משחקי הרעב ה76

השמים נראו לי אפרורים מתמיד כשחילצתי את הנעליים שלי בכוחות האחרונים שנותרו לי מהג'לי הדביק. עם כל צעד נשמע קול יניקה חזקה. סודיות? תשכחו מזה. אם יש מישהו באזור בטווח חמש מאות קילומטר הוא היה מסוגל לשמוע אותנו. כמובן, גם אנחנו היינו יכולים לשמוע אותו, אבל זה כבר סיפור אחר. בנתיים ניסיתי להתמקד בלהתקדם בתוך ים הג'לי הזה, משננת מה המטרה שלי, שלרגע לא אשכח; רורי יצא מכאן בחיים. אני אציל אותו ואת עילם. אני אהרוג את אמא שלי, הנחש הבוגדני הזה. בנתיים אני אשאר מעניינת ואספק לקהל חומר לראות, כי זה אומר שפיטה ישלח לי עוד חבילות אוכל וחפצים חיונים, שיעזרו למטרה הראשונה שלי, ואותה אני משננת לי במוח שוב ושוב. רורי יצא מהזירה בחיים, רורי יהיה בסדר. יהיה לנו חיים אחרי זה. נוכל להתגורר באיזה בקתה במקום נטוש. נוכל להשיג אוכל לבד. אנחנו נסתדר; אנחנו מהסוג הזה שיכול לחיות את שארית החיים העלובים שלו בבונקר סגור אם זה מה שצריך כדי שלא יקטעו בחדות. ואז אני ממצמצת בתערומת, ודוחפת את המחשבות האלה, את המילים החלקלקות ששמעתי מספיק פעמים כדי שיהפכו חקול קטן בראש שלי. מילים של סבא, של אמא, שמאמנים אותנו לברוח למסתור. מכריחים אותנו להישאר בו חבויים, ימים ולילות. זה לא החיים שאני רוצה לעצמי. לא באמת. אני אגור עם רורי במקום עם שכנים נחמדים שאכפת להם ממנו. שידאגו לו. אבל זה מאוחר יותר, עכשיו צריך להתרכז בחלק הקשה יותר - להישאר בחיים. להיות תמיד מעניינים, תמיד בתנועה. "גייסון?" אני שואלת, תשושה מכדי להעיף בו מבט.

"אני בסדר," הוא מאשר. אני יכולה לשים לב למורת הרוח שמסתתרת במילים הקטנות האלה, אבל לא לדעת למי היא מכוונת. לי? לקהל? לקברניט? לעושי דבריו, הרובוטים; מתפקדים ללא רגש. המחשבות שלי בורחות מהר מדי. אני רק רוצה לשתות. ואז אני אחשוב בצלילות.

"נשאר אצלך מים?"

ג'ייסון כמה צעדים צמוד מאחורי אז אני שומעת את האיוושות החרשיות שהתיק נפתח ונסגר, מושיטה יד ואוחזת בחמדנות במימיה וכמעט מרוקנת אותה בליגמות גדולות.

"היי, תשמרי לאחרי זה," הוא אומר ואני מתנתקת בקושי ממקור החיים שלי. "הם בטח יהיו מאד צמאים ומיובשים שנגיע אליהם."

"אם הם יחיו," אני אומרת בקול את המילים שנתלו בנינו.

"מי שחטף אותם אמר שהוא ישאיר אותם בחיים."

"-ואם זה באמת אמא שלי, זו לא תיהיה הפעם הראשונה שהיא מפרה הבטחות," אמרתי במרירות. ואז נתתי למילים לברוח ממני, לקרום סיפורים שמעולם לא קרו על הבטחות כוזבות, בגידות ומסכת שקרים. ממש אופרת סבון. זה בטח ישאיר אותנו כמה דקות על המסכים, שגם ככה אני מאמינה שאנחנו די מככבים בהם לאחרונה. עדיף לתת חומר שיקרי, שלא יחפרו ויתעסקו באמיתות כואבות. אני מזייפת קול בכי. "זוכר שאמרתי לך שהיא בחיים לא הייתה ככה לפני? טוב," אני מושכת כתפיים. "זה היה שקר. היא תמיד הייתה... טיפוס כזה. שמקדם רק את האינטרסים שלו." אני מופתעת מהקלות שבה מחליקים ממני השקרים. אני לא יודעת אם אני עושה את זה בשביל רייטינג או בשביל לערער את האמינות של הצופים בה או רק מרגש נקמה זול. ובכל מקרה, לא אכפת לי. ג'ייסון לא עוצר אותי ואני ממשיכה לספר עד שאנחנו מסיימים לחצות את כל הקומה. אנחנו צריכים לטפס ותוקעים חבל בבסיס למעלה, מושכים את משקל גופנו עם עזרת החבל הרופף. ג'ייסון כבר מקצועי מספיק ואני סומכת עליו שהחבל לא יפול באמצע. היד שלי שלא על החבל מחפשת אחיזה בעוגה, שמתפוררת למגע ידי. אני אוחזת בגוש מרציפן דביק ואחרי שאני רואה שהוא יציב נותנת למשקל שלי להיתמך בו. אנחנו עושים כמה הפסקות שבמהלכן אני רק מתנשמת מתנשפת וממשיכים ברגע שהנשימה שלי חוזרת לקצב סדיר כביכול. אחרי בערך שעה טיפוס אני עייפה ומזיעה כולי אבל קומה אחת למעלה. ככל שהעוגה גבוהה יותר המעבר בין הקומות גדול יותר. אני יודעת שנשארה עוד קומה אחת; רק לחצות את זו, ורורי מחכה לי בהבאה. כשאנחנו עושים עצירה אני שומרת חצי מהאוכל שלי, שכולל קרקרים וגוש בשר מדממם לרורי ועילם. כשאנחנו באמצע לחצות את קומת הגונגל שמלאה בטציות מגוונות ואכזריות שמנסות לקרוע לי את הפרצוף אנחנו שומעים קול תותח מהדהד. זה משתק אותי ואני נופלת על הברכיים, אוחזת את השיכר בידי בחוזקה עד שקווצות ממנו נתלשות. הכאב מענג אותי, כי הוא גורם לי לא לחשוב לרגע על הסיכוי המעולה שזה היה פעימת-החיים האחרונה של רורי. אני צוהה אם זה הוא. אם העיניים שלו הם עכשיו שתי גולות נוצצות ומזוגגות. אם הבעת הפנים שלו קפאה. אם הייתה חרוטה על הפנים שלו בהלה, או פחד, או כל רגש אחר שנשאר אחרון. בלי לשים לב אני משתבללת לכדור בתחתית אחד העצים, מתנועעת קדימה-אחורה. "זה לא הוא," אומר לי קול נואש. אני מעיפה מבט בפנים של ג'ייסון. המילים שלו, הקול שלו; אור בתוך ים האפלה. אני לא שורלת איך הוא יודע, כי הוא לא. אבל אני צריכה משהו להאמין בו, ואני לא רוצה להתווכח ולערער את הקול היציב שלו. אני נותנת לו להרים אותי ומנסה לצעוד בעקבותיו, להשיג אותו בצעדי המגושמים. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה עילם. או רוז. ואז נגעלת מעצמי שאני רוצה שהם ימותו כדי שהוא יחיה. אולי רורי ועילם הצליחו לברוח. אולי מי שמת זה אמא שלי או אחד מהחברים האלה שלה. בכל אופן, בקרוב אני אדע. רורי יהיה בסדר; רורי יהיה בסדר. אני אציל אותו. יהיו לנו חיים מאושרים ביחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא