עתידנו

"דמיאן, תתעורר." רון היה זה שהעיר את דמיאן ביום שהלכו לסימטה.

"בוקר טוב!" השטני הקטן קפץ ממיטתו, מתרגש. 

"וואו, אתה כבר ער! אהה, לך לצחצח שיניים..."

הרמיוני כבר הייתה ערה, משש וחצי. מכיוון שדמיאן ורון התעוררו בשמונה, היא צפתה בטלוויזיה וניסתה לא להעיר את הבנים כשהכינה תה. היא לא רצתה קפה, כי הוא עשה לה בחילה...

"בוקר טוב, בנים," היא נישקה את רון כשדמיאן עוד היה במקלחת. הוא נכנס לסלון, כשרון מחזיק כוס קפה, מנשק את הרמיוני.

"איכס, ילדים! תעשו את זה במקום פרטי או משהו!" דמיאן גיחך ומיהר למטבח.

"אתה עוד תודה לנו!" רון צעק מהסלון והרמיוני לא יכלה לשלוט בצחוקה.

"היי, תיזהר עם הקומקום! ועל הקומקום!" הרמיוני צחקה ומיהרה למטבח. שם דמיאן הסתבך על המים החמים.

"איך ממלאים את הקומקום?" שאל דמיאן, אנרגטי.

"תראה..." הרמיוני פתחה את הקומקום בכוח, עד שרון הפריע לה במלאכתה.

"אגומאנטי." נופף רון עם שרביטו, וכוס זכוכית חצי התמלאה במים רותחים.

"רונלד, הוא היה צריך לפתוח את הקומקום וללמוד איך מרתיחים את המים ואיך מכינים שוקו, לא בעזרת קסם," נזפה בו הרמיוני.

"אבל לא היה פה צורך בקומקום," חייך רון. "הילד קוסם, הוא יילמד לעשות את זה."

"אני יודעת שהוא יילמד, אבל אנחנו לא רוצים שדמיאן יצא כמוך," ציינה הרמיוני והתקדמה לסלון, לוגמת מכוס התה שלה.

"היי, מה זה אמור להביע?" רון צנח על הספה לצד הרמיוני.

"יש לי זכות דיבור פה?" צייץ דמיאן  והתיישב על הספה לצד.

"לא." ענו הרמיוני ורון בקור רוח והמשיכו בריבם.

"רונלד ביליוס וויזלי, הילד יצטרך ללמוד להשתמש במוצרים מוגלגים מתישהו!"

"אני הסתדרתי טוב מאוד בלי לדעת איך להחזיק נייד במשך 21 שנים, אז למה עכשיו?"

"הוא הבן שלי, ואני אלמד אותו איך להשתמש במוצרים מוגלגים." שילבה הרמיוני את ידיה.

"טוב, הוא גם הבן שלי, והוא יילמד איך להשתמש בקסם לכל צרכיו."

"אם אתה רוצה שהוא יצא עצלן," 

"אתה רומזת משהו?" שאל רון בטון מחשיד.

"אם זה לא ברור..." מלמלה הרמיוני וגלגלה את עיניה.

"אני הולך להתלבש!" צעק דמיאן, קם מהספה הולך לחדרו. תוך עשר דקות הוא יצא ממנו, לבוש חולצה כחולה וקצרה, מכנסי ג'ינס כחולות וכהות וסנדלים שחורות שגברת גריינג'ר קנתה לו (אמא של הרמיוני).

הרמיוני הייתה לבושה בהתאם לאישה בחודש שני. חולצה אדומה עם שרוולים ארוכים ומכנסי ג'ינס שחורות, בטן בקושי בולטת. ממש בקושי.

רון היה לבוש חולצה מכופתרת שחורה ("זה ממש מחמיא לך, רונלד." הסמיקה הרמיוני. היא זו שקנתה לו את החולצה) ומכנסי ג'ינס שחורות. נעלי ספורט בצבע שחור ירוק.

"אז איך נגיע?" שאל דמיאן.

"אם אנחנו רוצים לנסוע במונית, אז ניסע," הציעה הרמיוני.

"זה עולה המון כסף לקלחת," התלונן רון בקול גבוה.

"ילד בן 10 לא יכול להתעתק, רונלד!" היא אמרה בכעס.

"אבל הוא כן יכול להשתמש באבקת פלו." חייך רון חיוך ערמומי.

"עוד מעט גם אני לא אוכל להתעתק..." נזכרה הרמיוני בעצבות. אישה בהיריון, מעל לחודש שלישי ובחודש שלישי, לא יכולה להתעתק. פשוט אסור לה, זה יכול לפגוע בעובר או משהו בסגנון הזה, ורון לא יתן שזה יקרה. הוא בכלל התנגד לכך שהרמיוני תבוא לסמטה, כי ממש עמוס וצפוף שם, וזה יכול לגרום לה לאי נוחות. שתלבש פוטר וטרנינג נוחים מדי ותסתגר בבית. אבל היא התעקשה. והרמיוני בדרך כלל מנצחת. כשהיא קוראת "רונלד ביליוס וויזלי, עברת את הגבול", היא באמת בדרך כלל מנצחת בזה.

"לא נורא, ניקח מונית." רון חייך, או לפחות ניסה ובקושי הצליח. הם הלכו לאח ומשם לסמטה.

הכל היה צבעוני ומהמם, והיו מה שנראה לדמיאן הבזקי מצלמות בכל מקום, אך אלה רק "המצלמות המהממות" מבית האחים וויזלי. מצלמות קטנטנות התעופפו להן באוויר. ספרים, ינשופים, מה לא היה שם?

ראשית, הלכו לאוליבינדרס כמובן. רון והרמיוני חיכו לבנם החורג מחוץ לחנות בהתרגשות. לאחר זמן מה יצא דמיאן מהחנות, שמח.

"עץ דובדבן," אמר לרון והרמיוני, בעודם מפלסים את דרכם לחנות שבה יקנו ספרים. "28 סנטימטרים, נימי לב של דרקון! דרקון!"

"דרקונים עדיין קיימים," ציין רון. "אח שלי צ'ארלי עובד איתם."

"בן כמה הוא כבר?"

"בן 40 ומשהו," זרק רון וצחק. "אף אחד לא סופר!"

דמיאן ורון צחקו, והרמיוני נזפה בהם קלות. לאחר מכן קנו את כל הספרים, את הקדרה, ואכלו גלידת עוגיות עם פצפוצים מתפוצצים אצל פלוריאן.

הם חזרו הביתה, מותשים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא