בתו של וולדמורט

אממ... טוב בואי נלך להעלות פרק... סוף-סוף יש פרק, וכבר עבר טונה זמן ו- הולי שיט!!! מה זה?????? 10,000 צפיות?!!!!!???!!!!!!!!
זאת בערך הייתה התגובה שלי כשראיתי את זה. זה פשוט לא ייאמן. אתם מדהימים - כל אחד ואחד מכם שנכנס לראות את הפאנפיק, קרא, נרשם לעדכונים והגיב. באמת לא מגיע לי קוראים מדהימים כמוכם.
תודה רבה לכל אחד ואחד מכן!
טוב, אז הפרק הזה מתקרב ל-6,000 מילים (!!) ויש בו דברים שחיכיתי להציג עוד מהפרק הראשון. היה נחמד סוף-סוף להכניס אותם לפאנפיק. 

בנוסף, חלק מכם בטח שם לב שהתחלתי לתת שמות לפרקים. השמות הם שמות של שירים שחשבתי שהם מתאימים לפרקים, אבל כמו שאתם רואים לא לכל הפרקים עדיין יש שם. אם יש לכם רעיון לשיר שיכול להתאים לפרק מסוים, אני אשמח אם תשלחו לי הודעה עם שם השיר ולמה לדעתכם הוא מתאים לפרק! זה יעזור לי מאוד :)

תודה רבה לכל מי שהגיב - הראל HD, נוגה רן, BSL221, נימפלורה לסטריינג', lilipoter531, ליליפוטר, עורבני חקיין, Fandom Girl, ליאלוש, לין אחות של הארי פוטר, ברי (הרמיוני) פוטר ו- ג'יני וזלי !!! אתם באמת מדהימים 3>

נ.ב: אני חושבת על לעשות פאנפיק נוסף לפאנפיק הזה, עם תוספות שלא נכנסות לפה, בשביל שלא תצטרכו לחכות כל-כך הרבה זמן בין פרק לפרק ויהיה משהו בין כל עדכון שיעביר את הזמן. הפאנפיק יכלול סצינות מנקודת מבט של אנשים אחרים, קטעים שהתרחשו לפני הפאנפיק, וגם סתם קטעים שלא יקרו אבל הייתם רוצים לראות. אז אם יש לכם רעיון לקטעים כאלה, או שהייתם רוצים לקרוא קטע מסוים, תשלחו לי הודעה! זה יעזור לי מאוד :)

-

הכלב השחור ועץ הדובדבן

"Well my heart knows me better than I know myself, so I'm gonna let it do all the talking
I came across a place in the middle of nowhere with a big black horse and a cherry tree"

זה היה סוג של אינסטינקט – היא לא באמת ידעה מה היא עושה – כשידה של רוז הניפה את שרביטה  וכיוונה אותו לעבר דמותו המופתעת של סיריוס בלק. כשהבזק אור אדום נורה מקצה השרביט, היא הייתה המומה בדיוק כמו שאר הנוכחים במסדרון.

בשנייה הבאה היא הייתה על הרצפה. אוזניה התמלאו בשלל קולות – צרחות, אנקות וקריאות בטונים שונים אשר הכבידו על אור התוף שלה וגרמו לה לבלבול. הכל צף לנגד עיניה, ובקושי רב היא הצליחה להישען על הידיים שלה ולקום, מתנועעת מצד לצד. היא הבחינה בדמותו השוכבת – לא, המעולפת – של סיריוס בלק. היא תהתה אם היא הייתה זאת שגרמה לכך. מה שהשרביט שלה עשה... היא מעולם לא ראתה משהו כזה יוצא מהשרביט שלה לפני כן.

רוז זכרה כיצד ראתה את הפנים של סיריוס בלק לראשונה. הן בהו בה ממסך הטלוויזיה עם עיניים משוגעות, מתחננות בפניה שתהיה ילדה רעה ותצא לטייל אחרי שעת העצר, בשביל שבעלן יוכל לספק את תאוות הדם שלו איתה. אימה לא ייחסה לבשורה חשיבות רבה, מנפנפת בידיה ומפצירה שהוא בטח כבר מזמן לא בבריטניה, אבל רוז בכל זאת לא הסתובבה לבדה בלילות, מבקשת מהחברים היותר חסונים שלה ללוות אותה הביתה ומתחננת מאימה לעשות את אותו הדבר. עם הזמן הפוסטרים על הרחובות נהיו דהויים יותר והופיעו פחות ופחות, אך ברחבי הוגסמיד, כפי שרוז ניחנה לדעת, הפנים של בלק היו רלוונטים כתמיד. בתמונות המכושפות הוא נראה מפחיד אפילו יותר, פיו מעוקם בנהמה משוגעת ועיניו מתרוצצות ממקום למקום עם אש רצחנית בהן.

מישהו נגע בכתפה, ורוז הסתובבה על עקביה ופגשה בעין המזויפת הכחולה של מודי. רק מאית שנייה נלקחה לה בשביל להיזכר שהוא היה זה שהביא אותה לפה – הביא אותה לבלק – והיא שקעה בדילמה האם להיות יותר קרובה לרוצח או לאדם שלקח אותה אליו.

היא לקחה צעד לעבר בלק וכיוונה את שרביטה על מודי.

מודי, בחפיפה מושלמת, עשה צעד לכיוונה. "תירגעי ילדה. תורידי את השרביט ותני לי להסביר."

"מה קורה פה?" קולה היה שזור בפאניקה. הרציונליות החלה לחזור לרוז, והיא שאלה את עצמה מה הייתה מטרתו של מודי בפעולה הזאת. הסיבה הראשונה שצצה בראשה הייתה שהוא יודע מי היא. זה היה הגיוני. לקחת אותה לאחד מתומכיו הנמרצים של אביה, בשביל לבדוק אם בלק יזהה אותה. מצד שני, לפי מה שהיא זכרה בלק היה במאסר במשך עשור לפחות, ואיש לא היה בוטח בזיכרון של אדם ששהה בכלא זמן רב כל-כך, במיוחד כשהיפוטתית הפעם האחרונה שהוא היה יכול לראות אותה הייתה כשהיא הייתה בת ארבע או שלוש. לא, מודי היה חכם מזה. היא ידעה את עמדתו בנוגע לקוסמים אפלים, כיצד הוא תיעב אותם וצד אותם למחייתו. בשביל שמודי יידע היכן בלק נמצא, אך לא יאסור או יהרוג אותו... הייתה חייבת להיות סיבה טובה לכך. אבל איזו? האם יכול להיות שהוא ראה בה איום גדול יותר מסיריוס בלק, הרוצח המהולל?

גל נוסף של פאניקה שטף אותה. "למה הבאת אותי לפה?" הפחד הקנה לקולה טון גבוה מהרגיל, והיא הידקה את אחיזתה סביב השרביט שעדיין כוון לגרונו של ההילאי. חלק ממנה הפציר כי מודי היה ראוי לאמון, כי עד כה הוא הגן עליה ולא עשה דבר בשביל שהיא תפקפק בו. אך היא לא יכלה לחשוב על כל סיבה אחרת לזה שהוא הביא אותה לפה, מלבד זה שהוא רצה לנטרל אותה בתור איום. "א-אני לא עשיתי כלום, אין לך שום סיבה לחשוב שאני קשורה באיזושהי דר-"

השרביט עף מאחיזתה ההדוקה, ובעיניים פעורות מהפתעה רוז עקבה אחרי תנועתו עד שמבטה נחת על יד שהציצה משרוול שחור. היא עקבה אחרי המשך היד, הכתף והצוואר, עד שהיא פערה את פיה למראה שיער שמנוני שחור שהסתיר מעט עיניים קרירות שהביעו זלזול, ומשהו אחר שלא היה ניתן להבנה.

"...פרופסור?"

