הנשף

אנחנו משוחחים על הא ועל דא ועל שוקו ועל קווידיץ'. דפיקה נשמעת בדלת.

"אלו בטח ההורים שלי." אומר מאלפוי במבוכה. הוא הולך לפתוח את הדלת.

"הו, לילית'..." הוא אומר. אני מושכת בכתפי והולכת לכניסה.

מופיעה מולי נערה בעלת עור זית, די גבוהה, שיער שחור וארוך ועיניים ירוקות בצבע סלרי.

"אה, וויזלי, תכירי, " אומר לי מאלפוי בחביבות. אני עומדת לצידו ומסתכלת עליה. יש לה מבט חולמני. מנותק. "זאת אחותו של ג'ונאס. ו..." הוא בולע את רוקו חזק.

"האקסית שלי. "

היא עוטה מבט רציני עכשיו. מאלפוי לוחש באוזני. "היא נהיית רצינית כשאני מזכיר את זה. זה אומר ש..."

אני מסמיקה ממבוכה. "טוב, אז, מה את עושה פה?"

"באתי לבקש סליחה, סקורפי, "

כמה חברות היו לו? – הוא לא אל או משהו...

"אתה יודע, נתפייס. וג'ינג'ית, את יכולה לתת לנו רגע לבד?"

לכי תזדייני, חתיכת כלבה. אם תיקראי לי ג'ינג'ית עוד פעם אחת אני מרסקת לך ת'לסת.

"בסדר." אני מחייכת אליה חיוף מזויף והולכת להוריי. אני מתיישבת ליד אמא. היא לוחשת לי.

"היא חתיכת כלבה, נכון?" צוחקת אמא. "אני יודעת איך את מרגישה, " אומרת, ואז מגבירה את קולה. "רונלד גרם לי להרגיש את זה!"

"הרמיוני, דיברנו על זה, פשוט רציתי שתקנאי!"

"מה שתגיד, וויזלי, "

"גם את וויזלית." הוא אומר בשתיקה המביכה שמציפה את האוויר כמו וירוס.

אמא מחייכת.  "אולי אני שמחה להיות וויזלית."

"חבר'ה, תעשו לי טובה, לפני שאני אקיא – מדברים כאן עליי. " אני קובעת. הדבר היחיד שחסר לי זה שלילית' הזאת תשכנע את מאלפוי להיות החבר שלה.

ואז אני באמת ארגיש כמו אמא.

מאלפוי ולילית' חוזרים. ההורים שלי מתעתקים מהחצר לבית, לחזור לשיחה עם דוד הארי.

"אהה, וויזלי... יש לי משהו לספר לך. "

תהרגו אותי עכשיו. ברגע זה. אם לא, אני תובעת את אלוהים. 'לא מעניין אותי איך תעשה את זה, חתיכת מנוול שכמוך! אתה יכול להטיל עליי מכת ברק בחודש יולי, כי אתה אלוהים! ואם מאלפוי חבר של הכלבה הזאת תהרוג אותי עכשיו; ואל תשכנע אותי אפילו לחשוב שלילית' יכולה להיות אדם טוב כי היא רוע טהור שמנסה להרוס לכולם את החיים'.

אני בולעת את הרוק שלי חזק ונושמת עמוק. הכל כרגיל. "כן, מאלפוי?"

"אני ומאלפוי חברים. " אומרת במתיקות. היא רוצה להרוג אותי, לחנוק אותי עם הארס שלה. נראה לי שהיא צאצאית של הנחשית של וולדמורט, נגיני. לא, אני בטוחה;

"יופי." אני מחייכת. "מזל טוב."

אני הולכת לחדר ונועלת אותו. אני רק צריכה להוציא את האגרסיות. אני ממלמלת לחש עם השרביט ומופיע מולי שק אגרוף עטוף בד גס. אני מתחילה להרביץ לו. אני מרגישה את הדמעות זולגות על פניי. ואני לא יכולה לעצור אותן; הן מלוחות. אומרים שאם באמת עצובים, אם נפגעים רגשית, בנפש, אז הדמעות מלוחות יותר. טדי סיפר לי את זה.

אני לא מבינה. אני פשוט לא מבינה מה היא אמרה לו שהוא אמר 'כן'. אני מתיישבת על המיטה, רגליי מתכווצות ונוגעות בראשי. אני טומנת את ראשי בברכיי, מצחי מתנגש בהן;

חשבתי שמה שהיה בינינו היה... אמיתי. לא שקר. אני מרגישה את זה – שאיתה הוא שקרן. הוא לא כן, לא ישר. בספר שמדורג אצלי במקום השני, "מפוצלים", הוא לא היה יכול להיות בפלג כנות. הוא לא יכול להיות באומץ לב, אפילו שהוא אמיץ, כשחושבים על זה. אבל שם לא נראה לי שמתכוונים לזה. יכול להיות שמתכוונים למשהו אחר; מעניין אותי אם היינו נסחפים לעולם הזה. לא היינו זוכרים כלום, היינו רק אני, הוגו, הוריי ושאר משפחתי. בטח היינו באומץ לב. הוריי ודודיי אמיצים מאוד. בגלל זה הם נבחרו לגריפינדור ונלחמו על הוגוורטס. היה להם משהו ששווה להילחם בשבילו, ואני תמיד חשבתי ששווה להילחם בשביל כסף. אתם יכולים לנחש מי לימד אותי את זה. ג'יימס, כמובן. הפוטר המסריח הזה, השחצן הזה – שכבר סיים את הוגוורטס ואני בטוחה שהוא יציע נישואין לסאלי הדפוקה הזאת – שאני שונאת באותה מידה.

הוא לא יכול להיות היה בפלג הקרבה עצמית. אולי באריינות. הוא כן חכם שזה קשור למידע. הוא ואני תמיד צמאים למידע, לדעת הכל. לא משנה באיזה נושא. אם מישהו שואל משהו שבכלל לא קשור לשום דבר – אנחנו עונים.

אבל הוא כן טיפש. ולא מתחשב ואנוכי לגמרי – בגלל זה הוא לא יכול להיות היה בפלג הקרבה עצמית.

דפיקה נשמעת בדלת. הו, מאלפוי בא לנחם אותי. אני אזרוק לו פטיש בפרצוף אם בכלל יוציא מילה, הוא לא יעז.   

"רוז," הוא אומר. "תפתחי. "

אני מפסיקה לבכות. אני הולכת למקלחת שבחדר (אני עדיין מנסה להתרגל לזה) ושוטפת את פניי. אני לא אתן לאף אחד את התענוג לראות אותי בוכה.

"בבקשה. רוז!"

אני לא עונה. הוא דופק על הדלת כמו משוגע ואז מפסיק.

"אם את לא רוצה, אל תפתחי. " הוא אומר באכזבה, וממשיך. "רק רציתי להגיד לך משהו... עוד שלושה ימים אלבוס וג'ונאס באים. אז כדאי שתהיי מוכנה. "

ואז הוא מנמיך את קולו. "אני מצטער." – ועוזב.

כמה אנוכי הוא יכול להיות?

הפרק הקודם		הפרק הבא