אהבת אמת

טוב, אז זה פרק הסוף לפאנפיק, אבל יש אבל ! אבל, יש פאנפיק המשך, שמספר בעיקר על חייה של צ'ו אחרי שעזבה את הוגוורטס, ועל המסע שלה כדי לאסוף את האישיות שלה ולבחור את דרך חייה. ועכשיו - לפרק!

~ הוגוורטס~

הארי רצה למות. הוא איבד את שתי האהבות היחידות שהיו בחייו. אז כן, צ'ו השתנתה מאוד. אבל זאת עדיין הייתה אותה צ'ו, שבה התאהב לראשונה ושאיתה חווה את הנשיקה הראשונה שלו. וקטלינה - אהבת חייו הנצחית - מתה. הוא עדיין אהב את קטלינה, אבל אם נותר ולא רמז קל לאהבתו הישנה לצ'ו - הוא נעלם. כעת, הוא רצה למצוא אותה מסיבה אחת בלבד: כדי להרוג אותה, כדי שתשלם את הגמול ההוגן על מותה הנורא של קטלינה.

הארי שקל ברצינות להתאבד רק כדי לראות את קטלינה שוב בעולם המתים, ולו רק לרגע אחד. לדבר איתה, לגעת בה, לנשק אותה, לחבק אותה, לשמור אותה אצלו לעד. הוא רצה שהיא תהיה שלו, לנצח נצחים! אבל הוא לא היה יכול להתאבד, עד כמה שהדבר היה מפתה. כמובן, הוא יכול היה בקלות רבה פשוט לכוון את השרביט אל פניו, ללחוש שתי מילים ולמות. אבל הוא לא היה יכול. כבן גריפינדור - כבנם של לילי וג'יימס פוטר - הוא היה מחוייב לגורלו. הוא ידע שאם יתאבד, וולדמורט ללא ספק ישתלט על עולם הקסם, ובמוקדם או במאוחר - הארי היה בטוח שהוא יצליח להשתלט גם על כל העולמות האחרים, כגון עולם המתים. הארי היה חייב להישאר חי. הוא הייתה תקוותם היחידה של הקוסמים כנגד וולדמורט. כולם נאחזו גם בדמבלדור, כמובן, אבל כולם גם ידעו שדמבלדור זקן. אם הוא לא ימות בזמן הקרוב, הוא יצטרך עזרה כדי לא למות בקרב העתידי עם וולדמורט. וכולם ידעו שהיחיד שיכול להעניק לדמבלדור את העזרה הזאת, היה הארי.

הארי בהה בשרביט שלו. כמה קל יכול היה להיות פשוט ללחוש שתי מילים ולעבור לעולם הבא, בנחת. הרי גם אם וולדמורט ישתלט על עולם המתים - מה כבר יכולה לעשות ישות חיה למיליארדי ישויות מתות? שום דבר! חשב הארי, שבור לגמרי.

המוות של קטלינה הכביד עליו כשק של אבנים על כתפיו - שק שמחובר אל גבו לעולם ועד. הארי ידע זאת, וקיבל זאת. הוא לעולם לא יוכל להמשיך הלאה ולשכוח את קטלינה. והוא קיבל זאת.

גם שנים לאחר מכן, גם כשהביס את וולדמורט לבסוף, גם כשהתחתן עם אהובתו ג'יני, גם שנולדו לו ילדים, כשהפך לדוד, ולסב, לעולם לא שכח את קטלינה צ'אנג. היחידה שבאמת שבתה את ליבו, ושתמיד - אבל תמיד - חלק קטן ממנו זכר אותה, והתאבל עליה. אפילו כשכל החלקים האחרים בישותו היו נואשים לג'יני, או לכל אישה אחרת באשר היא. ולפני המוות שלו - כששכב במיטתו, זקן ועייף אחרי מאה שנים שבהן הצליח לשרוד את החיים, ואישתו, בניו, חבריו, אחייניו, ניניו וכל שאר בני משפחתו עמדו לצד מיטתו, עצובים ומקוננים, היה חסר לו רק אדם אחד, שיש לצידו וילווה אותו אל העולם הבא: קטלינה.

