מה לעז-?

פרק 17

"פ- פרד?" היא אמרה ודמעה זלגה על לחיה. "אני חושבת שאני הוזה...הגיל כנראה לא עושה טוב.." היא לחשה לעצמה יותר מאשר לו. מולי הרימה את ידה בחוסר וודאות ברור וניסתה ללטף את שערו שהתארך. היא לא ידעה איך להגיב לזה. לפני שניה בדיוק היא חשבה על כמה שזה לא אפשרי אבל עכשיו פרד עומד ממש מולה והיא לא מצליחה לעכל את זה. אלא אם כן היא השתגעה לגמרי.

פרד לקח את ידה וקירב אותה אל ליבו.

"זה אני אמא, זה באמת אני הפעם."

"אחרי כל הזמן הזה, למה עכשיו?" והיה ברור שהיא על סף בכי.

פרד הסתכל עליה בחשש, מפחד שהוא יבריח אותה או שהיא תגיד שהיא לא אוהבת אותו יותר. שום דבר לא הכין אותו לחיבוק דב מוחץ הצלעות שהגיע לאחר מכן.

"זה אתה, ואני מקווה שיש לך תירוץ טוב מאוד." מולי אמרה ודמעה זלגה על לחייה.

"איזה ילד מכור למקדונלדס דיבר איתי על ג'סטין ביבר ומצאתי את עצמי שוב פעם בעולם שלנו. אה, וצ'ארלי עזר לי להגיע לפה." פרד אמר, בגיחוך המוכר לאימו.

החיבוק המוחץ התהדק יותר ופרד שהרגיש הקלה על כך שמקבלים אותו במשפחתו שמע ללחישה רמה באזנו.

"צ'ארלי ידע?!" והיה קמצוץ של כעס בשאלה, בלשון המעטה.

פרד החליט והתעלם וחיבק בחזקה. הוא לא שם לב לכך שפניו התחילו להכחיל.

מולי מיד ניתקה את החיבוק ואמרה מהר "אני חייבת להתעתק לג'ורג' ושאר האחים. הם חייבים לדעת שזה נכון ושאתה כאן. שלא תחשוב להיעלם לי שוב, ותשמור שניה על הקטנים."

פרד תפס את ידה שברחה ואמר "אל תלכי אמא, בבקשה".

הסכר שמולי בנתה כדי שהוא לא יפחד ויברח ממנה בשנית, נפרץ. היא בפעם הראשונה באמת עיכלה את העובדה. שבנה נמצא כאן איתה. חי, נושם. ( דבר שלא החזיק הרבה מאחר שחזרה לחבק אותו.)

"אני חייבת ללכת לספר לג'ורג', בני. הוא חייב לבוא לראות אותך. הוא באמת מתגעגע אליך…"

היא אמרה והתעתקה אל ג'ורג'.

פתאום נכנס למטבח צ'ארלי מוקף בילדים.

" מי נכנס לבית והעז שלא לתת לי חיבוק??!" הוא אמר וקרץ לילדים. (ה.מ יש לו עפעף אתלטי ;))

הילדים שקשקו בבהלה למראה דודם הג'ינג'י המאיים. טוב אחרי הכל הוא היה אדם שרירי הלבוש במכנסי עור צמודים ושיער מתנפנף ברוח שאיכשהו הגיעה בדיוק ברגע הנכון ונשבה רק עליו. היה נראה כאילו הוא יכול לנצח בקטלה אחרי הכל.

הם ישר רצו אליו, כולם ביחד, וקפצו עליו כדי לתת לו את החיבוק ההכי גדול.

בינתיים עם מולי וג'ורג'

ג'ורג' לא ידע איפה עוד לחפש את אחיו. הוא סרק כל איזו שבו חשב שראה את פרד או חלם עליו… אפילו סתם מקומות רנדומליים שחשב שאולי פרד יצוץ בהם. הוא אפילו פרץ להוגוורטס כדי לחפש אותו במעונות הישנים שלהם. הוא אמנם לא מצא את פרד אבל הוא בחלט מצא זוג נערים בסיטואציה מאוד מביכה שהוא מעדיף לא לפרט עליה, לראות שוב או לחשוב עליה. 'אוי' הוא חשב עליה. האימה, הסבל, הטראומה.

בזמן שהלך ברחוב עם שאר אחיו הוא שמע צעקה רחוקה קוראת בשמו. "ג'ורג'!" הוא שמע והסתובב לראות את אמו מתנשפת ורצה לכיוונו. הוא לא הבין למה היא פה,  מה עם הילדים?

"ג'ורג' אתה- אתה חייב לבוא הביתה,  יש משהו-ו, פ-פ-פרד, עכשיו-ו! " מולי אמרה, בבירור חסרת אוויר מהריצה.

