כוכב השחר

פרק 16

פוטר

ליליאנה ידעה שהיא אמורה לפחד, אבל היא לא פחדה. כשזרועותיה כרוכות סביב מותניו של אדם והם דוהרים על פני האופנוע שלו, היא הרגישה מוגנת לחלוטין למרות הידיעה שבכל רגע ניידת משטרה או רכב של משהו שאדם כינה "המשטרה החשאית" יכולים לצוץ מעבר לפינה בחיפוש אחריהם – או יותר נכון, אחר אדם, בנו של ראש הממשלה שלאחרונה נראה בורח מבית הוריו בלוויית מכשפה.

הם עדיין לא סיכמו לחלוטין לאן ילכו עכשיו ומה יעשו, בידיעה שאביו של אדם שלח אנשים לחפש אחריהם. אבל ליליאנה הצליחה לשכנע את אדם, מבלי להיות מוכרחה לתת יותר מידי הסברים בנוגע לקסם, שאם הם בורחים מפני החוק, מוטב להם לעשות זאת על האופנוע שלה. לכן ליליאנה הטילה על האופנוע של אדם לחש שינוי צורה שגרם לו להיראות כמו קטנוע כחול חבוט (היא הייתה צריכה להבטיח לאדם שהשינוי הוא רק אשליה הפיכה לחלוטין ושהוא לא נידון לרכב על קטנוע במשך שארית חיו), והם יצאו בדרך בחזרה אל הדירה של אדם, עוברים כל פינה בזהירות.

הם נעצרו מתחת לבניין. הרחוב העירוני נדמה שקט מהרגיל. שקט בצורה מחשידה, או שהיה זה רק דמיונה הלחוץ של ליליאנה. אדם סרק את הרחוב בחיפוש אחר רכבים חשודים, אבל לא היה שם דבר.

"בואי נמהר," הוא אמר לליליאנה, הסריקה לא מניחה את דעתו. הם ירדו מהקטנוע. "לעזאזל, אני מתבשל..." הוא הוסיף, מושך בצווארון המעיל החורפי במיוחד שליליאנה המליצה לו ללבוש.

"לא עוד הרבה זמן," ליליאנה השיבה לו, פונה לכיוון המקום בו החנתה את האופנוע של בן. מתיישבת במושב הנהג, היא מייד הרגישה רגועה מעט יותר, חשה שמכיוון שהצליחה להגיע אל האופנוע שלה בשלום, עכשיו הכל יהיה בסדר.

אדם התיישב מאחוריה באי נוחות מסוימת, רגיל להיות הנהג. ליליאנה התניעה. רגע לפני שהתחילה לנסוע, היא הרגישה צורך לתת מבט אחרון בחלון דירתו של אדם. ברגע שעשתה זאת הבחינה באדם צופה בהם דרך החלון.

היא סיננה קללה והתחילה לנסוע במהירות. הם לא הספיקו להתרחק יותר מרחוב אחד לפני שרכב שחור הופיע מעבר לפינה, מתגלה לעיניה במראה הימנית.

"תחזיק חזק," היא אמרה לאדם וסחטה את הדוושה. הם נורו כמו חץ מקשת לאורך הרחוב.

אדם צעק לה להיזהר. הם היו במסלול התנגשות ישירה עם מכונית שנסעה לפניהם. אדם צעק את שמה של ליליאנה, אבל היא הייתה מרוכזת רק במד המהירות של האופנוע. רגע לפני שפגעו במכונית שמולם הם הגיעו למהירות הרצויה. היא משכה בידית בחדות והם התרוממו לאוויר בשאגת מנוע.

"מה לעזאזל – ?!" אדם התפלץ בעודם נוסקים מעל הבניינים המנוקדים שלג. רוח קפואה הכתה בהם בגובה, ולולא הבגדים החורפיים הם היו קופאים.

לאחר רגע התדהמה של אדם הפכה להתלהבות. הוא שחרר את אחיזתו החזקה בליליאנה ופרש את זרועותיו לצדדים, פולט קריאת דרור שכמעט החרישה את ליליאנה אבל גרמה לה לצחקק.

אדם ספג את תחושת התעופה במשך עוד כמה דקות לפני שחיבק את ליליאנה מאחור, מצמיד את חזהו על גבה. למרות הרוח הקרה פניו היו חמימות, וכשהוא הצמיד את לחיו לפניה הקרות של ליליאנה היא הרגישה חמימות מתפשטת בכל גופה.

