי הוא ואנשיו נהגו לערוך ביקורי פתע במעבדה שלהם כדי להבטיח שהם מתקדמים לאן שהוא.

הביקורים עצמם לא היווה בעיה, רק חוסר הידיעה מתי יקרו. בעצם, מבחינתם הביקורים האלה היו סוג של הפוגה מרעננת ומשעשעת בסדר יומם. היה מהנה מאד להמציא מושגים מטופשים ולהסביר למוגל הבור כל מיני עקרונות מסובכים שכלל לא היו קיימים. לפעמים הם אפילו תכננו מראש אילו הדגמות גרנדיוזיות יבצעו כדי להרשים אותו, ולאחר מכן היו מתענגים על הבעת ההבנה ושביעות הרצון על פניו של הגנרל בעוזבו. ברגעים האלה זה הרגיש כאילו הם שוב נערים בבית הספר.

לא חסר להם דבר, ככל שזה נגע להשלמת התרופה. הם זכו לשלוש ארוחות ביום, שהיו טובות רק במקצת מהאוכל שהוגש לאסירים, אבל היה רב הרבה יותר, כך שהם לעולם לא רעבו. כל מצרך לו היו זקוקים, אפילו מרכיבי השיקויים היקרים והנדירים ביותר, סופקו להם כמעט מייד על ידי ינשוף חסון שנקש על החלון הצר היחיד שבחדר הצנוע בו ישנו. "החברים" של דיימוס, שעכשיו גם היו "חבריו" של אלבוס, לא חסכו בדבר על מנת להבטיח שעבודתם תתבצע.

אבל הם עדיין לא הצליחו להבין אילו כוונות עומדות מאחורי פעולותיהם. הם היו קוסמים – איזו סיבה יש להם לנסות להכחיד קוסמים אחרים?

הם העלו את האפשרות שאולי הם מעוניינים להיות היחידים בעולם שאוחזים בכוח להשתמש בקסם. זה נשמע הגיוני למדי. אבל אלבוס חש, ודיימוס הסכים איתו, ששאיפה כזו לא הולמת את חברי הארגון. הם תמיד פעלו בצללים, לא הביעו עניין בעולם החיצון שלא היה קשור לעבודתם. למה שפתאום יתעניינו בכוח?

היו יותר מידי חורים בספקולציה הזו, או בכל תיאוריה אחרת שהעלו. אבל הם המשיכו להעלות ניחושים כשהיו שוכבים במיטותיהם הצרורות בחשכה, לפני שנרדמו – זה עזר להם לשכוח שהם חסרי אונים כמו זוג גורי חתולים.

"בוא נבקש פגישה," הציע אלבוס לילה אחד, בעודו שוכב במיטתו ובוהה בסדקים המוכרים שבתקרה הגבשושית. "נבקש להציג את הממצאים שלנו."

דיימוס, שעד עתה שכב על הצד כשפניו אל הקיר, הסתובב אל אלבוס במהירות. זה היה לילה ללא ירח, ורק הכוכבים האירו מבעד לחלון הצר הקבוע עמוק באבן, מטילים ריבוע זוהר על הרצפה בין שני הגברים השוכבים כנגד הקירות הנגדיים של החדר הקטן.

"בבקשה תאמר לי שאתה מתלוצץ," הוא אמר לאלבוס בחומרה.

"אני מדבר ברצינות." אלבוס התגלגל על הצד, פונה אל דיימוס. "נוורבורן אולי טיפש, אבל אנחנו בכל זאת הולכים על קרח דק אצלו. אנחנו צריכים איזו רשת הצלה, תוכנית מילוט, למקרה שהוא יגלה מה אנחנו עושים באמת."

"אני מעדיף לספוג את חמתו של נוורבורן מאשר את של הבלתי- כבולים." בכך דיימוס חתם את השיחה, מפנה לאלבוס את גבו ומעמיד פנים שהוא הולך לישון. אבל אלבוס ראה את המתח בעצמות כתפיו הבולטות מרזון, וידע שהוא שוכב שם בעניים פקוחות, מתייסר בזיכרונות כואבים.

אלבוס הסתכל עליו זמן קצר ואז השיב את עניו אל התקרה. הוא יכול היה להבין את הפחד של דיימוס. הטעות המרה שעשה בצעירותו, שהיא ההחלטה לעבוד עבור הבלתי כבולים, רמסה את חיו ואת כל מי שאהב. והוא יכול היה רק לדמיין את האשמה שבוודאי רדפה אותו ללא מנוח, לאור הידיעה שהוא מקור סבלם של אלפי קוסמים ומכשפות.  