סנייפ סובב את שרביטה בין אצבעותיו הארוכות. "איך הצלחת לעשות דבר שכזה, סמית'?" הוא הטה את עיניו לכיוון בלק המעולף, ורוז הבינה שהדבר הנוסף ששכן בעיניו השחורות היה סיפוק מעוות למראה הגופה השוממת של הרוצח. לרגע, ניצתה ברוז התקווה כי לפחות מישהו אחד היה בצד שלה, אך השרביט שלה עדיין הסתובב בין אצבעותיו של המורה, מתגרה בה, והיא אגרפה את כפות ידיה כאמצעי ההגנה היחידי שנשאר לה.

היא פקדה בארסיות, "תחזיר לי את השרביט שלי!" מודי ניסה לקחת צעד נוסף לעברה, ורוז מיהרה לתפוס עמדה קרובה יותר לסנייפ, כך ששני האיומים היו במרחק שווה ממנה. הטקטיקה הטובה ביותר שהיא יכלה לבצע הייתה להיראות יותר מאיימת ממה שהיא הייתה באמת. כלומר, יותר מאיימת מילדה בת שבע-עשרה חסרת הגנה לחלוטין. "אני נשבעת, אם מישהו מכם –"

"אל תאיימי בדברים ששנינו יודעים שלא תוכלי לעמוד בהם, סמית'." סנייפ הרים את גבותיו בעליונות מוחלטת. "עד כמה שהמראה של בלק מובס על-ידי נערה מתבגרת יגרום לי לאושר בלתי נתפס, לצערי זה לא יקרה היום. בלק הוא לא מי שאת חושבת שהוא." הוא אמר.

שוכחת לרגע מהאישיות המרתיעה שהיא ניסתה לשדר, רוז הרימה את גבותיה. הוא לא היה יכול לחשוב שהיא עד כדי כך מטומטמת. "מה, אתה מתכוון לומר לי שהוא לא באמת רוצח?" היא שאלה בזלזול.

"זה בדיוק מה שאני מתכוון לומר לך."

אילו רק הגבות שלה היו יכולות לעלות אף יותר למעלה... "העולם טוען אחרת."

"ובכן העולם שוגה." היה כל מה שהוא אמר. רוז בחנה את פניו של הפרופסור בנסיון להבין אם הוא שיקר או צחק עליה, אך כל מה שהבעתו של סנייפ גילתה בפניה היה קרירותו הרגילה.

"רוז, תפסיקי להתנהג כמו פראנואידית ותקשיבי לנו." היא אפילו לא שמה לב לקבוצת האנשים שעמדה בקצה השני של המסדרון. רובם היו ג'ינג'ים – משפחת וויזלי, ללא ספק – ביניהם פרד, שהיה זה שדיבר. רוז זיהתה גם את ג'יני, ג'ורג', רון ואישה מבוגרת שלא הייתה יכולה להיות אחרת מגברת וויזלי. גם הארי והרמיוני היו שם, יחד עם עוד אנשים אותם רוז לא הכירה. כולם הביטו בה כאילו הייתה כלבלב מוכה או פסיכופת מטורף.

"לא אחד מהמראות המושכים שלך." ג'ורג' הוסיף, "אני בטוח שפרד יסכים איתי." פרד הניד את ראשו לשלילה עם חיוך שובב מרוח על שפתיו.

"כן, רוז. דיי להיות כזאת פחדנית! זאת לא דרך הגריפינדורים!" רון הוסיף, והיא נעצה בו מבט רצחני שגרם לו לקחת צעד לאחור.

לא היה יכול להיות שכולם היו שותפים למזימה הזאת. פרד וג'ורג', באיזשהו מובן גם הארי, רון, ג'יני והרמיוני, הם היו חברים שלה כבר כמה חודשים. הם לא יכלו להיות שותפים לכך – רוז הפצירה לעצמה שהם לא יכלו. אם כן, זה היה פשוט הזוי מדיי...

...מה שאמר שהם לא ידעו שום דבר עליה ועל וולדמורט, או לפחות לא התכוונו לנקוט שום דבר בנוגע לזה בינתיים. מה שאמר שמודי אכן לא התכוון לפגוע בה ושסנייפ הציל אותה מלגלות לכל הנוכחים בחדר מי היא באמת.

גל של הכרת תודה שטף אותה, והיא מיד הרגישה אשמה על כך שפקפקה בהילאי ובמורה לשיקויים. לפחות השניים לא נראו יותר מדיי פגועים. מודי עדיין לבש את ההבעה הקשוחה שלו, ללא שום שמץ של עלבון, וסנייפ... על פניו עדיין הייתה אותה קרירות קלינית – מלבד קמצוץ שנאה בעיניו שרוז ראתה מקודם כשהמורה הביט בבלק. היא לא יכלה שלא לתהות מה קרה בין השניים.

היא הרגישה הרבה יותר רגועה כעת, אבל רוז עדיין לקחה נשימה עמוקה. "אני רוצה הסבר." היא דרשה. "בנוגע לכל מה שקורה פה – החל ממנו," היא הצביעה על הגופה של בלק, "ועד למה שקרה עם השרביט שלי."

"כמובן יקירתי, לכי תשטפי פנים, ואחרי זה אנחנו נשמח להסביר לך הכל." גברת וויזלי אמרה בנימה עדינה. מה אמו של פרד חשבה עליה? בטח שהיא הייתה מושגעת. רושם ראשוני נהדר.

"אני אלווה אותך לאמבטיה." פרד הציע. הנשיקה שלהם במרפאה עלתה לנגד עיניה של רוז, והיא הרגישה כיצד היא מסמיקה ממבוכה. היא דחקה את התמונה לתוך מעמקי מוחה, והתרכזה במקום בעובדה שהוא שכח לבסר לה על הרוצח ששכן בביתו. מי שוכח לציין משהו כזה?!

הג'ינג'י החווה עם ידו לעבר קצה המסדרון, ורוז עקבה אחריו, מביטה לצדדים בסקרנות חשדנית. פרד פתח דלת מעץ יקר-מראה, והשניים נכנסו למה שהיה האמבטיה. החדר היה מעוטר בכל טוב, האמבט יפהפיה והכיור מקושט בגילופים. המראה חשפה בפניה את האמת המכוערת – היא נראתה רע. פניה היו חיוורות אף יותר מהרגיל (אם הדבר היה אפשרי בכלל), אגלי זיעה מרוחים על מצחה. קצוות שיער צצו מהצמה שעל ראשה, כמה חתיכות ממה שהקיאה לפני כן שזורות בתוכן. למרבה המזל הסוודר של גברת וויזלי לא התלכלך, אך זה היה מעט מאוד בשביל לשמוח.

"אלוהים," הגריפינדורית מלמלה, המילים לא נקלטות במוחה לפני שצצו מפיה, "התאמצתי לשווא. אין מצב שנראתי במרפאה יותר גרוע מזה."

במראה מאחוריה, היא ראתה את פרד מגחך. "התאמצת? אני צריך להרגיש מוחמא?"

הצמה הכתה בעיניה כשרוז הסתובבה על עקביה, הבעת פניה רצחנית. "תגיד לי פרד, כששלחת לי את המכתב לפני שבועיים, לא עברה במוח המבריק שלך המחשבה: 'אממ... אולי אני צריך להזהיר את רוז שאנחנו מאכלסים אצלנו מואשם ברצח? כאילו, אני לא חושב שהיא אמורה להיבהל מזה, אבל אולי למקרה חירום...'?" היא נבחה.

"כה... סליחה על זה." פרד הרים את ידיו בהגנתיות, אך החיוך לא נמחק מפניו. "אבל לא יכולתי לכתוב את זה. המכתב היה יכול להגיע לידיים הלא נכונות, וזה היה יכול להיות בעייתי למסדר."