"מה פרד כבר עשה הפעם…" אמר בתסכול. זה מה שהיה חסר לו בדיוק, חתיכות אסלה דבוקות לשערות הילדים הווזילים הקטנים. 'מאיפה הם ירשו את זה' חשב בתיסכול.

"אתה תראה בדיוק מה הוא עשה הפעם,  רק תבוא לראות בעצמך, ותביא גם את האחים שלך "

הוא לא רצה להלחיץ את אמו ולהגיד לה שהיא נשמעת קצת,  ממש טיפה,  פרנואידית.  זה לא בגלל שהוא פחד ממנה או משהו שכזה… ממש לא.

"טוב אמא,  אני עכשיו בא רק שניה ואני אקרא להם. "

"היי!  אמא קוראת לכולנו לחזור ממש עכשיו הביתה,  היא אומרת שיש משהו דחוף שהיא רוצה שנראה, משהו שקשור לפרד. " ג'ורג' אמר לאחיו המבולבלים ששתו קפה בנחת.

"מה פרד כבר עשה" אמר בהתנשאות פרסי, ובנוסטלגיה לכל הימים שפרד הגדול וג׳ורג' מיררו לו את החיים בתור מדריך ראשי.

"אם אתה רוצה לדעת אז בוא איתי,  כי גם אני לא יודע ואני מאוד מסוקרן,  אז קדימה תשלמו עכשיו את החשבון ובואו נלך כי אמא מחכה לנו מעבר לפינה והיא עצבנית".

בן רגע על כל הפרצופים עלו הבעות מפוחדות במעט והם התחילו להזדרז.

"אתה בטוח שהיא עצבנית?  אתה לא חושב שאולי היא ראתה חולצה יפה שלא הייתה במידה או משהו? או שסלסטינה הודיעה על פרישה?!" כל העיינים הופנו על הדובר במבט של 'אתה בטוח?'

"מה? " ביל אמר בפחד מסויים הוא ראה יותר מידי ווזלים עצבניים בחייו והיה חייב להגיד את הדבר הראשון שעלה לראשו.  "זה יכול לקרות! נכון? "

"טוב בואו מהר" ג'ורג' זירז אותם. "היא חיכתה מספיק זמן ואני די בטוח שזה לא התקרית. או אני מקווה לפחות"

הם שילמו את החשבון ופגשו מעבר לפינה את מולי שכבר הייתה חסרת סבלנות.

"איפה הייתם?!?  אני ממש ממהרת הביתה ואתם החלטתם לקחת את הזמן כאילו שאין לי דברים אחרים לעשות!? קדימה תמהרו להתעתק למחילה יש דברים שאני רוצה שתראו, שאתם צריכים לראות! "

הם כולם החזיקו ידיים בחשש מסוים וישר הרגישו את התחושה הזאת שפתאום כל האוויר סוגר להם על בית החזה,  והופ! זה עבר והם עמדו בחצר של המחילה, מול הדלת כניסה. מולי החלה לרוץ לכיוון הבית ונעצרה. "ג׳ורג׳ אתה צריך להיות זה שיכנס ראשון, זו זכותך… "

"למה, לא למדתי את פרד כמעט כלום! זאת לא אשמתי שהוא כישרון טבעי בשבירת מנורות!" הוא מחה בחשש, מפחד ממה שיהיה בפנים.

"מה? לא!  נו פשוט תיכנס פנימה.  השארתי אותו במטבח אם אני לא טועה. "

בהסתייגות כלשהי,  ג'ורג' החל לפסוע לכיוון הדלת. הוא פתח את הידית ושמע אך הקולות של הילדים בפנים, וגם של צ'ארלי. ועוד קול מקיא,  מי מקיא? אולי אחד מהילדים אכל אחת מהסוכריות הנסיונות שלו משנתו השישית בהוגוורטס? 'אח… הזמנים הטובים..הזמנים שלנו…'הוא חשב.

הוא נכנס פנימה.  

הוא הסתכל ימינה וראה ערימת ילדים ענקית על צ'ארלי,  שנראה בעיקר משועשע מהסיטואציה.  ברגע שצ'ארלי הבחין בג'ורג' הוא שלח לו קריצה והבריח את הילדים אל הסלון.

"זה באמת אתה? " הוא שמע קול מאחוריו,  שהיה מוכר לו במידה מכאיבה ביותר.

הוא הסתובב במהירות ולא האמין למראה עיניו.  פרד, הוא, זה היה הוא. מולו. רק טיפה שונה. עם אוזן.  היה נראה מאושר יותר,  שלם יותר,  צעיר יותר.  אבל,  זה לא ייתכן! הוא לא באמת האמין לזה!

"צדקתי" מלמל ג'ורג'.  הוא התקרב אל פרד כמהופנט,  לא חושב שזה באמת אפשרי.  כי- כי.  כי זה פרד!  והוא מת!  הוא ראה אותו מת!  הוא ראה את הגופה נקברת ומתרחקת וג'ורג' סבל מזה שנים כי כשפרד מת, חלק ממנו מת איתו. והנה הוא עומד,  שוב,  שלם ובריא. ברור שהוא חשב שפרד מת אבל תמיד היה את הסיכוי שהוא טועה! ג'ורג' לא באמת האמין שזה קורה.