ובכל זאת, לדעתו חברו לא חשב בהיגיון. שנים של כליאה ודיכוי באזקבן ובמקום הזה גזלו את כל תקוותיו, מותירות אותו כנוע. הוא עוד זכר את כלא הקוסמים, ללא ספק, ואלבוס ידע מה הוא חושב – הבלתי כבולים הוציאו אותו משם, ובאותה קלות הם יכולים להחזיר אותו. או לעשות לו משהו גרוע יותר. והוא היה כל כך שבור – שבור מעבר לכל גבול שהוא חשב שאפשרי עבור אדם. פחדו הגדול ביותר לא היה למות במקום כמו אזקבן. הוא פחד שהוא ישרוד רק כדי לחיות לנצח בגיהינום של כאב.

לאחר זמן מה קיבל החלטה וקם ממיטתו, חוצה את הרצפה הקרה ברגליים יחפות וניגש אל מיטתו של דיימוס, שהעמיד פני ישן. הוא התיישב והניח את ידו על כתפו הצנומה של חברו, ורק אז דיימוס נשא אליו את עניו הכהות, שטופות הדם. הן היו יבשות לחלוטין – יבשות מעבר לכל גבול אפשרי. כל דמעותיו יבשו לפני שנים רבות.

"אתה לא צריך לפחד מהם," הוא אמר לו. "הם רק בני אדם, בדיוק כמוך. אין להם שום כוח עליון, לא משנה מה הם גרמו לך לחשוב."

"לא, אלבוס. אתה לא תשכנע אותי להסכים לזה," הייתה תשובתו הנחרצת של דיימוס. קולו רעד קלות. "אתה לא מכיר את תחושת התבוסה הזו. זה כמו חול טובעני – אם תנסה להתנגד, זה יחנוק אותך. זה חסר תקווה."

אלבוס הרגיש מרירות עולה בגרונו, ואת כתפיו נמתחות. "אני מכיר אותה ועוד איך," הוא אמר בחומרה. "אני עבדתי במשך שנים להוכיח שהאמון שנתתי במישהו שאהבתי היה מוצדק, ונכשלתי – "

"אתה לא הובסת, אלבוס. שנינו יודעים את זה. אתה עדיין אוחז בקצה האמונה שזה לא נכון, עדיין מתכנן את היום בו תהפוך את הקערה על פיה ותוכיח שצדקת כל הזמן הזה לגבי אבא שלך." דיימוס השפיל את עניו. "תמיד היית מוכן לשרוף את העולם בשביל להשיג את מה שאתה רוצה. זה לא שונה עכשיו. אני רק מבקש שהפעם, רק פעם אחת, תקשיב בקולי. אל תתקרב אליהם. בבקשה ממך."

אלבוס הסיר את ידו מהכתף של חברו. הוא חש טינה פתאומית כלפיו, אבל ידע שהוא צודק. הוא חשב לא מעט על אביו, גם עכשיו, כשהתברר לו שהיה אשם. שמעל באמונו ובאמון כל בני המשפחה. הוא ידע שעליו לכעוס עליו, לשנוא אותו, לשנוא את עצמו, אבל הוא פשוט לא הצליח להביא את עצמו לידי כך. הוא לא יכול היה להתעלם מהתחושה המוצקה בבטנו שאמרה לו שאחרי כל מה שלמד, אחרי כל הזמן בו חקר את סיפור חיו של אביו, התשובה לתעלומה בת עשרות השנים לא יכולה להיות כזו פשוטה ונחרצת. הוא ידע שיש בכך יותר.

לכן בבוקר שלמחרת, כשדיימוס כבר היה ער והכין את המעבדה לעבודת היום, אלבוס כרע על רצפת חדר השינה הקרה וכתב במהירות מכתב בקשה לפגוש את הבלתי- כבולים, אותו הוא חתם בשמו בלבד, ומסר אותו לינשוף שהגיע אל החלון המוצף אור בוקר אפור עם חבילת מצרכים. הינשוף הסתכל בו בעניים צהובות מלאות תבונה, כאילו ידע בדיוק מה הוא עושה, לפני שנשא את הבקשה שלו מעל גלי האוקיינוס העטורים ערפילים.