"לאן עכשיו?" אדם אמר באוזנה, מתגבר על נהמת הרוח.

"אנחנו צריכים ללכת למקום בו אף מוגל לא יוכל למצוא אותך," היא השיבה לו. "זאת אומרת, עולם הקוסמים."

"אבל חשבתי שאסור לקוסמים לחשוף את העולם שלהם בפני אף אחד," אדם אמר, לא בלי שמץ התרגשות בקולו.

"אף אחד לא צריך לדעת," ליליאנה השיבה בקונדסות. "אני לוקחת אותך לבית שלי."

היא חשה התרגשות מעורבת בעצבנות מסוימת בעודה מנווטת בין העננים אל ביתה. מאז שהבינה את רגשותיה כלפי אדם היא חלמה שיום אחד תיקח אותו לשם, תציג אותו בפני משפחתה, אבל חזרה ושכנעה את עצמה שזו פנטזיה שלעולם לא תתגשם. רק חבל שאביה ואחיה לא היו שם לחלוק את האושר שלה.

היא התחילה להנמיך את האופנוע ככל שהתקרבו אל ניו- פורט. הם היו במרחק קילומטרים בודדים כשהיא התחילה להרגיש שמשהו לא כשורה. בין הערפל שהציף את השמים והארץ כאחד היא הבחינה באניצים של עשן שחור נסחפים ברוח הקרה. ליבה קפא בקרבה.

היא נחתה בשדות המרוחקים מהבית, לא בטוחה האם היא רוצה לחזות מקרוב בהרס שניקד את השדות שמסביב לבית עצמו. העשן השחור שם היה סמיך יותר, וריח חמוץ של גופרית ומתכת שרופה התחזק כשמטר קר התחיל לרדת מתוך הערפל.

"מה זה הדבר הזה?..." אדם מלמל מאחורי ליליאנה.

היא לא השיבה, רק נשמה עמוק והכריחה את עצמה להישאר רגועה בעודה נוסעת באיטיות לכיוון אזור ההרס. המחזה שהתבהר ככל שהתקרבה היה של גושים עצומים של מתכת מרוסקת ממפוזרים מסביב לשדה חרוך, שובל של מכונות מוגלגיות שהושמדו בדרכן הברורה מאד לכיוון ביתה של ליליאנה. הבית עצמו היה שלם, לא נגוע על ידי ההרס. ליליאנה חשה הקלה עצומה, אבל עדיין לא הצליחה להתיק את עיניה משדה הקרב.

היא גלגלה את האופנוע לאט קרוב יותר אל המכונות המושמדות. פיסות מתכת מושחרות היו מפוזרות מסביב, ופה ושם בצבץ משהו שנראה כמו קסדה או איבר אנושי של אדם שנקבר תחת ההריסות.

צמרמורת לא ברורה עברה בגופה של ליליאנה, אבל זו לא הייתה תוצאה של המראות המזעזעים. היא הרגישה תחושה מבלבלת ולא נעימה כפי שחש אדם השוחה בים בין זרמים קיצוניים של קור וחום; פצפוץ אדיר של כוח קסם שזורם באוויר במקביל לתחושה מוזרה של אוויר נטול לחלוטין מקסם. בין ההריסות היא הבחינה בהבהוב של פנס כחול מוזר, והתאמצה להתרחק מהגלים המצמררים שהוא שלח לכיוונה.

הקוסמים שהיא ראתה בחדר העבודה של סר ברנדט זיהו אותה כבת משפחת פוטר. כעת היא הבינה שהם הסגירו את מיקום ביתה, שלא נגלה למוגלגים וגם לא לכל הקוסמים, לידי המוגלגים שחיפשו אחריה ואחרי אדם.

במקום מסוים היא האמינה שאיך שהוא, משפחתה לעולם לא תזכה לגורל של אלה שנלכדו על ידי המוגלגים. היא האמינה שלחשי ההגנה שסבה הטיל על ביתם יגנו עליהם מפני כל כלי שהיה ברשות חסרי הקסם. אבל היא טעתה. הם גילו אותם. הם גילו אותם, אבל מישהו עצר בעדם מלהשתלט על ביתם...