~ עולם הרוחות\ המתים ~

הגעתי לעולם הרוחות! חושבת קטלינה לעצמה. היא חשבה על כל מה שעבר עליה עד לרגע שבו הגיעה לכאן: ילדותה המוזרה, בה כולם היו כל כך שונים ממנה, אביה העצוב, שנפטר לבסוף, אמה שסיפרה לה על אישה אחרת, אישה ובת שאביה אהב לפני שהתחתן איתה והביא לעולם את קטלינה. איך שלבסוף, אחרי המון חששות ושיכנועים, הגיעה להוגוורטס, כל ההרפתקאות שעברו עליה מאז, אהבתה הראשונה, יחסי המין, הנשיקות, החיבוקים, הליטופים, הנגיעות... הארי. הייתה גם צ'ו, ליבת הבלבול של קטלינה. מצד אחד היו אויבות: צ'ו, בתה של אשתו הראשונה של צ'יין צ' צ'אנג, שנשלחה לאזקבאן עקב שירות וולדמורט. וקטלינה, בתה של אישה מכובדת ואצילית, שהצליחה גם היא לשבות את ליבו של צ'יי, ונשארה נאמנה לו ולדרכיו עד יום מותו. ומצד שני: טוב, מצד שני הן היו אחיות. גם אם חצי אחיות, גם אם אויבות, גם אם מרכז ההרס והחורבן שסערו סביבן, הן עדיין היו אחיות.

ולמרבה ההפתעה, בגידתה של צ'ו הכאיבה לקטלינה. הכאיבה מאוד. המוות לא היה כואב. הוא היה כמשב רוח קריר ומלטף, שגרם לחיים להיראות לפתע הרבה יותר ברורים, ועשה אותך רענן ושלוו תמיד.

אבל הבגידה? הבגידה היא שכאבה. בכל עצם בישותה של קטלינה, בכל איבר ובכל תא בגופה, זה כאב.

כן, זה כואב. כואב כשבוגדים, כואב שמישהו שאהבת שולח אותך לעולם הזה, לבד.

קטלינה אהבה את צ'ו. אהבה אותה בכל ישותה. לא אהבה אותה כפי שאהבה את הארי - זאת הייתה אהבה אחרת, עדינה אך חזקה כמו עץ, עליו רכים אך שורשיו חזקים. האהבה שאהבה קטלינה את צ'ו הייתה אהבה אחרת: רחמים, התלהבות, עצב, צער, יגון בגורלה העגום של צ'ו. היא נאלצה לחוות דברים גרועים בהרבה מכל סיוטיה של קטלינה בחייה השקטים.

זאת לא הייתה אשמת צ'ו, שנולדה לאוכלת מוות משוגעת ואוכל מוות בתקופת גמילה. זאת הייתה אשמת אלוהים, ששלח ילדה קטנה, תמימה ואמיצה אל עולם וגורל נוראיים. אמה נכנסה לאזקבאן, וכלל לא הכירה אותה. אביה גידל אותה, וכשראה שהיא מסתדרת לבדה - נטש אותה והתחתן עם אישה אחרת, והוליד ילדה נוספת, טובה ממנה, בלי להשוויץ. זאת פשוט הייתה האמת.

זאת לא אשמתה של צ'ו, זו לא תהיה אשמתה של צ'ו וזו לא הייתה אשמתה של צ'ו. מעולם ולעולם זו לא תהיה אשמתה. וקטלינה ידעה זאת, ובכל זאת ליבה כאב על הבגידה.

