עכשיו ולתמיד-מאלפוי.

היי כולם מצטערת שלא פירסמתי דיי הרבה זמן, עם האירועים/ בגרויות/ ימי הולדת של בני משפחה זה דיי קשה אנסה לפרסם בקרוב, מקווה שתהנו.

-----------------------------------

הילד בן השלוש עשרה הסתכל סביבו בלהיטות שבה הוא לעולם לא יודה הוא דחף את העגלה שלו שהכילה את מזוודותיו הרבות ואת הינשוף  השחור שלו שנוצותיו היו בצבע שחור כלילה ועיניו זהות לצבע עיניו של הילד שנשא אותו.
עיניו נאורו כשהוא קלט קצוות שיער ג'ינג'י מתקדמת לעברו הוא שכח כל שמץ של העמדת פנים וחיוך ענקי התנוסס על שפתיו, "אמא הם פה" הוא אמר שניה לפניה שהוא הגביר את מהירותו, מנסה בכל כוחו לא להתנגש בהורים ותלמידים.
"סאלי" הילד הצעיר קרא לעבר הילדה הג'ינג'ית שגם בידה הייתה עגלה עמוסה, היא הזעיפה את פניה אך באותה זמן הסמיקה "למה אתה פשוט לא קורא לי בשמי כריסטיאן!" היא שאלה עיניה הירוקות ננעצות בעיניו הכסופות בזמן שהוריה נעמדו מאחוריה מנידים חיוך לעבר כריסטיאן ופונים לחבק את הרמיוני, שהתנשפה מן ההליכה המהירה שהיא נצרכה לעשות בגלל ריצתו המהירה של בנה, כריסטיאן.
"זה בגלל שססילי זה ארוך מידי" הוא הסית מן עיניו את שערו השטני ואמר במין שובבות שבבהירות נועדה להרגיז את ססילי אך לא יותר מידי.
כמובן שססילי התכוונה לענות על כך תשובה מתחכמת אך השעון של תחנת הרכבת הוגוורסט אקספרס צלצל שישנם עוד עשר דקות לאחת עשרה
וכריסטיאן נעץ את עיניו בשלושת המבוגרים ולא הייתה שום זדוניות ילדותית בעיניו, אלא רק מן בלבול  "מתי  אבא בא?" הרמיוני הסתכלה על הארי במן חשש, "הוא יצא קצת אחרי, או שהוא התעכב מעט" הארי אמר כמו מי
שמנסה להצדיק אותו.  "אני חושבת שאני רואה אותו"  ג'יני אמרה והצביעה לעבר גבר גבוה שהתקדם לעברם. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הרמיוני חשה איך פניה מתלהטות ואיך פניהם של כל הנוכחים באולם בהו בשלושתם דראקו נע לאחור כלא מאמין שמה שקרה בכלל קרה פיו היה פעור מעט וידו אחזה בזרועה של הרמיוני כמי שמבקש להרחיק אותה מהכל.
היחיד שזז בכל המקום היה קאסידי שהתרומם מן הרצפה וביד אחת אחז בפניו היכן שדראקו הכה אותו ,שובל של דם החל לנטוף מן אפיו שככל הנראה נשבר.
"אתה בסדר?" הרמיוני שאלה את קאסידי ,מנסה להתעלם מן עיניו של דראקו ובעצם של כל האנשים באולם שננעצו בה באופן כמעט מאשים.
"הרמיוני בואי נלך" קאסידי אחז בידה הפנויה ומשך אותה מן האולם ידה נשמטה מאחיזתו הרפויה של דראקו שנראה כי עדיין לא התפקח מן המעשה שעשה.
הן הספיקו לצאת מן האוהל ולהתרחק שלושה צעדים עד שקולו של דראקו מנע מהם להמשיך "את לא הולכת לומר דבר?"הוא שאל אותה והרמיוני וקאסידי פנו לעברו, הרמיוני הסתכלה על קאסידי והוא הנהן לעברה כמבין, אילו הוא היה מדבר הוא היה אומר "זה בסדר, אני כאן" הרמיוני נאנחה מעט ופלטה נשיפה רועדת "מה אתה רוצה שאני אומר דראקו" היא התקרבה אליו ושאלה באופן ישיר שחדר אליו הוא נראה כמעט פגיע עכשיו כאילו כל חומה או כל מגן מנטלי שבנה לעצמו נשברו ונופצו."כשאמרת את מה שאמר לפני חודשים אתה שברת אותי, ואתה חושב שאני יאמין לך ברגע שתאמר לי שאתה אוהב אותי,אתה חושב שאני אוכל לסלוח לך אם תתנהג כמו הילד המפונק שחושב שהוא יכול להשיג את כל רצונו?"  
"אני יכול להסביר,תני לי להסביר" הוא אמר במהירות כזו שהייתה יכולה להשתוות לדיבורה המהיר של הרמיוני בזמן לימודיה בהוגוורסט.