רוז הביטה בו עוד שנייה, מודעת לכך שזו הייתה סיבה מוצדקת אך בכל זאת מסרבת להודות שהיא כעסה לשווא, ולאחר מכן הסתובבה וחזרה לשטוף את פניה. המים היו נעימים על עורה, מקררים את פניה ומקררים את מזג רוחה. היא פיזרה את שיערה והעבירה יד רטובה דרכו גם כן. גם מבלי להביט במראה היא הרגישה את מבטו של פרד עליה, עיניו נחות על גבה וחושבות על משהו שרוז הייתה נותנת הכל בשביל לדעת. היא לא ידעה אם הדבר עצבן אותה או שמא גרם לה להתרגש.

רוז סגרה את המים ויצאה מהאמבטיה. "אהבתי את המתנה שלך, דרך אגב." פרד הוסיף, הולך בעקבותיה. "מוצרי תעלול מוגלגיים תמיד סיקרנו אותי נורא."

"סתום את הפה."

הנער הג'ינג'י לא אמר שום דבר נוסף, אך רוז יכלה להרגיש את החיוך הממזרי שלו על גבה. היא ניסתה להתעלם מכך כמה שיכלה, מתרכזת בלהירגע ולשמור על קור רוח במקום. מאמציה היו לשווא כשהם נכנסו לחדר שנראה כמו חדר אוכל, הפאר העתיק מובחן בו כמו בשאר הבית.

מישהו העיר את סיריוס בלק מעלפונו, והאינסטינקטים של רוז זעקו שתתרחק ממנו. היא ניסתה להתעלם מהנדנוד במוחה, אך עיניה עדיין התכווצו בחשש ונחו על דמותו של בלק – מעט חבולה מהנפילה ממוקדם – כשהיא התיישבה באחד הכסאות ליד השולחן. פרד התיישב מימינה, ומשמאלה כבר ישב מודי. כל האנשים שרוז ראתה מקודם ישבו מסביב לשולחן גם כן – פרופסור סנייפ, הארי, ג'ורג', רון, ג'יני, הרמיוני ועוד אנשים שהיו זרים לה. גברת וויזלי הניחה ספל תה מולה, ורוז שלחה לעבר אמו של פרד חיוך מודה ומתנצל. הארומה של התה הייתה מתוקה ומרגיעה, וכך גם הנוזל עצמו, רוז ניחנה לדעת כשהיא לקחה לגימה מנסה ממנו.

החרדה לא עזבה אותה, למרות הכל.

"אוקיי, עכשיו אני רוצה את ההסבר שהובטח לי." רוז ניסתה לומר זאת בנימוס, אך המילים שיצאו מפיה נשמעו יותר כמו דרישה.

בלק נעץ בה מבטים חסרי חיבה בצורה גלויה מאוד, אך מלבד זאת לא עשה כלום. רוז הרגישה חשופה בצורה מפתיעה ללא השרביט שלה. התחושה הייתה מוזרה – הרי היא מעולם לא הסתמכה על השרביט שלה בעבר. המקל הצר שעלה יותר מכל ציוד קסום אחר אותו רוז קנתה התגלה כשימושי. מי היה מאמין?

"כמובן." אמר גבר לא מוכר. הוא נראה... עייף. שיערו היה שילוב של חום ואפור, כך גם הזיפים העבים על פניו. קמטי זקנה – או שמא לחץ – עיטרו את עורו מסביב לעיניו ועל מצחו, והבגדים הבלויים רק תרמו לכל אופי המראה העייף שלו. "שלום, רוז. אני רמוס לופין. את יכולה לשאול אותי, או כל אחד אחר ממסדר עוף החול, שאלות, אבל אני מניח שקודם תרצי לדעת על סיריוס. אני יודע שקשה להאמין בכך, אבל הוא חף מפשע. הוא לא רצח אף אחד."

"אה, כן? אז למה כל העולם, לא רק קוסמים אלא גם מוגלגים," זו הייתה הפעם הראשונה בה היא השתמשה במילה הזאת. זה היה מוזר. "מאמינים שהוא רצח שניים-עשר אנשים?"

"כי הפלילו אותי!" בלק נבח, דופק על השולחן באגרופו בכעס. לופין הניח את ידו על הכתף של בלק, שולח לעברו מבט שפקד עליו להירגע.

"כן... כמו שסיריוס אמר, הפלילו אותו." לופין המשיך. "אני יודע שאת חדשה לעולם שלנו, אבל את יודעת מי זה וולדמורט, נכון?"

הכל תמיד הוביל אליו. תמיד.

"...כה."

"כשסיריוס, סוורוס, אמא ואבא של הארי ואני היינו צעירים, התרחשה מלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה שוולדמורט רצה להשליט את כוחו על העולם הקסום, וביחד עם אוכלי המוות שלו הוא הטיל פחד וטרור. היו כאלה שנלחמו בו, כמובן, כמו דמלבדור שהקים בתקופה ההיא את מסדר עוף החול. הצטרפתי למסדר, ביחד עם סיריוס, ההורים של הארי, הוויזלים ועוד קוסמים אמיצים רבים. ביניהם היה גם פיטר פטיגרו."

השם הזה עורר תגובות רבות מצד הנוכחים בחדר. בלק קילל, הווריד על מצחו של הארי החל לפעום בצורה מפחידה. רק סנייפ נשאר קריר למשמע השם, מתנהג כאילו כלום לא קרה וממשיך להתעניין בשרביטה של רוז, אותו הוא עדיין גלגל בין אצבעותיו הארוכות.

"לקראת סוף המלחמה וולדמורט החל לרדוף אחרי ג'יימס ולילי – הוריו של הארי. הם נאלצו להתחבא יחד עם התינוק שלהם, אשר רק נולד לעולם." דמותו של הארי כתינוק הופיעה לנגד עיניה של רוז, והיא התמלאה בצער. וולדמורט הביא רק הרס וכאב לעולם. ואותה. "יש לחש הגנה חזק שעל-מנת שיעבוד יש צורך באדם שיהיה שומר הסוד שלו. לילי וג'יימס השתמשו בלחש זה, והציעו לסיריוס שיהיה שומר הסוד שלהם. הוא היה האדם הכי הגיוני לתפקיד, ובגלל זה בסופו של דבר פיטר פטיגרו נבחר במקומו. אבל פטיגרו בגד בנו ומסר את מיקומם של הפוטרים לוולדמורט. את השאר את בטח כבר יודעת. אחרי הטרגדיה שקרתה, סיריוס התעמת עם פטיגרו, אבל פטיגרו העדיף לברוח. הוא גרם לפיצוץ שהרג שניים-עשר מוגלגים וזייף את מותו, ובכך הוא הפליל את סיריוס גם בבגידה בפוטרים וגם ברצח אותם המוגלגים. הוא לא עשה שום דבר ממה שאומרים עליו."

"הו." היה כל מה שרוז יכלה לומר. זה היה הרבה חומר למחשבה, והוא חלחל אל תוך מעמקי מוחה באיטיות מצמררת, כל פרט ופרט ממה שלופין סיפר משאיר חותם. עברו כמה דקות לפני שהיא דיברה שנית. "אבל איך אתם יודעים שזה באמת נכון? זה לא שיש לכם הוכחות כלשהן, חוץ מהמילים של מי שנחשב לרוצח... בלי להעליב." היא הוסיפה ברגע האחרון.

הארי רצה לומר משהו, אך לופין קטע אותו. "מלבד זה שראיתי את פטיגרו במה עיניי, דמבלדור מאמין לסיריוס. ואני מאמין לדמבלדור. את הרי מאמינה לזה שוולדמורט חזר. ההוכחה היחידה שיש לנו היא מה שהארי סיפר לנו. אבל דמבלדור מאמין לו. ואת מאמינה לדמבלדור, לא?"

זה היה יותר בכיוון של היא האמינה שדמבלדור לא היה מספר לה מי אבא שלה היה אם הוא לא היה חוזר, אבל רוז לא התכוונה לומר את זה. "כן. אני מאמינה לדמבלדור."

"אז תאמיני שסיריוס לא אשם." הארי אמר.

רוז לא ידעה אם להאמין. לופין, הארי, פרד, מר מודי... הם כולם נראו משוכנעים כל-כך בכל זה. הנערה הביטה בחטוף באיש היחיד שעד כה הביע חוסר חיבה כלשהו כלפי סיריוס בלק. סנייפ הרים לרגע את עיניו מהשרביט החום-אדמדם של רוז ועיניהם הצטלבו, עיגולים כחולים בוחנים שחורים ולהפך. ואז רוז ראתה זאת. מעבר לשנאה ולתיעוב שהמורה לשיקויים ללא ספק הרגיש כלפי בלק, גם הוא האמין שהוא חף מפשע. סיריוס בלק באמת לא היה רוצח. כל העולם אכן שגה.

היא שאפה אוויר בחדות. "אוקיי, נגיד ואני מאמינה לכם..." רוז החליקה את שיערה לאחור בתנועה לחוצה ועצבנית. "למה אתם מספרים לי את כל זה? זה ברור שאתם מסתירים את כל העניין ומחביאים את בלק מהעולם, אז למה לסכן אותו בכך שעוד מישהו ידע על-" התשובה הייתה כה ברורה. "אהה. אתם מגייסים."

"ילדה חכמה." מודי קרקר לידה. העין השחורה שלו נחה עליה, אך העין המזויפת התרוצצה בין כל האנשים. "כן, אנחנו מגייסים. וולדמורט חזר, והוא ללא ספק אוגר כוחות ומחכה לזמן הטוב ביותר לתקוף. אנחנו צריכים להיות מוכנים כשזה יקרה, ואם לומר את האמת, פשוט אין לנו מספיק כח אדם. ילדי הוויזלים ופוטר העידו שניתן לסמוך עלייך בעניין, ומאחר ואת כמעט בגיל החוקי, את תהיי נכס טוב למסדר."

הו, כן. איזה נכס טוב יותר לצבא ההתנגדות ללורד האפל מאשר בתו?

"בכל מקרה, יש לך עוד שאלות?" לופין שאל בחמימות.

"כן!" רוז קראה. "מה זה היה מקודם? הדבר עם השרביט שלי?"

"אכן שאלה טובה מאוד..." סנייפ הגיב לראשונה. כל העיניים בחדר הופנו אליו. "ממה שידוע לי, מלבד שיקויים יכולות הקסם שלך שואפות לאפס. השתפרת במשך החודשים האלה שהיית בהוגוורטס, אך הלחשים שאת מבצעת עדיין חלשים ודורשים שיפור רציני. מעולם לא הייתי מאמין כי את מסוגלת לבצע לחש הגנה חזק כל-כך, ועוד בצורה אילמת. ממה עשוי השרביט שלך? דובדבן?" סנייפ העביר לה בחזרה את השרביט שלה. הנערה אחזה בו כאילו חיה היו תלויים בכך.

"אממ... כה. זה דובדבן." או שלסנייפ הייתה עין טובה לזיהוי סוגי עצים, או שהוא זכר את מה שרוז אמרה בפעם ההיא במשרד של דמבלדור, בלילה הראשון שלה בהוגוורטס.

סיריוס בלק רטן, מעביר יד על סנטרו מלא הזיפים. "זה מסביר הרבה."

"מה? מה מסביר בדיוק?" רוז לא הרגישה בנח לדבר עם בלק, אפילו שכעת ידעה שהוא חף מפשע. למרות זאת, היא היישרה לו מבט וחיכתה להסבר.

השניים ניהלו קרב מבטים במשך כמה שניות, ואז בלק הניח על השולחן מקל ארוך עשוי עץ בגוון חום-אדמדם. השרביט שלו היה מעוטר במה שנראה כמו כיתובים בשפה עתיקה, ורוז הייתה חייבת להודות שהוא יפהפה.

"כשקיבלתי את השרביט שלי בגיל אחד-עשרה, התעניינתי בו מאוד. רציתי לדעת מה היו הנכסים והגרעונות בשרביט שבחר אותי, במה הוא יעזור לי ובמה אני אצטרך לכפר עליו בעזרת ידע וכישורים." בלק החל בסיפורו. "העץ ממנו עשוי השרביט שלי – דובדבן, כמו השרביט שלך – הוא עץ נדיר לשרביטים פה בבריטניה. ביפן הוא הרבה יותר שכיח, אבל זה בגלל שדות הסאקורה שצומחים שם. שרביטים מהעץ הזה ניחנים בכח..." הוא חשב לרגע על מילה מתאימה. "משונה."

"משונה?"

עיניו של בלק החלו לנצנץ כשהוא פתח את פיו והסביר. הוא כנראה מאוד התעניין בנושא. זה הזכיר לה את איך שאימה נראתה בכל פעם שעסקה בתחום אהוב עליה. מיד בתת-המודע של רוז סיריוס בלק נראה מעט פחות מאיים. "אל תתני ליופי ולחן של העץ הורוד להטעות אותך. השרביטים האלה קטלניים. בתוך העצים האלה חבויה אנרגיית קסם עצומה, ועם עיבוד טוב של העץ, האנרגייה הזאת נשמרת בשרביט בצורה יוצאת דופן. אבל השרביטים האלה קנאים ודורשים כבוד. הם דורשים שהבעלים שלהם יהיו בעלי יכולות קסם גדולות וריכוז עילאי. השליטה העצמית שלך חייבת להיות יוצאת דופן, ואת חייבת לכבד את השרביט שלך ולהעריך אותו בשביל שהוא יעבוד כמו שצריך וייתן לך את כוחו. אחרת הלחשים שלך יהיו ממוצעים, אם לא חלשים, והפוטנציאל של האנרגייה הקסומה החבויה בתוך השרביט שלך לא יתממש. העצים האלה טעונים בכמות כה גדולה של אנרגייה, שאפילו הליבה החלשה ביותר תספיק בשביל שהשרביט יהיה חזק מהממוצע. לי, לדוגמה, יש ליבה משיער חד-קרן, ואף-פעם לא התלוננתי על העוצמה שהשרביט מספק לי. הייתי מעדיף נימי דרקון, אבל אי אפשר לקבל תמיד את מה שרוצים..."

"אבל אין לי שום יכולות קסם, וגם השליטה העצמית שלי לא משהו. אני רגילה להצליח על הפעם הראשונה, וכשזה לא קורה אני מתעצבנת מהר ומתייאשת. זה לא נשמע כמו מה שתיארת בכלל." רוז הודתה. "ולמה היית מעדיף נימי דרקון? זה מה שאוליבנדר אמר שיש לי."

בלק שתק לרגע. "אז נדפקת." הוא נאנח. רוז פערה את פיה בהפתעה, עיניה מתרחבות אך עדיין לא זזות ממנו. "יחד עם נים לב דרקון, שרביט מדובדבן הופך להיות לקטלני באמת. הוא צריך להיות באחיזתו רק של קוסם או מכשפה עם שליטה עצמית מופתית ויכולות ריכוז מושלמות. עד שלא תתני לו את הכבוד שהוא דורש ותשפרי את היכולות שלך, הוא לא ישאיל לך את האנרגיה הקסומה שלו בצורה טובה. אבל מה שכן, תדעי שהשרביט שלך כל-כך קנאי, שהוא לא ייתן לאף-אחד אחר חוץ ממך להשתמש בו. ואם את נמצאת בסכנה, הוא יעשה הכל בשביל להשאיר אותך בחיים. זה מה שקרה מקודם, אני חושב. אין לי שום הסבר הגיוני אחר. השרביט שלך ראה בי כאיום על החיים שלך, ופעל על-מנת להגן עלייך. אפילו שכנראה מעולם לא ביצעת לחש אילם, שיתקת אותי בצורה אילמת, ועוד בכזאת עוצמה  שגל ההדף הפיל גם אותך ואת מודי יחד איתי. עם אימון היכולות והריכוז שלך, את תלמדי שלחשים – גם רגילים וגם אילמים – יבואו לך ביותר ויותר קלות, אבל את יכולה להפסיק לחלום על קסמים ללא שרביט. הוא קנאי עד כדי כך שהוא אף פעם לא ייתן לך לעשות קסם בלעדיו."