מי היה יכול לעשות משהו כזה? מי היה חזק מספיק כדי לעצור את הצבא הקטן הזה? הרמיוני? רון? טדי? רוז? ליבה החסיר פעימה כשעלתה בה תקווה חדשה – אולי זה היה אביה, שהתעורר מהתרדמת?... אבל לא ייתכן שרק קוסם אחד גרם לכל ההרס הזה. לא היה בעולם קוסם חזק עד כדי כך.

היא סובבה את האופנוע ודהרה לכיוון הבית. רק אז היא הבינה שבמהלך כל הזמן בו בהתה בהריסות, נסחפת בחוסר אונים בין זרמי הקסם והלא- קסם שמילאו את שדה הקרב, אדם ניסה לדבר אליה, לנער אותה ממחשבותיה ולגרום לה לסביר לו מה מתרחש.

"לאן את נוסעת?" הוא דרש שתסביר לו. היא לא השיבה, כי הם כבר היו מחוץ לגדר הבית, שניצב שקט וביתי לפני ההרס, כאילו ניצב במימד אחר. "ליליאנה – !"

היא ירדה מהאופנוע וזרקה את הקסדה שלה על האדמה. אדם המשיך לדבר אליה, אבל קולו נבלע בתוך ראשה כאילו היה מלא מים. היא אחזה בידו בחוסר סבלנות וגררה אותו אחריה לתוך המחסום הקסום שהקיף את הבית.

הוא השתנק בתדהמה. עד אותו הרגע ראה רק שדה נטוש, וכעת חריקת השער הייתה אמיתית, והבית הצטייר מולו כמו נוזל הממלא כוס זכוכית צלולה; הצמחים הרדומים בגינה המכוסים שכבת כפור, חלונות הבית המחופים ווילונות, החזית הלבנה והשטוחה.

ליליאנה פתחה את הדלת והתפרצה אל מסדרון הכניסה החמים והשקט. מייד היא הבחינה שמישהו נמצא בסלון, מעיין באחד מאלבומי התמונות הישנים שאביה אכסן בשידה שמאחורי הספה. היא צעדה לעברו במרץ והוא הבחין בה.

היא נעצרה בכניסה לסלון ובהתה בו. היא לא הכירה אותו. זה היה גבר בשנות הארבעים לחיו, אם כי היה ברור שהחיים לא הטיבו איתו; פניו, שהיו בעלות תווים עדינים, נעריים כמעט, נשאו סימנים של יגון וכאב. שיערו החום, שהיה מסופר בתספורת קצוצה, היה מנוקד כסף. למרות שהבית היה חמים, הוא לבש מעיל שחור ארוך ועטה צעיף. ידו שאחזה באלבום הייתה עטויה כפפה, והיד השנייה, שנגעה בתמונות במגע מרפרף, הייתה חשופה. ליליאנה הבחינה בהבזק של דבר מה כחול לפני שהוא הטמין את היד החשופה בכיס מעילו.

"הדלת הייתה פתוחה," הוא תירץ בקלות דעת.

"אני מכירה אותך?" ליליאנה שאלה אותו. קוננה בה תחושה חזקה שהיא פגשה את האיש הזה בעבר.

האיש חייך אליה חיוך דק אך נעים. עניו היו ירוקות – ירוקות כמו של בן.

"אפשר לומר שכן. למרות שבפעם האחרונה בה נפגשנו היית צעירה מאד, ליליאנה. אני אלבוס פוטר. אחיו של אביך."

כן, ליליאנה זכרה אותו. הוא היה דמות מעורפלת מילדותה המוקדמת שלפתע זכתה למיקוד. כשהייתה ילדה קטנה אביה לקח אותה להוגוורטס והם פגשו אותו שם, באולם הגדול והמפואר בו היא מעולם לא זכתה לשבת בשנות נעוריה.  

"אבא שלי אמר שנלכדת," היא טענה, לא בדיוק בצורה מנומסת.

"ברחתי," הוא השיב בפשטות, לא בלי שמץ של שביעות רצון עצמית. "וטוב שכך, את לא חושבת? אם לא הייתי מגיע בזמן, המוגלגים היו עשויים לרמוס את הבית הזה לאפר. זה היה יכול להיות מעציב מאד. גדלתי פה."

"אתה עשית את זה?" ליליאנה שאלה בתדהמה. "אתה עצרת את המוגלגים? בכוחות עצמך?"

"קיבלתי מעט עזרה," אלבוס הודה כלאחר יד, מדפדף באלבום בחצי ריכוז.

