The games begin

אני מצטערת על הזמן שלקח לי לכתוב את הפרק הזה... ואני מקווה שאהבתם אותו, הוא מאוד משמעותי עבור העלילה. אני גם מצטערת על כך שהוא יצא מעט קצר יותר מהרגיל. לא יכולתי להאריך אותו.
אשמח לתגובות D:

~*~


פרק שבעה עשר

'אנחנו כל הזמן רואים אותך. כל הזמן שומעים אותך. אל תפעלי על דעת עצמך. ניצור איתך קשר בקרוב.'

קראתי שוב ושוב את תוכנו של המכתב, מחפשת סימנים נסתרים לשווא. הוא נכתב בדיו אדומה כדם שהעבירה צמרמרות בגבי והחתימה המוכרת לא התנוססה מתחת למילים. חיככתי את ידיי זו בזו במעט חשש בעודי מחפשת במבטי משהו, כמעט מקווה לחזות בנשיא צץ מבין העצים ומסביר לי ביתר פירוט למה הוא התכוון. אך הקרחת נותרה שוממה סביבי וכתפיי נשמטו.

לראשונה התייחסתי לנוף סביבי. עצים גבוהים יותר מבשאר היער. הם נראו כמעט מאיימים כשנשאו מעליי והטילו סביבי צלליות גדולות שנראו בקלות כצללי אנשים, בעוד הירח נישא מעליי וגורם לי להרגיש חשופה לעיני כל. נסוגתי באיטיות מבלי משים ויצאתי מהקרחת הישר אל בין העצים, שם חשתי... מוגנת יותר, במובן מסוים.

ובדיוק אז זה קרה. ראיתי כיצד המצלמות נדלקות מחדש ומאתחלות את עצמן, ממהרות לעקוב אחר ההתרחשויות המהירות שהחלו להתבצע. אך לא התייחסתי אליהן. מבטי התמקד בנער שנכנס במהירות אל תוך הקרחת. הוא נראה מפוחד אך החלטי, באופן שגרם לי לשמוע מאוד על כך שהסתתרתי מבעוד מועד.

הנער סרק את האזור במהירות. תנועותיו נראו כמעט מכניות. תווי פניו היו מסותתים ועיניו הוסתרו מאחורי קווצות עבות משיערו בעודו קורא בשמה. פעם אחת. בחוזקה, כאילו הוא לא מפחד מכך שישמעו אותו.

הפעלתי את המחשבה וניסיתי לעלות על הסבר לכל הדברים שהתרחשו. אם הנשיא שלח לי מכתב והבטיח שיפגוש אותי... למה הוא לא פשוט שלח אליי את הנער? יכול להיות שהוא לא רצה שייווצר מצב שבו אני אחשוב שהנער רוצה להרוג אותי. אבל בכל זאת... כל כך מהר. כאילו הוא ממש חיכה לפקודה להיכנס. להיכנס ולעשות דבר מה נוסף...

ואז הבחנתי בכך. נשק. על הגב שלו. זו הייתה חרב שאני כמעט בטוחה שראיתי בקרן השפע, אחת מהחרבות שנזרקו למתמודדים...

ולפתע זיהיתי את הנער. תומס, אני חושבת. או טימי. ממחוז אחת.

כל הפרטים התבהרו. אני לא נחוצה לקפיטול יותר. אי אפשר לדעת מה קרה שם בחוץ, אבל פוליטיקה זו פוליטיקה. הקפיטול יערכו את הדברים שהם מצלמים עכשיו. הם יהיו היחידים שלא ישודרו מיד. הם יעניקו לי מוות אלים בקרב הוגן וישמיטו את החלקים שפאנם לא צריכה לראות. אני אמות כי אני לא חשובה יותר, וכי יש מישהו אחר שהניצחון שלו יביא יותר כבוד ממני.

כי אני כלי משחק. ואני לא יודעת מה חשבתי כשאמרתי לעצמי שאני חשובה להם בדרך כלשהי. הרי הם מאמינים בכך שאני פחותת ערך מהם... קורבן למען המטרה.

זעם עיוור מילא אותי, אך כפיתי על עצי להירגע. המצלמות כאן. אני חייבת לברוח. עוד רגע המועמד ממחוז אחת יקבל מסר כלשהו שיבהיר לו היכן אני.

התחלתי לרוץ משם, וכמעט מיד הבנתי שגם זו טעות. קולות צעדיו נשמעו כמעט מיד בעודו משיג אותי במהירות. התנשפתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא דרך לחמוק ממנו... אבל זה יהיה חסר סיכוי. הקפיטול לצדו. והם מעוניינים במוות שלי כרגע, כי אני יודעת יותר מדיי. ובכל מקרה...

ולפתע התמלאתי ייאוש. זה חסר סיכוי. גם אם הקפיטול היו ממשיכים לצדד בי והייתי מנצחת... מתישהו הם היו שולחים מישהו להרוג אותי כי אני יודעת יותר מדיי ואומרים שהתאבדתי אחרי שהטראומה מהמשחקים הייתה קשה מדיי. אין דרך מוצא. אולי עדיף להניח לו להרוג אותי וזהו.

אך מחשבותיי נקטעו כאשר אולצתי להיעצר בפתאומיות. נשאתי את מבטי לאיטי והבטתי בדבר אשר נתקלתי בו.

זה היה מין קיר, אך הוא לא היה מוצק. הוא נראה עשוי ממין אנרגיה טהורה, ובצב השני נראו במטושטש הרים וגבהות ירוקים והתחלה של יער שנראה דומה להחריד ליער בו הקמתי עם טדי וקייט את המחנה. הייתי כמעט בטוחה שראיתי את המקום הזה בתחילת המשחקים, כשעמדתי מול קרן השפע והייתי צריכה להחליט לאן לפנות.

זה היה הכיוון הנגדי. אבל איך יכול להיות שהתרחקתי עד כדי כך? לא רצתי כל כך הרבה. ומה פשר הקיר החשמלי הזה?

קול הצעדים שמאחוריי הבהיר לי שאין לי הרבה זמן לחשוב. התנשפתי במהירות כשניסיתי להגיע לפתרון במוחי, אך נחלתי כישלון. הכל כאן מרושת במצלמות, ומהן הוא מקבל דיווח ישיר היכן אני נמצאת. אין איפה להתחבא...

אך לפתע זה הבזיק בראשי. התקפלתי על הקרקע ונצמדתי אל הקיר, כשאני נזהרת לא לגעת בו. הכלל החשוב ביותר שלמדתי בקפיטול היה להימנע מלעשות דברים פזיזים, ולא ניתן היה לדעת ממה הקיר הזה מורכב.

אך התוכנית הספונטנית שעוד הספקתי לתכנן נכשלה כשהוא צץ מבין העצים. מבטו הכמעט מיואש התחלף בהבעת ניצחון כשהחל לרוץ לכיווני, מניף את החרב שלו באוויר. נשמתי עמוק, עוצמת את עיניי ומנסה להגיד לעצמי שהמוות לא באמת יכול לכאוב –

אך דבר לא קרה. פתחתי את עיניי בהיסוס והבטתי סביבי בבעתה, מצפה לראות אותו גוהר מעליי עם החרב בידו, מוכן לדקור אותי.

הוא בהחלט היה שם, אבל לא כמו שחשבתי שיהיה. הנער ממחוז אחת שכב על הקרקע, מפרכס. זיקי חשמל חלפו בגופו וניטרלו אותו עד שלבסוף דמם, ונשמעה יריית התותח.

הפרק הקודם		הפרק הבא