"אבל אוליבנדר אמר לי שהשרביט בוחר את הקוסם. למה השרביט הזה בחר אותי?! אני שום דבר ממה שאמרת." רוז גערה. היא עדיין לא הבינה בדיוק את כל מה שבלק הסביר לה, אבל ממה שהיא כן קלטה, זה לא היה כל-כך טוב כמו שהוא הציג בהתחלה. מה הכח הזה היה שווה אם השרביט שלה לא התכוון לתת לה להשתמש בו? "ואם אתה אומר שעד שאני לא אלמד ריכוז טוב אני לא אבצע שום קסם בצורה טובה, אז למה השיקויים שלי יוצאים טובים? מאלפוי אמר לי שבשביל לרקוח שיקוי צריך לתעל אנרגיית קסם מהשרביט לתוך הנוזל, ולפי מה שאמרת, במצב הנוכחי שלי לא הייתי מצליחה לעשות את זה."

"הסיבה שאת מצליחה לרקוח שיקויים, וגם הסיבה שאת כה גרועה בשאר המקצועות, סמית'," סנייפ הגיב בקרירות, כאילו הדבר לא יכל לעניין אותו פחות. משום מה רוז חשבה שטון קולו היה כזה בכוונה. "היא בגלל שבשיקויים, בניגוד לשאר המקצועות, את כן מתרכזת."

"מה זאת אומרת?"

"בשיעורים רגילים, היחס בין החלק התיאורטי לחלק הפרקטי הוא בערך אחד לחמש. במשך עשר דקות, אולי רבע שעה, נותנים לך ההסבר על הלחש, ובשאר הזמן מצפים שתתרגלי אותו. עד שאת מתחילה לנסות לבצע את הקסם כמעט ואין לך שום ריכוז, ולכן לרוב את נכשלת בפתטיות." רוז התכווצה למשמע העלבון. סנייפ התעלם ממנה והמשיך, "בשיעור שיקויים, לעומת זאת, המצב שונה. ההסבר על השיקוי לוקח זמן רב יותר, וכך גם ההכנה לקראת רקיחת השיקוי עצמו. עוברת בערך שעה עד שאת מתחילה לעבוד על רקיחת השיקוי, ועד אז את מרוכזת בעבודה וקל  לך יותר לתעל את אנרגיית הקסם. זו הסיבה שבשיעור שעבר לא הצלחת לרקוח את השיקוי בצורה עלובה כל-כך – לא היית מרוכזת כלל, וזו הייתה התוצאה. זה עדיין לא מסביר את היכולות המרשימות שלך, אבל סביר להניח שפשוט יש לך כישרון. אם היית באה ממשפחה של קוסמים שהיו טובים בשיקויים, הייתי אומר כי זה תורשתי, אך מאחר ואת לא... את פשוט בעלת כישרון טבעי לרקיחת שיקויים."

"זה הגיוני רוז." הרמיוני הסכימה. "תחשבי על זה, כשעזרתי לך עם הלחשים האלה, גרמתי לך לחזור על ההגייה והתנועות של השרביט לפחות חצי שעה עד שנתתי לך לבצע קסם כלשהו. עד שהיית צריכה לכשף משהו, כבר היית מרוכזת במשימה ואז היה לך הרבה יותר קל לבצע קסמים."

התיאוריה שלהם נשמעה הגיונית, אך לא מאוד מעוררת השראה. ללא ריכוז רוז לא יכלה לבצע לחשים כראוי. זה לא היה שימושי. יש מצבים בהם היא לא יכולה להתנתק מהכל ולהתרכז במשך עשרים דקות. "זה יהיה קל יותר להשתמש בשרביט הזה עם הזמן?" היא שאלה, מחפשת בעיניו של בלק תשובה כנה.

"כן. אבל את תצטרכי לעבוד על השליטה העצמית שלך. גם אני לא הייתי טוב בזה – אלוהים, גם עכשיו אני גרוע, אבל בכל זאת אני מצטיין בדו-קרב. זה רק עניין של השקעה ותרגול."

"מי היה מאמין שיש בך את היכולת לתרגל ולהשקיע, בלק." פרופסור סנייפ הגיב, טון קולו נוטף בנבזיות. "חשבתי שרשימת התכונות שלך מסתכמת ביהירות טיפשית."

"תזכיר לי למה אתה עוד פה, סברמאוס?" בלק השיב לו, הקול שלו מלא שנאה בדיוק כמו של המורה לשיקויים. "לא היית בדרך להתחפף מפה?"

"אכן הייתי. גם אני לא מבין מדוע אני עדיין בוהה בכלב בעל-"

"דיי, דיי!" גברת וויזלי נכנסה בדבריו, קמה ממקומה. "אני חושבת שנסיים את השיחה פה, אם אין לך עוד שאלות, רוז יקירה. בואי, אני אראה לך איפה תשני ואז נתחיל להתארגן לקראת ארוחת הצהריים. פרד, ג'ורג', אתם תעזרו בלי שום קסם, שמעתם?!"

התאומים גיחכו, ובחפיפה מושלמת נעלמו ב'קראק' מצמרר. איך הם יכלו לסבול את שיטת התחבורה הזאת?! רוז לא התכוונה להשתמש בה יותר לעולם.

כל הנוכחים בחדר החלו להתפזר כאות הסכמה לדבריה של גברת וויזלי. "מר מודי... סליחה על מה שהיה מקודם." רוז פנתה לגבר עם העין המזויפת. "הייתי צריכה לדעת שלא תעשה לי שום דבר רע."

"כבר אמרתי לך פעם, אל תבטחי באף אחד." עין הזעם השיב, "ואל תתנצלי על חוש ההישרדות שלך, ילדה. תמיד תהיי על המשמר!"

סנייפ היה בין הראשונים לצאת מהחדר, ורוז, לאחר שהתנצלה בפני אמו של פרד ואמרה שמיד תחזור, מיהרה בעקבותיו.

"פרופסור!" היא קראה אחריו. האיש בגלימות השחורות נעצר ליד הדלת, מסתובב באיטיות לעברה. גבותיו היו מורמות מעט בהתעניינות קרירה. "פרופסור! תודה רבה. על מקודם, שעצרת אותי ממה שהתכוונתי לומר."

"זה היה טיפשי מצדך להתכוון לומר זאת, סמית'." הוא השיב. "לא הייתה לך שום סיבה לחשוב שהם יודעים אודות הסוד שלך. כמו תמיד, את יהירה ואימפולסיבית."

ההקנטה עיקצצה בליבה של רוז, אך היא בכל זאת חזרה על דבריה. "בכל מקרה, תודה." סנייפ רק הניד את ראשו פעם אחת לאות הוכרה ורצה להסתובב בחזרה, אבל רוז החלה לדבר פעם נוספת. "ויש לי שאלה, פרופסור. בשיעור אנחנו רוקחים שיקויים לפי רשימה של מרכיבים והוראות, אבל לא הגיוני יותר לדעת את התכונות של המרכיבים עצמם ואיך הם מגיבים אחד עם השני ולרקוח את השיקוי על-פי זה?"