ליליאנה הייתה חסרת מילים. זה לא היה הגיוני. זה לא היה הגיוני שיש בעולם קוסם חזק עד כדי כך... ואם דודה באמת היה קוסם כה עוצמתי, מדוע נלכד על ידי המוגלגים?

"מי החבר שלך?" אלבוס החווה בסנטרו לעבר אדם, שעדיין היה קפוא מרוב תדהמה. היא לא התחשבה כלל בכך שנושא הקסם היה חדש עבורו, ובלבל אותו מאד.

"זה..." ליליאנה לא הייתה בטוחה איך היא צריכה להציג את בן זוגה בפני הדוד שהיא לא הכירה. "אדם."

"הוא מוגל."

"איך – ?"

"אני פשוט יודע," אלבוס פטר את הבלבול שלה בעודו סוגר את האלבום בטריקה. "ובכן, אני לא אמשיך לעכב אותך. יש למעלה מישהו שאני בטוח שישמח לפגוש אותך."

ניצוץ של תקווה הדליק את דמה. מבלי לומר דבר היא סבה ומיהרה במעלה המדרגות. אדם השתהה לרגע ואז מיהר בעקבותיה, נותן מבט מבולבל אחרון באלבוס.

היא פנתה היישר אל חדרו של אביה. היא לא הייתה בטוחה לחלוטין את מי ציפתה לראות שם – את אביה שהתעורר או מישהו אחר – אבל ברגע שנכנסה כל מחשבה קודמת התעופפה מראשה.

ערפל ועשן התדפקו על החלון הסגור שבחדר, הופכים את האור שהסתנן לתוכו לאפור וקלוש. האור נפל על פניו החיוורות של אביה של ליליאנה, שוכב רדום במיטתו, וצייר את דמותו של אחיה של ליליאנה, עומד מעל מיטתו כשידיו בכיסי מעילו.

הוא בוודאי שמע את צעדיה במסדרון, כי כשהיא נכנסה הוא סב לכיוונה. בן חייך, עניו הירוקות מקרינות ערגה שסדקה את ליבה. היא הסתערה עליו בחיבוק. הוא קיבל אותה בזרועות פתוחות וכמעט מחץ אותה בחיבוק, לא מודע לכוחו שלו, אבל היא לא ניסתה להתחמק מאחיזתו. היא לא חשבה שתזכה לחבק אותו שוב, לפחות לא בזמן הקרוב.

"אני מצטער," הוא אמר בקול נמוך מעל ראשה.

"למה?" היא השיבה בקול חנוק. היא בכלל לא שמה לב שהיא על סף בכי.

"על מה שקרה לאבא," הוא אמר. "על זה שלא הייתי פה ל..."

"זאת לא אשמתך," היא אמרה לו, מתרחקת ממנו ומכה באגרופה על חזהו, כפי שהייתה עושה בעבר כשהם היו באמצע וויכוח ידידותי. דמעה חמקה מעינה במורד לחיה. "לא יכולת לעשות שום דבר. עברת גיהינום... אבל איך הצלחת לברוח?"

"אלבוס עזר לי." בן לא הרחיב, אלא הסתכל על אדם בניסיון לשנות נושא, למרות שתחת חיוכו המנומס היה משהו רציני וקודר במיוחד.

הוא השתנה, ליליאנה הבינה פתאום. הוא עדיין היה אותו בן – נעים ומנומס – אבל משהו עמוק בתוכו נשבר, והשברים צפו ועלו בכל פעם שחייך, בכל פעם שליליאנה הסתכלה בעניו. רסיסים של כאב חתכו אותו מבפנים.

היא חזרה אל המציאות כשהבינה שבחדר שוררת שתיקה מביכה. "אה, זה החבר שלי, אדם," היא אמרה לבן. "אדם, זה אחי, בן."

"אה, אח שלך," אדם אמר, ומשום מה נשמע מלא הקלה. הוא ובן לחצו ידיים.

"אני מבין שלא ישבת בחיבוק ידיים בזמן שנעדרתי," בן אמר לליליאנה בהתגרות. היא דחפה אותו, אבל הייתה מאושרת שהוא מתנהג כמעט כרגיל בחברתה. זיכרון הדמעות שהזילה בימים בהם היה במעצר במשרד הקסמים, בזמן המשפט שלו ולאחר מכן, כשנכלא באזקבן, עדיין צרב אותה כשנזכרה בו.