דיימוס התנהג בחביבות עצבנית באותו הבוקר, מביע חרטה אילמת על המילים הקשות שאמר לאלבוס בלילה שלפני. אלבוס קיבל את ההתנצלות האילמת, והרחיב והבטיח לדיימוס שלא ייצור קשר עם "החברים" שלהם. ההצהרה מילאה את דיימוס הקלה. אלבוס אהב לראות אותו ככה. חברו היה מעוור על ידי הפחד שלו מחברי הארגון – מוטב היה לו להישאר מחוץ לזה. זה לא היה קשור אליו או אל העבודה שלהם. זה היה קשור רק לאבא של אלבוס.

הם פצחו בעבודתם ללא עיכובים. אלבוס דחק את המחשבות על מכתב התשובה שיקבל הצידה, יודע שאין טעם להתחיל לאבד את הסבלנות כבר עכשיו. הוא ידע שייקחו לפחות כמה ימים עד שיקבל תשובה.

אבל הוא טעה. הם התכוננו לעשות הפוגה בעבודתם לפני ארוחת הצהריים כשחצי תריסר חיילים חמושים ולבושים במדים מלאים נכנסו בהפתעה.

אלבוס ודיימוס עצרו מעיסוקיהם והניחו את ידיהם מאחורי ראשיהם, לפי ההליך המוכר. החיילים בדקו את כיסיהם ואת סביבת עבודתם בחיפוש אחר חפצים חדים או נוזלים חומציים שיוכלו לשמש לפגיעה בהם. גם כשלא מצאו כאלה, הם המשיכו לכוון את נשקיהם אל השניים, כאילו פחדו שבכל רגע ישנו את צורתם למפלצות מזוויעות.

אלבוס ציפה שהגנרל נוורבורן ייכנס בכל רגע, אבל הוא לא הופיע.

"בוא איתנו," אחד החיילים אמר לאלבוס, דוחק אותו לכיוון הדלת. "רק הוא," הוא הוסיף כשדיימוס פנה ללכת אחריו. "קדימה."

"אל תדאג," אלבוס אמר לחברו מעבר לכתפו בעוד קנה רובה ננעץ בגבו, מאלץ אותו להתקדם. הוא הספיק לראות מבט אפל על פניו של חברו לפני שדלת המעבדה נסגרה אחריו. האם נוורבורן הבין מה הם מנסים לעשות? האם הוא עומד להחזיר את אלבוס לתאים?

אבל במהרה התברר לו שזה לא המצב. הוא בכלל לא היה בדרכו אל נוורבורן, כפי שחשב בתחילה. החיילים הובילו אותו אל אגף זר, בו המסדרונות היו מטויחים בטון גס ורוחות חזקות, קרות ולחות, נשבו בהם. זרועותיו של אלבוס כבר היו עייפות עד שהגיעו אל חלל עצום בעל תקרה נמוכה, מואר בשורות של מנורות לבנות קרות, בו עמדו עשרות כלי רכב מוגלגיים, מוכנים לפעולה.

חייל אחד תפס בידיו של אלבוס בגסות וכפת אותן מאחורי גבו באזיקי מתכת. אלבוס הרגיש מייד את השפעתו החזקה של האסטרום בהם, וטעם מתכתי עלה בפיו, מעורר בו בחילה.

הם העלו אותו אל החלק האחורי של אחד הרכבים, שם ישב מוקף ארבעה חיילים, חש תשישות פתאומית ומכניעה בעוד הרכב מזנק בנהמה קדימה.

בשלב זה הוא הבין בדיוק לאן לוקחים אותו. הם עשו את דרכם במנהרות ארוכות ומתפתלות, כשאור הפנסים מפלח את החשכה הכבדה, מתנדנדים על האבנים הגדולות או מחליקים על מדפי אבן רחבים, מתרחקים מהמוצב בהתמדה. מידי פעם אור הפנסים קלט נצנוץ כחול; גבישים עצומים של האסטרום, כמו חרבות של ענקים, הזדקרו מתוך קירות הסלע המוצקים. אלבוס חש הקלה לאור הידיעה שהאסטרום משפיע על בני אדם רק במגע ישיר; היה מספיק ממנו במערות האלה כדי להכחיד בקלות את כל הקוסמים בעולם. אם ההשפעה לא הייתה במגע בלבד, ראשו היה ללא ספק מתפוצץ מהקרבה אל הגבישים הכחולים העצומים.

הם נעצרו בפתאומיות. אלבוס, שחש חולשה נוראית, נפל ממושבו מעוצמת הבלימה. ידיים חזקות תפסו בו והרימו אותו על רגליו כמו בובת סמרטוטים. ידיו שוחררו, והוא הרגיש הקלה.