מילותיה ללא ספק הפתיעו את המורה. הטיית הגבות המתנשאת הפכה להרמתן אל-על בהפתעה גמורה. הוא התעשט במהרה, כפי שרוז ציפתה, ואמר, "את צודקת. רוקחי שיקויים אמיתיים משתמשים בשיטה שאמרת על-מנת לרקוח שיקויים אפיקטיביים יותר או על-מנת להמציא שיקויים חדשים. בדיוק בגלל זה אנו לומדים בכיתה אודות תכונות של מרכיבים ועקרונות ונוסחאות אשר פותחו עם השנים. רוב רוקחי השיקויים הדגולים זקוקים רק לרשימת מרכיבי השיקוי, ולעתים גם רק לתכונות השיקוי עצמו בכדי לרקוח אותו, אך זו לא הרמה שדרושה מתלמידי בית-ספר. חשבת על-כך לבד?"

"לא, אמא שלי העלתה את הרעיון." רוז הודתה, מחליקה את שיערה.

"אמא שלך? המוגלגית?"

"היא כימאית, ויש במקצוע שלה דברים שדומים לשיקויים. ככה היא מייצרת תרכובות כימיות, והיא חשבה שזה הגיוני שגם בשיקויים נעשה את אותו הדבר."

"מעניין." סנייפ הרהר. "היה חכם מצדה לחשוב על דבר שכזה..."

"כה, היא ממש חכמה!" רוז אמרה בחיוך גאה. אמה אכן הייתה גאונה, בין האנשים החכמים ביותר שרוז הכירה. עיניה התכווצו לרגע כששאלה לא נעימה עלתה במוחה. "פרופסור... מקודם אמרת שאם היו לי הורים שהיו טובים בשיקויים היית אומר שזה בגנים שלי... אתה יודע אם הוא היה  טוב בזה? בשיקויים?"

"סמית'... ממה שידוע לי..." סנייפ משך, "הלורד האפל היה התלמיד המבריק ביותר שלמד בהוגוורטס אי-פעם. הוא הצטיין בכל מקצוע שלמד, אך לא. לא ידוע לי אם היה לו כישרון מיוחד לשיקויים."

"הו... אוקיי." זו לא הייתה התשובה שרוז קיוותה לה. היא רצתה קצת יותר מזה. "תודה בכל מקרה, פרופסור! חג שמח! בתור מתנה, אני אשלח לך ממתקים שאני בטוחה שתהנה מהם! אתה נראה לי כמו טיפוס של שוקולד." היא חייכה בממזריות.

"...מינוס חמש נקודות לגריפינדור."

הלסת של הגריפינדורית נשמטה לרווחה. "אתה לא יכול להוריד לי נקודות סתם ככה!"

"מינוס עשר נקודות לגריפינדור."

"טוב טוב! הבנתי!" רוז הרימה את ידיה בהגנתיות מזויפת. הו, כמה היא אהבה להשתעשע עם סנייפ בצורה כזו. "בכל אופן, תודה רבה עוד פעם, פרופסור, וחג שמח."

סנייפ לא הגיב, במקום זאת מחליט לצאת מהדלת ולטרוק אותה בפניה של רוז. היא הסתובבה על עקביה ופגשה את מבטו המשועשע של פרד, אשר נשען על מעקה המדרגות בסוף המסדרון. הוא היה רחוק מדיי בשביל לשמוע על מה היא וסנייפ דיברו, אך הוא ככל הנראה הבין שהיא התגרתה בו, כהרגלה.

"אני עדיין חושבת שאתה זין." רוז הודיעה לו כשהיא הגיעה לגרם המדרגות. רק עכשיו היא שמה לב לסוודר האדום שעטף את פלג גופו העליון בצורה מדהימה, ולמכנס הכהה שהראה עד כמה ארוכות היו רגליו. הוא נראה מדהים, במיוחד עכשיו, כששיערו היה פרוע במיוחד משום מה, ועיניו ניצנצו בממזריות הרגילה שלהם.

"הו! אנחנו לא יכולים לתת לך להמשיך לחשוב ככה!" הוא קרא בדרמטיות, מניף את ידיו לצדדים בשביל האפקט. "איך אוכל לכפר על מעשיי הנוראיים?"

"אממ..." רוז הניחה אצבע על סנטרה, כחושבת על מה שאמר. עד כמה שניסתה, היא לא יכלה להסתיר את החיוך שהתפשט בבוגדניות על פניה. "יש לי כמה רעיונות."

"גם לי." פרד אמר, וללא שום התרעה עטף את זרועותיו סביב מותנה והרים אותה למעלה, מצמיד את מותניה לבטנו המוצקה.

"פ-פרד!" רוז צווחה תוך כדי צחקוקים, מניחה את ידיה על כתפיו של הנער הג'ינג'י בכדי לאזן את עצמה באוויר. פרפרים מתרגשים דגדגו את בטנה, והיא חייכה את אחד החיוכים הכנים ביותר שלה לנער שהחזיק אותה, מרגישה כיצד הסומק מתפשט על פניה. זו הייתה תחושה מדהימה. "ת-תוריד אותי!"

פרד הניח את שפתיו על שפתיה, בצורה עדינה הרבה יותר מהפעם הראשונה בה התנשקו. אלה היו נשיקות כמו כנפי פרפרים – כמו אלה שהתעופפו בבטנה של רוז – רכות ונעימות. שניהם חייכו תוך כדי הנשיקה, וידה השמאלית של רוז הזחלה אל תוך רעמת השיער האדמונית של פרד, מבלגנת אותה עוד יותר. הנשיקה הבאה הייתה חמה יותר, יותר מלאת תשוקה, ורוז איבדה את כל הרצון שהנער האדמוני יוריד אותה מטה. כל כולה נבלע בתוך הנשיקה.

*

ארצ'יבלד מילסטונס לא זכר מתי הוא הרגיש כה מבועת בפעם האחרונה. ככל הנראה מעולם לא.

הוא מעולם לא הרגיש את הצורך המבחיל לנוס על נפשו מבלי להסתכל אחורה בצורה עזה כל-כך. הוא מעולם לא ידע מה הייתה ההרגשה לשקשק מפחד. אפילו בתקופת שליטתו הראשונה של אדונו לא היו רגעים כה מבעיתים בחייו. הוא מעולם לא אכזב את אדונו עד כה.

אך כעת הוא הרגיש כיצד אגלי זיעה נוצרו על מצחו מתחת לקצוות שיערו הצהוב. הוא הרגיש כיצד הם נעו מטה באיטיות מכאיבה, מכתימים את גלימותיו, עד שנטפו אל עבר רצפת החדר הכהה, כיוון תנועתם משתנה מעט בעוד גופו רעד בצורה לא רצונית ובולטת. הוא התקשה להחזיק את עיניו פקוחות, אך בכל זאת, דרך עפעפיים חצי-סגורים הוא הביט מעלה מקידתו העמוקה אל עבר המבט האדום של אדונו, שחדר אל תוך ראשו של ארצי'בלד וקרא את כל אשר על ליבו.

"חזור על-כך שוב, ארצ'יבלד."

ליבו החסיר פעימה, אפילו שתיים, למשמע הקול הקר והגבוה של הלורד האפל. הלורד נישא איתן מעליו, פניו הנחשיות רגועות ורק עיניו בוגדות בו ומראות עד כמה הוא זעם. הנחשה של הלורד הזדחלה בין רגליו היחפות, משמיעה שריקות דרך לשונה הארוך. ארצ'יבלד תמיד שנא אותה.

"א-אדוני," קולו היה הרבה יותר חלש ממה שהוא רצה, "א-אנחנו עדיין לא הצלחנו למצוא זכר לוורגובה, אדוני."

