האהבה חזקה מן המוות

פרק קצת קיטשי. סליחה

סקורפיו התעורר. ראשו פעם, והוא הרגיש עייפות איומה. עיניו שרפו, ואפו צרב. לחיו נחה על הספר, מקמטת אותו. כל רצונו היה לישון עוד קצת... הוא כל-כך עייף... הוא יישן רק עד חצות, ואז ילך ללילי...

בעצם, כמה זמן זה עד חצות? הוא הציץ בשעונו ופלט קריאת בהלה. השעה הייתה שתיים עשרה וחצי.

הוא זינק ממיטתו, סגר את הספר, ורץ החוצה. במוחו רצו המחשבות.

איך זה יכול להיות שנרדם? שאל את עצמו תוך כדי שהוא חוצה בסערה את חדר המועדון שלהם. איך יכול להיות ששכח? שהוא לא זינק בבהלה כבר ברבע לאחת עשרה? שאל את עצמו כשטס במדרגות המובילות לאולם הגדול.

היו לו הרבה שאלות, אבל תשובות- אין...

לילי כבר ישבה על הגדה כשסקורפיו בא בריצה, מתנשף.

"אני- סליחה," מלמל בבושה תחת מבטה הדוקר והזועם. "פשוט- נרדמתי... אני לא מבין איך..."

זה היה נראה שמבטה התרכך, והוא פנה לשבת לידה. אבל זה רק היה נראה.

"סקורפיו מאלפוי!" היא התרחקה ממנו, והתקרבה למים. "לעולם לא הייתי מאמינה עליך שתהיה כל-כך בלתי אכפתי! אני מחכה לך כאן ארבעים דקות! ארבעים דקות! ואתה- בא- לכאן- ואומר- לי- שנרדמת?!"

הוא ניסה להשחיל מילה, אבל היא לא נתנה לו.

"אני שבויה! אתה היחיד שמסוגל להציל אותי! אתה ניסית להוכיח לי שאפשר להתייאש ממך? אני נדהמת. פשוט נדהמת!"

היא הנמיכה את קולה באחת. סקורפיו התעודד לרגע. אבל היא המשיכה בשלה.

"אני מתחילה לחשוב שאמא שלי צדקה."

"לעולם לא!" סקורפיו קפץ לעמידה. "אני כן אוהב אותך- בכל גופי ונפשי- הייתי מוכן למות למענך, לילי- ואני גם לא מבין איך, בדיוק כמוך- ואני מצטער עוד יותר ממך על זה שאת חיכית לי כאן ארבעים דקות! אני- באמת מצטער, באמת. ו- אוהב אותך, ו- יקירתי- אני רוצה שתדעי שלעולם אני לא אפסיק לאהוב אותך."

הוא ניסה לגעת בה, אבל היא התרחקה ממנו בכעס לתוך האגם, וישבה על קרקעיתו. סקורפיו התיישב באנחה.

"אני מתנצל." אמר בלחש. "אני מבין שזה היה קשה מאוד לחכות לי כאן. אני מרגיש מאוד רע עם עצמי שאת חיכית לי פה. גם אני במקומך הייתי כועס." פניה של לילי התרככו. "הייתי כועס אפילו עוד יותר ממך."

היא שתקה, והוא המשיך.

"אני באמת מצטער. אני מאוד עצוב מזה שנרדמתי, ואני בכלל לא יודע איך זה קרה. אני באמת מתנצל. יש איזו שהיא דרך לפייס אותך, בת הים הקטנה שלי?"

היא חשקה את שפתיה. סקורפיו כמעט יכל לראות את גלגלי השיניים מסתובבים במוחה.

לילי התלבטה. אם היא תגיד מה שהיא רוצה לומר, זה ייקרא שהיא נכנעה. אבל... סקורפיו באמת מצטער. הוא כל-כך שקוף.... תמיד היא תוכל לראות מה הוא באמת מרגיש. אז גם לה מותר לפעמים קצת להיות שקופה.

"כן." אמרה לבסוף. "ישנה דרך. אבל..."

"אבל מה?" שאל סקורפיו בלהיטות. "רק תגידי, ואני אעשה ככל שביכולתי לעשות את זה."

הוא השתתק תחת מבטה הנוזף.

"ש... אתה לא תסכים."

"נראה!"

"מעולם לא התנשקנו באמת. הייתי חושבת שעכשיו זה קצת מאוחר מדי, אבל..."

סקורפיו נעמד, הלום. לילי עדיין שייטה במים, שקטה למראה, אבל סוערת מבפנים. הוא יסכים? הוא לא? הוא אוהב אותה באמת, או שהיא טעתה באבחון?

לפתע, סקורפיו זינק באוויר. "יש לי! יש לי!!" צעק בכוח. "אני יודע! אני יודע!"

לילי נעצרה, מבולבלת. "אני- מה- סקורפיו-"

סקורפיו התיישב, סמוק מהתרגשות, ופתח את הספר.

"תראי, לפני שנרדמתי שמתי לב שהעניין בדבר הזה, זה כאילו להראות שאני באמת אוהב אותך ורוצה להציל אותך, ועם זאת את צריכה להתנתק מהאישיות שלך. כלומר, כבת ים. את צריכה כאילו להראות שגם את רוצה להינצל. שאת לא רוצה להיות בת ים. אם את לא רוצה באמת, אז אני יכול- למות."

הוא שאף אוויר, והמשיך.

"תראי. כנראה שהספר הזה הוא במהדורה מיושנת,  כי הדרכים כאן מאוד מיושנות. אנחנו פשוט יכולים- להתנשק מאהבה. כי במקרה שלנו- זה בהחלט מוכיח, כי את לפני רגע רצית להוכיח לעצמך שאני אוהב אותך, והצעת את הרעיון הזה."

סקורפיו הביט בלילי בעיניים נלהבות.

"תראי, זה מדהים! אבל- יש בעיונת קטנה." אמר בעווית.  "אם אנחנו באמת זוג- אז זה פועל. אם לא- אז..."

דמעות עלו בעיניה של לילי. אבל אז התפשט עליהן חיוך רחב.

"אוח, סקורפיו, אתה חושב שיכולנו לעבור את כל הצרות האלה ולהישאר אוהבים ואז- שלא נהיה זוג אמיתי?!"

.

הפרק הקודם		הפרק הבא