"יש לי המון דברים לספר לך," היא אמרה לאחיה. "אבל קודם, אתה יכול...?" היא החוותה לכיוון דמותו הרדומה של אביהם.

"בטח." בן כיבד את בקשתה ויצא, אם כי משום מה פתאום הפך רציני מאד.

היא אחזה בידו של אדם, וכתפיו המתוחות נרגעו.

"כל זה חייב להיות מבלבל מאד בשבילך," היא אמרה לו.

"בלשון המעטה," הוא השיב בצחקוק עצבני. "בשעה הזו אתמול חשבתי שאת עובדת עם אבא שלך בעסקי הנדל"ן. מאז הספקתי לגלות שאת מכשפה, לטוס באופנוע מעופף, לראות שדה קרב בסגנון מלחמת הכוכבים ולהכיר את האח שלא ידעתי שיש לך..." עניו התמקדו על אביה. "וזה אדון פוטר, אני משער?"

היא הנהנה ואדם כרך את זרועו סביבה בנחמה. היא הרגישה גל של אבל משולב בתקווה מציף אותה למגעו, כאילו כל הזמן הזה רק חיכתה שהוא יהיה שם לנחם אותה.

היא לקחה את ידו והובילה אותו קרוב יותר אל המיטה. "אבא, זה אדם," היא אמרה, כפי שהייתה מדברת אל אביה מאז שנפל לתרדמת. "אני יודעת שאתה כועס שאני יוצאת עם מוגל, אבל אני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי. והוא יכול לעזור לנו לסיים את המלחמה. זה מה שאתה רוצה, לא? אולי אז תתעורר?..." היא השתתקה, גרונה נשנק מדמעות.

"מה קרה לו?" אדם שאל ברכות.

"אף אחד לא יודע," ליליאנה ענתה, משתלטת על קולה. "הוא חזר ממשימת מסדר מסוכנת לפני יותר משנה, ומאז התחיל להתנהג מוזר... עד שלילה אחד מצאתי אותו ככה. אף אחד לא יודע איך לרפא אותו..."

"חייב להיות איזה כישוף," אדם אמר בלהט. "לא?"

ליליאנה הנדה בראשה וסידרה את הכרית של אביה. "אולי. יש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים על הקסם. אף אחד לא יכול להתיימר להבין אותו לחלוטין, או לנסות להשמיד אותו..." היא חשבה על דודה, שאיך שהוא, הצליח להבריח אסיר מאזקבן וגם להביס צבא קטן של מוגלגים בכוחות עצמו. "ככל שינסו לשלוט בו, כך הוא יהפוך לפראי יותר. ככל שינסו להשמיד אותו, כך הוא יתחזק..."

היא לא הבינה. למה שקוסמים ירצו לשעבד את הקסם למוגלגים? למה?

כשליליאנה ואדם ירדו למטה הם מצאו שהבית מלא פעילות ערה. במטבח כלים התעופפו מסביב, קוצצים ירקות ובוחשים בסירים, ובסלון מטאטאים ומברשות ניקו את המדפים ואת האח שליליאנה הזניחה בעת הטיפול באביה, המפגשים עם אדם ופגישות המסדר. על שולחן העבודה שלוש עטי נוצה כתבו במקביל על שלוש גיליונות קלף, למרות שלא היה בסביבה איש שיפקח עליהם. בן ואלבוס לא נראו באזור.

בזמן שאדם הציץ בפעילות שבמטבח בהתפעלות, ליליאנה רכנה וניסתה לקרוא את המגילות שעל השולחן. אך בדיוק אז הן נמשכו ממקומן והתגלגלו באוויר, כאילו התביישו ממנה. היא סבה והבחינה באלבוס עומד בפתח, מסיר את מעילו ומסתכל עליה בנזיפה משועשעת.

"זה פרטי," הוא הבהיר.

"אני מצטערת," היא מצאה את עצמה מתנצלת.

בן נכנס לבית לאחר רגע, מבריש פתיתי שלג מתוך שיערו. "לא הקשבת לשום דבר שהסברתי לך על תחזוק אופנועים, נכון? האופנוע במצב נוראי," הוא אמר לליליאנה.

"אמרתי לה שהיא צריכה לבדוק שמן כי המנוע משמיע חריקות, אבל היא תמיד שוכחת," אדם אמר מכיוון דלת המטבח.