ארצ'יבלד זכר את אוכלת המוות ההיא. מתנשאת, שתלטנית ויהירה, קטרינה וורגובה ידעה שהלורד החשיב אותה לאוכלת המוות הטובה ביותר שנמצאה ברשותו, והאישה אפילו לא עשתה דבר מלבד לעפעף בריסיה בצורה מפתה ולרקוח כמה שיקויים! היא אפילו לא רצתה להצטרף לאוכלי המוות תחילה, וגם כשהפכה לאחת מהם היא סירבה לבצע פעמים רבות דברים בטענה שהם 'לא לרמתה'. אך, בכל זאת, היא הייתה אחת הנשים החכמות ביותר שארצ'יבלד פגש, סקרנית ושאפתנית, וללא ספק גאונת הדור במה שעשתה. יחסו של ארצ'יבלד כלפה היה שנוי במחלוקת, אך לא משנה איך הוא התייחס אליה הוא בחיים לא היה מאחל לה לחזור לתוך צבתותיו של הלורד האפל. הוא לא היה מתפלא אם יתברר כי האישה אדומת השיער ברחה עם איזה גבר בולגרי בחזרה לארץ מולדתה, והוא לא איחל לבחור המסכן את מה שהלורד יעשה לו כשיגלה על כך.

"לא הצלחתם למצוא זכר לקטרינה." הלורד חזר אחריו באיטיות מעיקה, הטון הגבוה חד מדיי לאוזניו של ארצ'יבלד. האיש לא הבין את האובססיה של הלורד לוורגובה. היא אמנם הייתה נעימה לעין, אך לא יכלה להיחשב לאישה היפה ביותר שארצ'יבלד ראה, והיא בהחלט לא הייתה מעוקביו המסורים ביותר (כדוגמת בלטריקס לסטריינג' המשוגעת, אשר יכלה לנשק את האדמה עליה אדונה הלך), שלא לדבר על אופיה המעצבן שנדף מהמבטא הבולגרי שלה בכל פעם שלא היה עליה על המבט המנומס המזויף ההוא שארצ'יבלד זכר טוב כל-כך. אך הלורד בכל זאת רצה להחזירה, ככל הנראה רותח מזעם על כך שמישהו לקח את הצעצוע האהוב עליו הרחק מאחיזתו הרכושנית.

"לא, אדוני."

הנחשה השמיעה שריקה חזקה במיוחד. "אחרי כל הזמן הזה, ארצ'יבלד, עדיין לא מצאתם ולו קצה חוט אחד? אפילו לא רמז קטן לגבי היעלמותה?"

"ל-ל-לא."

"אני מאוכזב, ארצ'יבלד." הלורד אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה, בהם ארצ'יבלד יכל להישבע שגופו הפסיק לעבוד כלל. "אכזבת אותי."

גופו של ארצ'יבלד החל לרעוד בצורה מובהקת אף יותר, והוא כרע ברך בשביל לא ליפול. גלימתו הרגישה כבדה מהרגיל מהזיעה המצטברת, והאות האפל עקצץ על ידו השמאלית בכאב דוקרני ומעיק. "ל-לא, אדוני!" הוא שנא את איך שהחל לגמגם. "אנחנו מתקרבים אליה! ג'אגסון בדרך לבולגריה ברגע זה, אדוני, הוא הולך לתחקר את דודתה, ו-"

"נדמה לי אז כי רק ג'אגסון פועל על-מנת למצוא את קטרינה, בעוד שאתה לא עושה כלום בנידון, ארצ'יבלד. בהחלט מאכזב."

"אדוני, אני עברתי בין כל המקומות באנגליה בהם היא יכלה להתחבא! תחקרתי את אגודת רוקחי השיקויים, אפילו בדקתי ברשומות של דורמסטרנג אם היא חזרה לשם!" ארצ'יבלד רצה לצעוק, אך הוא עדיין כמעט ולחש את המילים. הוא לא יכל למות בגלל וורגובה. היא לא הייתה זאת שתרגום למותו. "היא נעלמה כלא היה, אדוני. ה-הגיוני לשער כי היא מתה, אדוני."

"הו לא, ארצ'יבלד, היא לא מתה. רוקחת השיקויים האפלה שלי תישאר גם אחרי שכולכם תעזבו את העולם הזה." הלורד עשה כמה צעדים מתרחקים, הנחשה מזדחלת אחריו. כל צעד שלו היה כמו פטיש החוצב סלע בתוך ליבו של ארצ'יבלד ומניף חתיכה כבדה ממנו, והוא לא יכל שלא להיאנח בהקלה כשהלורד התיישב בכורסה המפוארת שמשפחת מאלפוי סיפקה לו אשר דמתה יותר מדיי לכס מלוכה. "אני יכול להבטיח לך כי היא חיה. אך הכישלון הנחרץ שלכם בלאתר אותה מכאיב לי, ארצ'יבלד. כמה מאכזב."

"אדוני-"

אך הלורד המשיך לדבר, מתעלם מארצ'יבלד לחלוטין. "נדמה כי כל מה שנשאר ממשפחתו האימתנה של הלורד וולדמורט הם שאריות של אוכלי המוות הדגולים אשר הפיצו אימה ופחד, אשר דרשו כבוד, אשר טיהרו את עולמינו מתועבה ומדם מלוכלך. הם כולם עזבו את העולם הזה, או שנעלמו כלא היה, או שנאסרו באזקבן שלא כצדק. כמה עצוב שכל מה שנשאר ללורד וולדמורט הוא שבריר מהעוצמה של אוכלי המוות שלו."

ארצ'יבלד לא ידע אם לדבר או לשתוק. כל מילה, כל מבט, כל תזוזה כעת יכלה להבדיל בין חיים ומוות בשבילו, וארצ'יבלד החליט שהדבר הטוב ביותר לעשות היה לנסות להיעמד על צדו הטוב של אדונו. "אדוני, כולנו נאבקים על חזרתך לגדולה, אשר זמנה קרב ובא, ואין לי כל ספק שהלורד האפל יביא את עולם הקסמים לעתיד טוב יותר ללא זוהמה בוצדמית.  אני אעשה הכל בכדי שהדבר יתממש."

"דבריך מחממים את ליבי, ארצ'יבלד." אבל טון קולו לא היה חמים כלל, וכשהלורד חייך ארצ'יבלד ידע שזה לא היה בגלל אמירתו. כשעיניו של אדונו בערו בעליזות אכזרית, ארצ'יבלד ידע שזה היה בגלל משהו אחר. וארצ'יבלד לא היה בטוח שזה ימצא חן בעיניו. "ואכן, אתה צודק. זמן חזרתי לגדולה אכן קרב ובא, והגיע הזמן לפעול למענה. הכנס את זנב-תולע, ארצ'יבלד."

כשארצ'יבלד סוף-סוף התרומם, ברכיו כאבו והוא עדיין רעד מעט, אך הוא הרגיש הקלה מוחלטת מכך שהלורד הרשה לו לקום. אם הוא אפילו יהיה כה בר מזל הלורד אפילו יסלח לו על-כך שלא מצא את וורגובה עד עכשיו. למרות הכאב הוא חצה במהירות את החדר עד שהגיע לדלתות המגונדרות (למאלפויים היה יותר מדיי עושר, לדעתו) ופתח אותם בחריקה חלושה. פיטר פטיגרו עמד בפתח עם גבו לחדר, וכשהדלת נפתחה הוא הסתובב, פרצופו המכוער מביע הפתעה. ארצ'יבלד מעולם לא חיבב את פטיגרו, שכן הוא היה הסיבה העיקרית לחזרתו של הלורד האפל. הוא היה מסופק גם אם הלורד לא היה חוזר לחיים והוא היה ממשיך לחיות בשלווה עם אישתו ובתו בת השלוש-עשרה. בתנועה אילמת הוא הורה לפטיגרו להיכנס לחדר, והאיש נכנס עם מבט כה מפוחד ומציית לחדר, שארצ'יבלד תהה איך האיש לא מרטיב את מכנסיו בכל פעם שהוא היה בחברתו של הלורד.