הסיבה לעצירה הפתאומית התבררה לו מייד; הם עמדו על קצה מדף סלע שהזדקר מעל חלל טבעי עצום בתוך הסלע. רחש מתמיד של רוח חזקה מילא אותו ללא הפוגה, שורק בסדקים שבסלעים.  

הפנסים כובו, אבל עדיין היה שם אור. בתקרה הגבוהה היו פתחים ארוכים וצרים, דרכם הסתננו קרניים בודדות של שמש אפרורית, כמו ווילונות דקיקים. מבעד לווילונות, שנעו ברכות עם תזוזת העננים בשמיים, נגלה בפני אלבוס מבנה. הוא לא יכול היה שלא לבהות בהתפעלות בעוד החייל מוביל אותו בשביל תלול וצר שירד מהמדף.

קיר הסלע הטבעי נחצב ולוטש עד שהפך למבנה מפואר קבוע בסלע. ארמון. לא היו חלונות, רק דלת ברזל עצומה בגודלה בחזית. אך הארכיטקטורה לא נתנה למחסור בדלתות ובחלונות לעצור בעדה מליצור צריחים ומרפסות מפוארים שהזדקרו מתוך הסלע הטבעי, אליהם לא הייתה שום דרך להגיע.

ככל שהתקדמו, כך אלבוס הפנים כמה המבנה אכן עצום. הם הלכו לפחות חצי שעה לפני שהגיעו אל דלת הברזל, חסרת הידית או המקוש, שהתנשאה עשרים מטרים מעל ראשיהם. היא הייתה עתיקה מעבר לכל דמיון – העיטורים המסובכים שהתלבטו מתוכה היו שחוקים משנים וכמעט בלתי ניתנים לפענוח – אך אף טיפה של חלודה לא נגעה בה. משני צידיה עמדו שני פסלים זהים של סוסים אציליים, שפוסלו ללא דופי מגבישים ענקיים של אסטרום כחול צלול במחווה של פאר חסר תקדים. אך הפרט שסיקרן את אלבוס יותר מכל במקום הזה היה סהר של סמלים מאגיים ורונות שנחרטו על הרצפה מסביב לדלת, כמו יוצרים חומה בלתי נראית של הגנה קסומה.

הוא לא הכיר את הרונות והסימנים האלה, אך הוא יכול היה להעיד שהם עתיקים – עתיקים כל כך שהוא היה בספק אם יש קוסם חי בעולם שיהיה מסוגל לפענח את משמעותם האמיתית. וזה הביא אותו לשאלה שהלהיבה וסקרנה אותו יותר מכל – מי בנה את המבנה המדהים הזה, ולפני כמה זמן? 

הוא בקושי זכר שהחייל המוגלגי שם עד שהוא הסיר את הכפפה שלו ונגע בידו בברזל השחור העתיק. הדלת העצומה נפתחה למגעו האילם כבדרך קסם...

אלבוס הסתכל בחייל. לראשונה מאז שירדו מהרכב הוא הסתכל באלבוס בחזרה. תחת הקסדה שלו עניו היו בצבע חום- ירקרק שגרתי לחלוטין, מלבד כתם בהיר, כחלחל, שכאילו התפשט הלאה מעינו השמאלית בצורה לא לחלוטין טבעית.

"שכה אחיה..." מלמל אלבוס, שמעולם לא ראה משהו כזה. החייל ניתק את קשר העין וזירז אותו להיכנס.

אלבוס גילה שהוא מחייך לעצמו בעודו צועד אל האפלה. מה נוורבורן היה אומר לו היה יודע שיש בשרותו קוסמים במסווה?

הדלתות נסגרו אחריהם בחבטה מהדהדת, אחריה נותרה דממה הכבדה והעמוקה של בטן האדמה. הם נותרו בחלל שחור משחור, בו האוויר היה מצחין. אלבוס כבר היה רגיל לריח האוויר העבש במנהרות תחת האדמה, אבל זה היה קיצוני. זה לא היה ניחוח של רקב, רק של לחות מעופשת, ושל אוויר שלא זז במשך אלפי שנים.  

החייל הדליק פנס. הם היו במסדרון אבן אדיר שהתמשך אל החשכה. הם התחילו ללכת, ומידי פעם אלבוס קלט עניים נוצצות ופנים מעוותות מסתכלות בו בהבזק של אור הפנס; קירות המסדרון היו מקושטים פסלי אבן סדוקים של אנשים ענקיים בעלי עיני אסטרום כחולות.