בן הסתכל עליו בהפתעה ולאחר רגע הם היו שקועים בשיחה עמוקה על כלי רכב מוגלגים. אלבוס חטף את אחד מגיליונות הקלף שריחף באוויר, עיין בו לרגע, התקרב אל האח וזרק לתוכו קמצוץ אבקת פולו. כשהאש הירוקה נדלקה הוא אמר, "משרד המנהלת, הוגוורטס." וזרק את הקלף פנימה.

"אתה מזמין את רוז?" ליליאנה שאלה אותו בעודו חוזר אל חדר הכניסה כדי לתלות את מעילו.

"אני בטוח שהיא מתגעגעת אלי," אלבוס השיב בקלילות.

ליליאנה רצתה לספר לו על מה שראתה ושמעה במשרד של סר ברנדט ביום שלפני – היא הייתה חייבת לספר למישהו, ולא הייתה מסוגלת לחכות בסבלנות עד שרוז תגיע – אבל אז אלבוס הסיר את הצעיף שלצווארו והיא השתתקה. נימים כחולים בוהקים טיפסו במעלה צווארו. היא לא הייתה מסוגלת שלא לבהות.

אלבוס ראה את מבטה והתחיל לעטות את הצעיף שוב. "זה מגעיל אותך? אני יכול – "

"לא, זה בסדר," ליליאנה עצרה אותו, מרותקת. "מה זה?"

אלבוס חייך חיוך ידעני, קודר. "זה סיפור ארוך, והוא לא מתאים לזמן הארוחה."

ארוחת הצהריים הייתה נעימה ומביכה מאד בו זמנית. בן ואדם המשיכו לשוחח על נושאים מוגלגיים כאילו היו מכרים וותיקים, וליליאנה הרגישה שהיא נדחקת מחוץ לשיחה במהירות.

בניגוד אליהם, אלבוס ישב בשתיקה, אפילו לא טורח למלא את צלחתו. הוא נראה שקוע עמוק במחשבות. ליליאנה ניסתה אבל לא הצליחה להפסיק להסתכל על הנימים הכחולים המסתוריים שטיפסו על ידיו וצווארו, משתרגים מתחת לעורו הבהיר כמו רשת.

זה היה מוזר, לדעת שכל משפחת פוטר נמצאת כעת תחת קורת גג אחת. באותו הזמן זה היה מעט מעציב לדעת שמכל השושלת המכובדת של המשפחה נותרו בסך הכל ארבעה אנשים, שאחד מהם כלל לא מתפקד.

לקראת סוף הארוחה נשמעה שאגת להבות מכיוון האח שבסלון ואז רשרוש גלימת קוסם כבדה. לאחר רגע רוז הופיעה בפתח, מתנשפת. ביד אחת היא אחזה במכתב שאלבוס העביר לה וביד השנייה אחזה בעט נוצה, אם כי לא היה ברור מדוע. שיערה היה פרוע מעט ופנייה סמוקות.

ברגע שעיניה נפלו על אלבוס, שפיקח על הכלים שהדיחו את עצמם, היא חצתה את החדר בריצה, כמעט מועדת על שולי גלימת הקטיפה האדומה שלה ועטפה את בן דודה בחיבוק.

אלבוס השמיע גניחת כאב. רוז התנתקה ממנו בבהלה, וליליאנה הבחינה שפנייה המנומשות שטופות דמעות. אלבוס נגע בצד השמאלי של חזהו, במקום בו היה ליבו, וחייך אל רוז בחיבה עייפה אך כנה.

"מה קרה לך?" רוז שאלה בקול חנוק. לא היה ברור האם היא מתכוונת לכאב בחזהו, לנימים הכחולים אחריהם היא עקבה בעיניה הרחבות, או העובדה שהיה אמור להיות שבוי בידי המוגלגים. לפתע היא הבינה שהיא עדיין מחזיקה עט נוצה בידה והניחה אותו על השולחן.

"אני משתוקק לספר לך," אלבוס השיב בקלילות והסתכל על בן.

כאילו זה היה סימן, בן קם ממקומו ועזב את החדר, מסמן לאדם וליליאנה לבוא איתו. ליליאנה היססה. היא רצתה לספר לרוז מה גילתה, אבל מבט אחד מעבר לכתפה הבהיר לה שרוז לא מעוניינת לשמוע את מה שיש לה להגיד כרגע; היא מחתה דמעות מעיניה בקצה שרוולה ואלבוס רכן ונישק אותה על המצח. ליליאנה מעולם לא ראתה את רוז בוכה.