"אדוני?" פטיגרו קרקר בקולו הצרוד, האימה שזורה בתוכו בצורה מאוד ברורה. מרלין, והאדם הזה היה אמור להיות גריפינדורי...

הלורד הוציא את שרביטו הארוך מכיס גלימתו והחל לשחק בו בין אצבעותיו, עיניו האדומות נועצות בפטיגרו מבט פוקד. "זנב-תולע, קרא לאייברי. הגיע הזמן שנציב את בריתנו עם הסוהרסנים למבחן. יש כמה חברים ישנים שברצוני לראות."

פטיגרו קד קידה עמוקה ועזב את החדר במהירות, כאילו מפחד שאם יישאר ולו רגע נוסף הלורד יישנה את דעתו ויחליט להרוג אותו. ארצ'יבלד הרגיש תחושה דומה.

"הו, ואתה ארצ'יבלד.." שלוש המילים הפשוטות האלה גרמו לו לבלוע רוק בעצבנות ולהתחיל לרעוד פעם נוספת. הוא לא יכל למות בגלל קטרינה וורגובה, הוא הפציר לעצמו פעם נוספת. זה לא היה ייתכן על הדעת. "אנחנו אכן מתקדמים לעבר חזרתי לגדולה, אך היא לא תבוא מהר מספיק אם אוכלי המוות שלי יראו כי על טעויותיהם אין הם נענשים. החשב זאת כאל דרך ללמד את כולם מוסר השכל, אין זה קשור אלייך ישירות, חברי."

"ל-לא... בבקשה א-אדוני..." ארצ'יבלד היה מוכן לבכות. הוא מעולם לא שנא את קטרינה וורגובה יותר מעכשיו. הוא לא האמין שהיא זאת שתביא למותו. הוא נפל על ברכיו לפני הלורד והרכין את ראשו על-מנת שאדונו לא ייראה כיצד הדמעות הבוגדניות זולגות מעיניו. "א-אשתי ו-והבת שלי..."

"איני הולך להרוג אותך, ארצ'יבלד." הייתה נימה משועממת בקולו של הלורד. "הלורד וולדמורט הינו לורד רחום, ואין מספיק דם טהור בשביל לבזבז אותו בכזאת קלות, הינך יכול להירגע. אך בכל זאת תצטרך לקבל על עצמך עונש מסוים, שכן אכזבת את הלורד עמוקות. עמוד, ארצ'יבלד, וקבל את העונש כמו קוסם."

עדיין לא בדיוק מבין מה הלורד אמר, ארצ'יבלד התרומם לאיטו והיישר מבט לעבר אדונו. דרך מבטו הרועד הוא ראה כיצד הלורד מביט בו מעט בשעמום, השרביט הארוך שלו מכוון ישירות אל ראשו של אוכל המוות. אך זה לא היה משנה, שכן כל מה שארצ'יבלד היה יכול לחשוב עליו הוא שהוא לא הולך למות.

אך כשפניו של אדונו התעוותו בסיפוק נבזי ומרושע, ארצ'יבלד לא היה בטוח כל-כך אם באותו הרגע היה עדיף לחיות. הוא היה החלטי בכך שהמוות היה עדיף כשהכאב הנורא ביותר שהרגיש בחייו תקף את כל חלקיקי גופו כשקולו של הלורד אמר "קרושיו" בטון העליז והאכזרי ביותר שארצ'יבלד שמע אי-פעם.

-

 רוז, רוז, רוז... התחביב שלך לעצבן את סנייפ לא יוביל לשום דבר טוב...

רוז מתחילה להרגיש שהדמות של אבא שלה רודפת אחריה בכל מקום - היא יודעת שהעולם במלחמה, ובכל פעם היא מפחדת ממה שעלול לקרות במידה ויגלו מי היא. היא יודעת שהיא צריכה להיזהר, אבל זאת רוז - קשה לה לשלוט במה שיוצא לה מהפה.
על הקטע עם השרביט חשבתי עוד מהפרק הראשון - מי שייחפש שם, יימצא שדמבלדור שואל את רוז איזה סוג שרביט יש לה, והיא עונה שהשרביט שלה הוא דובדבן עם קשקש דרקון. חיפוש בויקי של הארי פוטר יראה שהשרביטים האלה מיועדים רק למי שיש לו יכולת שליטה עצמית מדהימה וריכוז מושלם. כשקראתי את זה, חשבתי לעצמי : "אם רוז הייתה צריכה להיות עם השרביט הזה, החיים שלה היו אומללים... איזה מצחיק זה יכול להיות..." וככה הרעיון נולד. רציתי להעניק לה מכשול, אבל בגלל שרוז רגילה להיות תלמידה מצטיינת בלי הרבה מאמץ, ידעתי שהיא צריכה שיהיה מקצוע אחד לפחות שהיא תצליח בו כמו שהיא רגילה. וככה הכישרון שלה בשיקויים נוצר (בנוסף לעוד סיבה, הרבה יותר משמעותית , שיכול להיות שחלק מכם כבר הבין).  

היחסים של רוז עם סיריוס בלק מעט מתוחים - שזה צפוי, אם שואלים אותי. אם עליי היו צורחים ומאשימים אותי ברצח, לא הייתי נהנת מזה מאוד. אבל רוז מתחילה לראות בסיריוס את מי שהוא, ולא את הסטיגמה שהדביקו לו (בעזרת קווי הדמיון לאימה, מכל האנשים...)

ובנוגע ליחסים שלה עם סנייפ... בספרים המורה לשיקויים לא נמצא במערכת יחסים טובה עם הארי. אני אישית ממש אוהבת את הדמות של סנייפ (אם זה לא היה ברור חחחחחח), ורציתי שלרוז ולסנייפ יהיו יחסים שונים, אבל מבלי להרוס את הדמות הקרה של סנייפ.  הזיקה של רוז לשיקויים, החיבור שלה לוולדמורט או אולי משהו אחר גורמים לסנייפ להתייחס אליה לא כמו אל שאר תלמידי גריפינדור. אבל זה ממש לא אומר שהוא הולך לסבול את הבולשיט שהיא נהנת לעשות לו. להפך, הוא שואף להציב את רוז במקומה.

בפרק הזה מתגלה עוד דמות - ארצ'יבלד מילסטונס, אוכל מוות, בעל ואבא אוהב. בהתחלה תכננתי להרוג אותו בפרק הזה, אבל וולדמורט לא נראה לי כמו אחד שמבזבז דם טהור סתם ככה, ובגלל זה נזכה לראות את ארצ'י יותר בהמשך!

הפרק הבא יתחיל בהוגוורטס, אחרי החופשה. הוא יעבור על תקופה של כמה שבועות, עד לאחרי יום האהבה, ולרוז תחכה הפתעה (נעימה/לא נעימה), שהיא בהחלט לא ציפתה לה. טפיחה וירטואלית על השכם יקבל מי שיבין מהפרק הזה על מה מדובר ;)

השיר הוא "Black Horse and The Cherry Tree" של KT Tunstall. בשם כתוב סוס שחור, אבל חשבתי שכלב שחור יתאים יותר - קצת יותר סיריוסי, לא חושבים? לרוב רוז מדברת מהלב שלה, מבלי לחשוב - "Well my heart know me better than I know myself' so I'm goona let it do all the talking" וגם, המקום החדש שהיא לא יודעת איפה הוא, שם היא מגלה כלב שחור (אפילו אם היא לא יודעת על-כך), ועץ דובדבן (השרביט שלה) - "I came across a place in the middle of nowhere, with a big black horse and a cherry tree"

הפרק הקודם		הפרק הבא