לבסוף הם יצאו מהמסדרון אל אולם רחב שהואר באור טבעי. חור עגול בתקרה, שהתמשך עשרות מטרים עד פני השטח, הטיל זרקור בהיר ומאובק במרכז החלל. מהצד השני של הזרקור הבהיר ישבו תריסר אנשים עטויי גלימות שחורות מסביב לשולחן אבן בצורת סהר, בוחנים את אלבוס בדומיה קודרת תחת ברדסים רחבים שהסתירו את פניהם.

אף אחד מהם לא דיבר, הם רק צפו בו בסבלנות אין קץ, כממתינים שהוא יעשה את הצעד הראשון. לבסוף הוא העז לעשות כמה צעדים לכיוון השולחן, ואז קול דיבר, מהדהד באולם.

"אנו הבלתי- כבולים!" הצהיר הקול, רועם בהדרת כבוד, ואז נדם.

ליבו של אלבוס פרפר בחוסר וודאות. הוא פתח את פיו להשיב משהו, כשאחד האנשים הישובים בלא ניע נטה קדימה פתאום ופגע בשולחן בקול חבטה וקשקוש. מייד לאחר מכן הגיע הד צחוק פרוע מבין קשתות התקרה.

אלבוס חש תערובת של בלבול ועצבנות למשמע הקול. הוא ניגש אל האדם הקרוב אליו ביותר, שלא הרים אליו את מבטו, כאילו לא היה מודע לנוכחותו. הוא נגע בכתפו ונחרד לגלות עצם חשופה. השלד הישן בו נגע התנדנד והתפרק כשפגע ברצפה.

קול הצחוק המשיך להדהד. אלבוס הרים את מבטו וגילה אדם – הפעם בשר ודם – עומד על גזוזטרה בצד השני של החדר. הוא התחיל לרדת במדרגות העתיקות לכיוון האולם, עדיין צוחק בחופשיות.

"תסלח לאיש זקן על שיגעונותיו," הוא אמר לאלבוס בקול עליז וגבוה, סדוק מזקנה, בעל מבטא סקוטי מובהק. הוא חצה את האולם בצעד בוטח, מקל ההליכה שלו נוקש על הרצפה בקצביות.

"מזמן לא הייתה לי הזדמנות לתעלול טוב. והפנים שלך כשהוא נפל על השולחן –" הוא פלט עוד צחוק בריא. "חסר תקדים!"

אלבוס היה מבולבל מכדי לדבר. האיש נשאר בדיוק מחוץ למעגל האור כשהוא הניע את שרביטו ואחד השלדים החל להתנועע בתנועות דרמטיות מוגזמות.

"אנו הבלתי- כבולים!" הוא רעם בלעג גלוי. "לזה ציפת, נכון? לחבורת קוסמים מסתוריים שמתאספים מסביב לשולחן עגול בארמון קוסמים עתיק?... ובכן, צר לי לאכזב אותך – " השלד הניח את ידיו על צידי גולגולתו בהבעת חמלה מלגלגת. "– אבל זה בכלל לא הסגנון שלנו."

"מי אתה?" אלבוס דרש לדעת, מרגיש מושפל ולא בטוח במקומו. ממבט ראשון האיש נראה לו משוגע, אבל אם הוא היה אחד הבלתי- כבולים, הוא ללא ספק היה חכם בהרבה משהוא גרם לאלבוס להאמין.

הזקן ניפח את חזהו בגאווה. "קדוגן הגדול! קדוגן הנפלא!" הוא קרא בקול גבוה, שהפך לאיטו לנמוך ורציני יותר. "אבל אתה יכול לכנות אותי פשוט קדוגן, אמן ההאנשה."

לפקודתו של הזקן, כל השלדים התעוררו לחיים באחת וקמו על רגליהם. אחד מהם פנה להרכיב מחדש את השלד שאלבוס פירק, והשאר התחילו להתרוצץ מסביב, מופיעים פתאום עם כלי אוכל, צנצנות ריבה, גבינות, חמאה, לחם, ביצים, פירות, קנקן תה וספלים. הם ערכו את שולחן חצי הסהר בחריצות, פורשים מפה פרחונית ומביאים מפיות. אחד השלדים הזיז לאחור כיסא וסימן לאלבוס בנימוס להתיישב. אלבוס הכריח את עצמו לא להצטמרר למראה החיוך השלדי והתיישב.

מארחו המשוגע התיישב במרחק כמה כיסאות ממנו, במקום בו יכלו להסתכל זה בזה ללא מאמץ. כעת אלבוס ראה שישערו האפור והלבן מוארך ופרוע, מקיף את ראשו כמו הילה, ושזקן תואם ממסגר את פניו הרזות, גורם לו להיראות כמו לפרקון תעלולן וזדוני. עניו היו קטנות ונוצצות תחת גבותיו הפרועות.