רק מאוחר בלילה היא מצאה את הזמן לדבר איתה. היא חיכתה שאדם יירדם (דבר שלא התרחש במהירות, כי עדיין היו לו המון שאלות על עולם הקוסמים ועל המשפחה שלה) לפני שיצאה מהמיטה ופנתה לכיוון המדרגות. האור בחדרו של אביה היה דלוק, והיא ידעה שבן יושב שם – הוא ישב שם כמעט כל היום. היא לא ציפתה ממנו לעשות שום דבר אחר, ובטח שלא לדבר על אזקבן או על איך משרד הקסמים תפס אותו. היא ראתה בעניו שהוא לא רוצה לדבר על הנושא.

היא טופפה במורד המדרגות והציצה לתוך הסלון. אלבוס שכב על הספה ורוז רכנה מעליו, בוחנת דבר מה על חזהו. ליליאנה חיככה בגרונה במבוכה ורוז התנתקה מעיסוקה בהפתעה. אלבוס סגר את חולצתו והזדקף.

רוז, שהייתה מעט חיוורת מהרגיל, התאמצה לחייך. "כן, ליליאנה?"

לפתע היא הרגישה נזופה, כמו ילדה שעשתה דבר מה אסור. "יש משהו שאני רוצה לספר לך..."

היא סיפרה להם מההתחלה, באיטיות ובפירוט, כיצד נסעה עם אדם לבקר את הוריו ומה שמעה כשהתחבאה במשרד של ראש הממשלה. פניה של רוז השתנו בהתמדה במהלך הסיפור, הופכות ממבולבלות למופתעות ללחוצות ולבסוף לשילוב בין כועסות למתפעלות. לעומתה, פניו של אלבוס נותרו קפואות רוב הזמן; רק כאשר היא הזכירה את שמותיהם של שלושת הקוסמים רגש שטף את פניו לרגע לפני שהוא קם ממקומו והפנה לה את גבו. פניו השתקפו בצללית חיוורת על פני החלון החשוך מולו עמד, אבל לא ניתן היה לקרוא אותן.

"היית צריכה לעדכן חבר מסדר בקשר לתוכנית הפעולה שלך," רוז נזפה בה. ליליאנה הכירה בדבריה, לא רוצה להתווכח על הנושא כרגע. היא ידעה שתגובתה של דודה הרמיוני לפעולה תהיה חריפה יותר.

"זה לא משנה," אלבוס טען כשגבו אליהן. "להפך – אני חושב שמה שליליאנה עשתה היה אמיץ וגם חכם מאד, ושמה שהיא גילתה יכול לשנות את פני המלחמה לחלוטין."

רוז הסתכלה בבן דודה בחשדנות. "מה אתה יודע שאני לא יודעת?"

חיוכו של אלבוס השתקף בחלון. עניו נצצו, כמעט בהתרגשות. "תחשבי לרגע, רוזי. את מכירה את ספקטרום שליליאנה הזכירה."

רוז חשבה לרגע, ואז הבנה ביהרה את פניה. "הוא היה ראש לשכת ההילאים פעם... לפני דוד הארי. אבל מה זה אומר לנו?"

"אני לא יודע," אלבוס אמר, פונה מהחלון בפתאומיות ומעמיד פנים שהוא סוקר את הספרים הישנים שעל המדף. ליליאנה הרגישה שיש משהו שהיא לא מספר להן – משהו גדול. "אבל זה קצה חוט."

נראה שגם רוז מרגישה כמוה, אבל היא לא אמרה דבר, רק הסתכלה באלבוס בשילוב בין חשדנות לציפייה. הוא שתק לרגע, נראה שקוע במחשבות, ובדיוק כשליליאנה התכוונה להפר את השקט המביך ולברך את השניים בברכת לילה טוב, הוא סב ודיבר אליה.

"המידע שלך עזר לי מאד, ליליאנה," הוא אמר. "אבל יש עוד משהו שאני רוצה שתאמרי לי."

"מה זה?"

"אני רוצה שתספרי לי כל מה שאת יודעת על מה שקרה לאבא שלך."

הפרק הקודם		הפרק הבא