"ואני אקשיב לך" היא דיברה אליו כאל ילד קטן ואז הסתכלה על קאסידי שהסתכל על שניהם באופן חסר בושה וחשה קמצוץ של אשמה מכה בה, הוא נפצע בגלל שהיא הייתה מטומטמת מספיק להסכים, אומנם זה יכול להתרפא בקלות אבל זה לא אומר שזה לא הכאיב לו.
"אבל לא היום,לא עכשיו"
" תבטיחי לי "הוא אמר אך היא כבר התקדמה אל קאסידי אוחזת בזרועו בעדינות ונותנת לו להוביל אותה הרחק משם דראקו נשך את שפתו בעוצמה כזו עד שהיא דיממה הוא לא היה צריך לעשות את זה והוא ידע זאת.
הוא לא היה צריך  להרביץ לקאסידי שהיה האדם הטוב ביותר שהוא הכיר ,מה קרה לשליטה העצמית שלו, לכישרון המופלא שלו להפריד בין רגשות ובין הדברים שהוא צריך לעשות.
הוא היה פשוט צריך להתעלם מהם לזרוק כמה עלבונות ולנסות למנות את כל השיקויים שהוא הכיר לפני סדר האלף בית זה בהחלט יסיח את דעתו ויהיה יותר מעניין מן האירוע המטופש הזה.
אבל הנשיקה ההיא, הוא עצם את עיניו בחוזקה, זה עלה בעיניה רוחו איך שהרמיוני תפסה את חולצתו של קאסידי ומשכה אותו אליה, זה העיר בתוכו מפלצת שהוא מעולם לא היה צריך להכיר.
" אז אתה נזכרת, אני מניחה" קול מאחוריו אמר במרירות פנסי עמדה שם וקולות ההמולה החלו להישמע מן האוהל, קולות שהתקרבו ליציאה, לשניהם היה ברור כי כל האורחים יצאו בעוד כמה דקות.
"כן" דראקו אמר בפשטות "זה בסדר זה לא משהו שעוד לחש יוכל לתקן" היא הוציאה את שרביטה אבל דראקו כבר היה מוכן ושרביטו כבר מוצמד לגרונה החשוף של מי שהייתה פעם חברתו הטובה.
" לא הפעם פנסי, תנסי משהו ואני נשבע לך שמה שאני יעשה לך לא ישתווה לשום קללה אסורה "
"דראקו בבקשה" הוא אחז בכתפיה לוקח את שניהם לאחת הסמטאות הקרובות מסתיר אותם מעיני כל האורחים המגונדרים שיצאו מלאי רכילות ותוכחה.
הראשונות היו שתי בחורות שעברו על פני הסימטה מצחקקות "את מאמינה לזה ,אוי מרלין, זה בלתי ניתן לתפיסה, דראקו מאלפוי מאוהב בבוצדמית, בוצדמית על פני אוסטריה גריינגרייס" אחת והן אמרה וגרמה לדראקו לבחון את השליטה העצמית שלו שוב.
" הן צודקות את יודע" פנסי חירחרה מתגרה בגורל שלה "היא יצור חיי,בן אדם פנסי את יודעת מה זה אומר?" היא לא ענתה עיניה השחורות מביטות בו בתעוזה למרות הפחד שכלוא בהן,
"זה אומר שאתן שוות זו לזו, את לא יותר טובה מימנה דבר כזה יכול רק האופי לקבוע ולצורך העיניין היא מובילה"
"איך אתה יכול לומר את זה פעם אתה ביקשת שהיא תמות"
" פעם חשבתי שאת חברה שלי,אנשים טועים"
"אני כן חברה שלך"היא התעקשה " וחברה של אוסטריה ושניכם מתאימים זה לזה אני רק רוצה שיהיה לכם טוב"
דראקו גלגל את עיניו והידק את שרביטו על גרונה של פנסי היא השתנקה והוא ידע שכאב לה אבל הידיעה הזו  לא ממש הכאיבה לו.
"היא בהריון מימני ותודה לאל על הילד הזה כי הוא פקח לי את העיניים, אני מצטער על אוסטריה זה ברור שהיא חשובה לך אבל זה שהיא רוצה אותי לא אומר שאני טוב בשבילה,מי כמוך יודעת"
הוא פגע בנקודה רגישה זה היה ברור  מן האופן שבו היא התקשחה ונעצה את עיניה רושפות האש בו.
"אל תתקרבי אלי פנסי,לא עד שקבלי את זה" הוא אמר והתעתק משאיר אותה זעופה ועצבנית, מה היא בדיוק תאמר לאוסטריה ? שהוא סומם או שאלו רק רגליים קרות.
לא זה לא יעבוד זה היה ברור מהדרך שבה הוא אמר שהוא אוהב אותה שזה באופן מוחלט אך מודע.
היא בהחלט קיללה את האדם שגרם לזיכרונותיו להעלות בחזרה הכל היה מושלם ופחות מחודש הם היו אמורים להיות בכנסיה כשפניהם אל הכומר,אוסטריה באמת אהבה אותו זה שבר את ליבה פנסי חשבה בצער ונכנסה לאולם לוקחת  נשימה עמוקה והלכה בעקבות קולות הבכי. 

הפרק הקודם		הפרק הבא