הוא הרשה לשלדים לפרוש מפית על ברכיו ולהניח את מקל ההליכה שלו על הכיסא לצידו, כאילו היו לא יותר ממשרתים נחמדים בשר ודם. אלבוס הבחין שבקצה מקל ההליכה שלו קבוע כדור בדולח קטן מלא עשן אפור ואדום.

"עכשיו אדבר ברצינות," אמר קדוגן, לוקח כוס תה מאחד השלדים. "זה תמיד היה מן חלום עבורי, לפגוש אותך יום אחד. אתה שותה את התה שלך עם חלב?" שלד אחר הגיש לאלבוס ספל תה משלו וקד לו לפני שהתרחק.

"אז כמו שאמרתי, מיותר לומר שהתרגשתי מאד כשקבלתי את המכתב שלך הבוקר. אני אומר לך, כל האחרים יוריקו מקנאה כשישמעו ששתיתי תה עם אלבוס סוורוס פוטר... לכל השדים והרוחות, האור הזה דרמתי מידי בשביל שעת התה."

הוא הניף את שרביטו כבדרך אגב ומאות נרות נדלקו ברחבי החדר, נחים על הרצפה ומרחפים באוויר. אלבוס הסתנוור מעט מהאור הפתאומי. כעת יכול היה לראות בברור את האולם המפואר והמאובק בו ישבו, שנתמך על ידי עמודי אבן מעוטרים בחן בגבישים כחולים.

אלבוס לא הבין מדוע קוסמים יבחרו לקשט את מקום המפגש שלהם בחומר שמגע ממושך איתו יכול להרדים את כוחות הקסם שלהם לנצח. אך כמעט מייד הוא הבין שננקטו אמצעי בטיחות מחוכמים, שללא ספק נועדו לעצור את השפעת האסטרום; מסביב לכל עמוד שקושט בגבישים כחולים שורטט מעגל הגנה מורכב רונות וסימנים מכושפים עתיקים, דומים מאד לזה שהופיע בכניסה לארמון. כעת לא היה לאלבוס ספק שזו מטרתם של הרונות האלה.

"לא ידעתי שאני מפורסם," הוא אמר, מקפיד להסתיר את הניצוץ שנדלק בקרבו למראה השרטוטים שעל הרצפה.

"ידוע לשמצה יהיה מתאים יותר," אמר לו קדוגן. הוא נתן באלבוס מבט של סב המביט בנכדו השובב. "ייצרת עבורנו לא מעט צרות בשנים האחרונות, דע לך. העקשנות שלך לגלות את האמת עלינו הייתה מטרד מאד לא נוח. אפילו היינו צריכים לארגן מעקב אחריך – מי היה מאמין שנרד לכזה שפל?"

אלבוס חשב מייד על פרופסור קליסטוס. הוא ידע שהם עוקבים אחריו מאז היום בו נלכד, אבל לא העלה בדעתו שהם עושים זאת מתוך חשש ממנו.

"אתה מחמיא לי," הוא אמר והתחיל למרוח חמאה על פרוסת לחם בשלווה. "לא תיארתי לעצמי שאני יכול לערער ארגון כזה."

"טוב, הארי מאז ומתמיד היה נקודת התורפה שלנו," השיב קדוגן באדישות מוחלטת. שמו של אביו גרם לאלבוס להימתח, אבל הוא הקפיד לשמור על הבעה שגרתית. "הוא היה הקשר ההדוק ביותר שלנו אל העולם שמחוץ לארגון. זה היה שימושי מאד עבורנו, אבל קשר כזה עובד לשני הכיוונים."

"הוא באמת היה חבר מרכזי בארגון שלכם?" אלבוס שאל, מתכוון להאריך את השיחה כמה שיותר. הוא נגס בפרוסת הלחם והגניב את סכין המריחה אל חיקו.

"קשה להאמין, נכון? בכיר במשרד הקסמים, איש משפחה – ככה אנשים אהבו לראות אותו. אבל לפעמים הם נטו לשכוח שכנער, הוא נלחם לעצור את רודנותו של קוסם ששאף לעצב את החברה כפי שהוא רואה לנכון, לא חשוב את מי ירמוס בדרך. הם לא הבינו ששנים לאחר מותו של הרודן הזה, רודן חדש תפס את מקומו – ושמו היה משרד הקסמים." קדוגן דיבר כאילו הוא מספר איזה סיפור אגדה. אלבוס העמיד פני מרוכז למרות שהאזין רק בחצי אוזן; בעזרת הסכין הוא התחיל במלאכה הדיסקרטית של חריטת הרונות והסימנים שראה על הרצפה על אמתו.