קטלינה חשבה על כל האנשים היקרים לה, שבוודאי מתאבלים עליה כעת:

ג'יני והרמיוני ואנג'לינה וקייטי וכל שאר הבנות שבוכות עכשיו, שונאות את צ'ו ומקוות לזכות בנקמה על מותה של קטלינה. בני משפחת וויזלי, שבינתיים נקשרו עליה, ועוד כמה בנים שמפיצים בעצב את השמועה, אשר מתפשטת אט אט ברחבי עולם הקוסמים: אבל בהוגוורטס. ילדה רצחה ילדה ונמלטה. צ'ו צ'אנג: פושעת נמלטת. מתאבלים בבית משפחת גרייס, בואו לנחם את אמנדה גרייס ושאר המשפחה..." קטלינה דמיינה את אמה, אמנדה, פותחת את הדלת לדמבלדור, שמסביר לה בשקט את השתלשלות העניינים, ומושיט לה את העיתון. כיצד אמה מוכית הלם, ולא יודעת מה לעשות.

צ'ו דמיינה את אמה אמנדה, מגיעה לביקור באזקבאן, ומביטה מבעד לסורגים בדמות שחורה עטויה ברדס.

"תראי מה עשית", ממלמלת אמנדה. "תראי!" היא צורחת, וזורקת עיתון אל תוך התא. העיתון פתוח בכתבה על מותה של קטלינה. הדמות מרימה את ראשה ומסירה את הברדס. דמות מוגדלת של צ'ו צ'אנג מתגלה לעין, אך פניה זוויתייים יותר, מרושעים וחסרי מצפון. הבעתה מלגלגת ועיניה הכהות מלאות אופל, מתחתן צלליות שחורות. מריסה וויסינט צ'אנג מביטה באמנדה מבט מלגלג וקוטפת את העיתון אל ידיה, שמהן נורו עשרות כישופים, כל אחד מהם קוטף נשמה נוספת אל עולם המתים.

מריסה קוראת את הכתבה, בחיוך הולך וגובר.

"אז", היא פותחת, קולה חמקמק ורך כקטיפה, אך שלוו, נשלט ורגוע כקולה של אם המרגיעה את בנה. "הבת היפה שלי סוף סוף למדה מה עושים ולא עושים, מה?" היא צחקה צחוק נורא, שבקע מפיה כקול צרוד של אישה זקנה.

"את מפלצת", לוחשת אמנדה אל החשיכה, ידיה רועדות.

"אמנדה היקרה, אינך מבינה?"מריסה נעצה את עיניה הקרות, הנוראות, באמנדה. "הבת שלי איזנה את הכל, כעת אנחנו שוות", אמרה מריסה בשקט. "לא נכון!" התפרצה אמנדה בצעקה, ודמעות זלגו מעיניה.

"שתינו רווקות, צ'יין מת. אבל הבת שלך מסתובבת חופשי. והבת שלי מתה", קולה נשבר. "אבל", המילה המלחששת נותרה מרחפת באוויר, ומריסה נעמדה. היא ניגשה אל סורגי כלובה השחור, וליטפה את פניה של אמנדה מבעד לסורגים, מגעה קר כקרח. קולה צנח ללחישה שקטה: "את אינך כלואה באזקבאן כחתול הצף באגם ומנסה לשרוד, לשחות אל החוף שמבטיח את החופש. החתול הזה יודע שיקח זמן רב מאוד... האגם גדול, והוא כה קטן, מורעב, בודד בכלובו העצום..." מריסה חייכה חיוך משתתף. "אני יודעת כיצד מרגיש החתול הזה", היא התרחקה מעט מהסורגים, מושכת את ידה. "דגי הפיראנה עטים, מנסים לתפוס כל חלק בבשרו המועט..." אמנדה הנידה את ראשה קלות לכיוון הסוהרסנים. צמרמורת הרעידה את גופה של אמנדה.