הוא שלח את ידו,  נגע בזרועו של תאומו האבוד,  וישר משך אותו לחיבוק ארוך.  לא חזק מדי, לא חלש מדי,  באופן שלם שמאפיין רק אותם כי ביחד הם שלמים.  רק צמד אחים שנולדו באותו אחד לאפריל.  

"אני לא דמיינתי כלום!  אתה באמת כאן,  ואני לא מאמין!  או שאני כן? "

דבר מכל זה לא הכין את פרד לאגרוף החזק שהגיע אחר כן לכיוון פרצופו שהטיח אותו לריצפה.  

"איך יכולת ככה לנטוש אותי?! איך יכולת לעזוב אותי לבד בעולם כשחשבתי שאנחנו תמיד נהיה יחד!  אתה עזבת אותי ונתת לעצמך למות כאילו אתה היחיד שיכול להיות גיבור פה!  תפסיק את הפוזות הצולעות שלך,  באמת הגיע הזמן שתחזור!  איך יכולת שלא להיות השושבין שלי!?  או הסנדק של ילדי!?  או לתמוך בי בקטעים הקשים שעברתי אחרי המלחמה?!  איך לא היית שם כשהייתי זקוק לך?!  חשבתי שנשבענו שתמיד נעבוד ביחד כצוות!!!  אבל בלעדיך…  בלעדיך אני כבר לא צוות כשאני לבד.  אני הייתי לבד. ואני כל כך התגעגעתי אליך! בכל דבר שעשיתי, אתה  לא עשית איתי. ואתה היית חסר לי. קשה לי לבד, קשה לי לטפל בילדים ובמשפחה ולהעמיד פנים שאני מאושר כי אני לא! ואף פעם לא הייתי מאושר בלעדיך, כי אז זה פשוט לא זה!

רק לאחר מכן ג'ורג' הבין שהוא התחיל לבכות.  ובשביל פרד כל מילה הייתה כמו סכין שננעצה בבטנו,  עמוק יותר ויותר. הסתובבה עם כל משפט. הוא נעמד על רגליו שוב בחשש מסויים, אך כל מילה שאפה להפיל אותו בשנית.  

"אני מצטער" פרד אמר.  "שלא באתי מהר יותר,  פשוט לא יכלתי. "

ג'ורג' רק בא אליו וחיבק אותו שוב. " אתה בבית אחי,  אתה שוב בבית".

מולי ששמעה את הצעקות מבחוץ נבהלה.  היא נתנה להן כמה דקות להירגע עד ששמעה שהפסיקו לצעוק ומיהרה עם שאר ילדיה אל הבית.  היא מצאה אותם עומדים במטבח,  צמודים אחד אל השני כן שנראו כגוש אחיד שמשתלב באופן מושלם אחד בשני.  הם עמדו דוממים ורק כתפיהם זזות במקצב אחיד.  זה היה רגע משמעותי עבורם.

פרסי פתח את הפה,  ברגע הכי פחות מתאים כמובן, ואמר " אני רואה כפול?  אני השתגעתי ואני רואה כפול"

ביל נתן לפרסי אגרוף בכתף וביחד הם רצו של התאומים,  רוצים לדעת מה קורה,  איך ולמה.  

פרסי פחד לפתוח שוב את פיו אז פשוט ניגש את פרד וחיבק אותו (אוזן השלמה הייתה לטובתו). ביל, מולי,  ג'יני ההריונית ורון הצטרפו וצ'ארלי שחזה בכל המחזה ניגש גם כן. לאחר כמה דקות הדבר שניתק אותם היה קול מבהיל של הקאה.  הם לא הבינו מה קרה.  פרד שישר חשב על טרייסי לחש "אוי לא" ורץ לעבר הקול,  שבמקרה בא מהשירותים הקרובים.  כל המשפחה,  שנבהלה,  רצה אחריו ומצאה אישה בעלת שער שחור מבריק כורעת מול השירותים ואת פרד תופח בעדינות על גבה.

"יש סיכוי שהוא שכח להזכיר שהוא מאורס?  ושארוסתו בהיריון? אתם יודעים,  עם כל הדרמה שהתרחשה כאן היום וכו.. " אמר בתמימות צ'ארלי וחייך חיוך יודע.

אמ...... חזרתי? אופס

סליחה שלא הייתי פה פשוט כיתה ט וזה, קצת עומס אבל אני שוב פעם כותבת ואני מתכוונת להמשיך ולא לעצוב לעוד חצי שנה מגעילה ואני יודעת שזה לא היה בסדר וממש סליחה!

הפרק הקודם