"לכן כשהוא נחשף כולם הפנו לו את גבם. אנשים שקודם לכן הגדירו את עצמם חבריו ומשפחתו היו משותקים מרוב הלם וחוסר אמון, ולא עשו דבר בעת שהקסמהדרין הוציא אותו להורג על בגידה..." קדוגן לגם מהתה במבט כאוב, כאילו הוא צופה באותה הוצאה להורג ברגע זה.

"תמיד חשבתי שאתם לא מתעניינים בפוליטיקה." אלבוס ניתב את השיחה לכיוונים בטוחים יותר. הוא לא רצה לשקוע בשיחה על אביו – היה עליו להתרכז כעת.

"עד שזה מגיע ליום בו משרד הקסמים דן את תחום העבודה והמחקר לו הקדשנו עשרות שנים מחיינו להיות חתרני ומסוכן לציבור ובכך הופך כל אחד ואחד מאיתנו לפושע." קולו של קדוגן שוב הפך מגבוה ועליז לנמוך ורציני בהדרגה מוזרה. הוא הסתכל באלבוס בריכוז והוא פסק מעבודתו. עורו צרב ודימם, אבל הוא לא נתן לזה להיראות על פניו.

"אני משוכנע שאתה מכיר את התחושה. אתה צריך להבין שאנחנו לא האנשים הרעים פה."

"ובכן, איזה רוע יש בסיוע בלכידה והתעללות במאות מבני מינכם?" השיב אלבוס במרירות. "לא תוכל לשנות את עמדתי בנושא הזה, קדוגן הנפלא. ביליתי מספיק זמן בתאים."

קדוגן הסתכל באלבוס כאילו מעולם לא ראה אותו קודם לכן. עניו הכהות התרחבו ובלטו מתוך פניו הזקנות, ואז הוא התחיל לצחוק צחוק חסר שליטה. השלדים שלו חיקו אותו בנקישות לסת מצמררות.

אלבוס ניצל את ההזדמנות להשלים עוד פיסה חשובה מהשרטוט, יודע שהוא חייב לנצל את ההזדמנויות שיש לו. הוא לא ידע כמה זמן השיחה תימשך.

לבסוף קדוגן נרגע ומחה את עניו. "אני מצטער," הוא פלט. "נזכרתי במשהו נורא מצחיק..." הוא פלט נחרת צחוק בלתי נשלטת ומיהר להרגיע את עצמו. "טוב, בחזרה לנושא. אני מתאר לעצמי שתרצה לשמוע סיפורים על אביך. זה הרי מה שאתה עושה מאז שהוא נרצח – אוסף סיפורים אודותיו."

"אתה גורם לי להישמע כמו זמר נודד."

קדוגן התפקע מצחוק. "ובכן, זה פחות או יותר מה שאתה, לא? בלי להעליב, כמובן. איזו תועלת חשבת שתצמח לך מחיפוש הסיפורים האלה? אמור לי בכנות. הסוד האפל ביותר של אביך נשמר מפני העולם מכל משמר במשך שנים. באמת חשבת שהעובדה שהוא מת תשנה משהו? הארי היה אדם חכם וקוסם מוכשר, הוא ידע מספיק טוב כדי לא לאחסן מידע כזה במקום נגיש לכל כמו הראש שלו או ראשיהם של אנשים אחרים. הוא שמר על הסוד הזה מכל משמר."

אלבוס לא השיב. הוא לא סיפר לקדוגן שמאז ומתמיד הונע על ידי האמונה שאביו רצה שיגלה את האמת ויטהר את שמו, לכן הותיר עבורו רמזים אותם רק הוא יכול היה לגלות. רמזים שיובלו אותו אל המקום בו הוא הסתיר את האמת.

"נראה שאתה מכיר את אבא שלי היטב," הוא אמר במקום, מקפיד להאריך את השיחה עוד ועוד.

"הכרתי אותו טוב למדי," אמר קדוגן, שהיה עסוק באכילה ולא הראה סימן שהוא מבחין בעיסוקו הנסתר של אלבוס. "אולי לא היינו כמו אחים, כפי שכל גיסיו התיימרו להיות, אבל הוא היה אחד מהשבעה, לכן היה בינינו קשר הדוק של אמון. מן הסתם שאתה לא יודע, אבל השבעה הם הגרעין המרכזי של הבלתי- כבולים. שבעת הקוסמים המוכשרים ביותר בארגון."