"אנחנו שוות כעת, יקירתי. אני כבר לא זועמת ולא כועסת. צ'יין בגד בוולדמורט ובי. הוא נישא לך, והוליד ילדה. כך הצטבר חוב - את היית חייבת לי את נישואינו. ואז הוא מת, והחוב עוד לא שולם... אני נותרתי בכלא, מופרדת מבתי המסכנה, ואילו את משוחררת, מלמדת ומגדלת את בתך, קרובה אליה, ופוגשת אותה יום יום... מחבקת, מנשקת. החוב גדל, והמשיך לגדול כשקטלינה הגיעה להוגורטס, לוקחת מצ'ו את שתי אהבותיה, מנפצת את תקוותיה... החוב היה גדול מדי... רק מוות היה יכול לאזן אותו..." לחששה מריסה.

הדמעות המשיכו לזלוג מעיניה של אמנדה. "אז יכולתי אני לשלם אותו. אילו היית מזמנת אותי לכאן לפני שקטלינה מתה, ואומרת לי שרק המוות יכול לאזן את החוב, הייתי מתנדבת. אבל לא נתת לי את האפשרות הזאת! צ'ו רצחה את הבת שלי. יכולתי למות במקומה", קולה של אמנדה נדם והיא הביטה במריסה בציפייה לתשובה.

מריסה רק חייכה בעצב.

"אני יודעת שרצית למות במקומה... היא כל מה שנותר לך לחיות למענו. בלעדיה, החיים כבר לא שווים. איבדת הכל מלבדה, ממש כמוני... ועכשיו גם היא... הלכה לעולם ועד. אבל אם את היית מתה, שום דבר לא היה משתנה. הבת שלי הייתה ממשיכה לסבול מנוכחותה של קטלינה. רק המוות של קטלינה לבדה, היה יכול לשלם את החוב. ועכשיו, הוא שולם... אנחנו אחיות, אמנדה. אחיות לחיים ולמוות... החוב שולם, צ'יין מת... אני לא יכולה לראות את בתי גדלה, מקימה משפחה, הופכת לאישה. וכך גם את. כשאשתחרר, לא אהרוג אותך. להפך, אעזור לך בשעת מצוקה..." ליחששה מריסה, ונשבעה.

הבעת פניה של אמנדה התקשחה. היא שלפה את שרביטה. הבעה קשוחה וכעוסה עלתה על פניה של מריסה כשהבינה שאלו הרגעים האחרונים בחייה.

לרגע, השרביט התנודד ורעד, מכוון אל ליבה של מריסה. "אבדה קדברה!" ברגע האחרון הסיטה אמנדה את השרביט אל פניה. פניה קפאו, וגופה הוטל על הקרקע, שרביטה מוטל על בטנה. שיערותיה הבלונדיניות היו מפוזרות סביב גופה ועיניה הפכו לבנות, מתות וריקות מצבע.

למרבה ההפתעה, מריסה פערה את פיה בתדהמה והחלה לבכות. לפתע התעשתה ונזכרה במשהו. בהתלהבות רבה ניגשה אל הסורגים ובמאמץ עילאי הצליחה לקחת את השרביט המוטל על הגופה. היא הטילה תכריכים מכובדים על אמנדה, פתחה בנקישה את השאר, חיבקה את הגופה,הזילה דמעה וברחה.

קטלינה פקחה את עיניה. את הביקור באזקבאן היא לא סתם דמיינה. זה היה כאילו רוחה נטשה את הגוף שלה וריחפה אל אזקבאן, מביטה בכל מה שקרה. ורגע לפני שחזרה לעצמה, קטלינה חשבה שראתה, אי שם על החומה, נערה קטנה ומפוחדת, בעלת שיער שחור וארוך ועיניים מלוכסנות.

אז כן, חברים, זה הסוף. במהלך הזמן הקרוב אני אתחיל לכתוב את פאנפיק ההמשך, שמלווה את צ'ו מנקודת המבט שלה. לפאנפיק קראו: "לב של רוצחת". חפשו!

הפרק הקודם