"תיארתי לעצמי שמדובר במשהו כזה. אתם אוהבים לכנות את עצמכם אמנים של תחומי כישוף שונים – אמן ההאנשה, אמן האשליות..."

"אכן כן! אתה חד לא פחות משאחרים מעידים עליך, אלבוס סוורוס. כך אנחנו מכנים את עצמנו."

אלבוס פסק לרגע מהחריטה האיטית והזהירה. הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי לשאול: "אם ככה, באיזה תחום קסם אבא שלי התמחה?"

קדוגן הרצין. המחזה היה מוזר לצפייה, כאילו הוא הסיר מעל פניו מסכה דביקה ומחויכת וחשף דבר מה כמעט מפחיד. "אה, זה תחום קסם מוזר ומרתק ביותר," הוא אמר בקול הנמוך והרציני. "הארי פוטר נקרא בינינו אמן המוות."

אלבוס מצא שהוא מרחיק את הסכין מזרועו, שוקע לחלוטין בדבריו של קדוגן.

"מה הפירוש?" הוא שאל.

"ובכן, אתה מבין שהארי מעולם לא רכש השכלה מסוימת באף תחום קסם. הוא לא היה מלומד, הוא היה הילאי. אבל כידוע לכל, הוא היה אמן בחמיקה מפני המוות. אני חושב שבטוח לומר שהוא חמק ממוות בעור שיניו עשרות פעמים, כשהפעם הראשונה הייתה כשהיה בסך הכל בן שנה. פעם אחת הוא מת – מת ושב לחיים. כמה אנשים יכולים להעיד שעברו חוויה כזו?

"זה היה כוחו של אביך. הוא לא פחד מפני המוות. אבל זה לא היה אומץ שנבע מטיפשות, אלא מידיעה וניסיון. וכשאדם מסוגל להסתכל בפניו של המוות מבלי למצמץ – ובכן, זה אדם שראוי לפחד ממנו."

אלבוס, שמעולם לא ראה את אביו באור כזה, חש צמרמורת מטפסת במעלה גבו בעוד התעלולן הזקן מדבר. היו אגדות אורבאניות רבות שסבבו סביב אביו, ואחת מהן הייתה שבאימות האחד לפני האחרון מול אדון האופל נשמתו יצאה מגופו ושבה אליו. אבל אלבוס מעולם לא האמין לסיפורים האלה במלוא ליבו, כי אביו מעולם לא הגיב אליהם. מלבד זאת שהוא לא היה צריך עדות כזו כדי להרגיש שאביו הוא גיבור נצחי שיחיה לנצח.

אבל כשקדוגן כינה אותו "אדון המוות" הצטיירה בעיני רוחו של אלבוס דמות שהייתה שונה מאד מדמותו של אביו. דמות של אדם קודר, מסוכן, שחי חיי נצח בודדים.

"אני חושב שזה מספיק תה להיום," אמר קדוגן פתאום, שב לדיבורו העליז. היא ניגב את פיו במפית וסימן לשלדים לפנות את השולחן. אלבוס ניגב את הסכין מטיפות דמו בצד הפנימי של חולצתו והגניב אותו בחזקה לשולחן. השרטוט על זרועו לא היה מושלם, אבל לא הייתה לו ברירה אלא לכסות אותו בשרוולו ולסמוך על זיכרונו.

קדוגן לקח את מקל ההליכה שלו וקם. אלבוס עשה כמוהו.

"היה תענוג לפגוש אותך, אלבוס סוורוס פוטר," אמר הזקן ולחץ את ידו של אלבוס. החריטות על אמתו צרבו אך הוא הסתיר את הכאב. "את נושא את החזון של אביך. אנחנו עוד ניפגש."

"כן," השיב אלבוס, למרות שקיווה שזה לא יקרה. החייל הקוסם השתקן צץ פתאום ללוות את אלבוס בחזרה.

כשהיה בקצה השני של האולם, קדוגן קרא אחריו. אלבוס הסב את ראשו וגילה את הזקן משתעשע כמו ילד בכדור הבדולח אפוף העשן שבקצה מקל ההליכה שלו.

הוא אמר, "אלבוס, אם אי פעם יתחשק לך לגלות את האמת על אביך, חפש את האגדה על אוצרות המוות."

הפרק הקודם		הפרק הבא