עשן ומראות

 תודה לכל מי שהגיב (:

פרק 16:

הקו שבין אהבה לשנאה

לונדון מצאה חן בעיניה של רג'ינה. היא הייתה דומה מספיק לניו- יורק כדי שתדע להסתדר, אבל שונה ממנה מספיק כדי שהיא תסקרן אותה. ההמולה העירונית הייתה אותה ההמולה של הולכי רגל ומכוניות, הרחובות מלאים אותן חנויות, בתי קפה ומסעדות, בנייני המשרדים אותם גושי מתכת מכוערים. אבל הרחש העירוני היה מעט נעים יותר, כאילו העיר ניסתה שלא להרעיש יותר מידי, והאנשים היו הרבה יותר מנומסים.

הדבר האהוב על רג'ינה בעיר היה תחושת הקסם. העיר הייתה עתיקה בהרבה מניו- יורק, וזה הרגיש כאילו לכל לבנה יש סיפור שהיא מחכה לספר רק לה. הצצות אל העולם הקסום הבליחו מכל פינה, נסתרות מעיניהם של הסובבים אותה; דלתות מסתוריות שנראו לא במקומן ברחובות המודרניים, אנשים לבושים גלימות ומצנפות שהחליקו בתוך המון לובשי החליפות, אוטובוס סגול דו קומתי שהתכווץ בין המכוניות כדי לעקוף את הפקקים ועבר באור אדום. כל אלה גרמו לה לשכוח למה עד אז נמנעה מלבקר שם.

היא חזרה לבית שהשכירה ברחוב דאונינג אחרי ארוחת צהריים מאוחרת. היא הורידה את נעלי העקב שלה באמצע חדר הכניסה והלכה לסלון יחפה, שמחה להשתחרר מהן לאחר שעינו אותה כל היום. מוקדם בקריירה שלה היא למדה את חשיבותה של הופעה חיצונית ואת ההשפעה שהייתה לה על אנשים אחרים, אבל זה לא אמר שזה מצא חן בעיניה.

בסלון היה חם ומחניק במיוחד. היא מייד הבינה למה; הווילונות הכבדים כיסו את כל החלונות והאש בערה באח, למרות שבחוץ היה חמים. בזמן האחרון היה ליוליוס קר כל הזמן, אבל היא לא העזה לשאול למה.

הוא ישב בכורסא מודרנית קרוב מאד לאש, לבוש בתחפושת המוגלגית שלו. הניגוד העז שבין אפלת החדר לבין זוהר האש העז הדגיש את השקעים שבפניו הרזות והשלדיות של גופו. רג'ינה לא ידעה בן כמה היה בדיוק, היא רק ידעה שלמרות ששיערו היה כסוף הוא לא היה מבוגר במיוחד, לא בן יותר מארבעים. אך בשנה האחרונה החל מזדקן בקצב מפלצתי, עד שנראה כאילו היה בן שישים לפחות.

הוא ניסה להסתיר את המאמץ שלו כשקם לכבודה. היא ניגשה אליו ונתנה לו לאחוז בידיה בידיו הקרות ולנשק אותה בפעם אחת על כל לחי. היא שנאה שעשה את זה, אבל אף פעם לא התלוננה. היא הבינה שהם הגיעו מתרבויות שונות מאד, מלבד זאת שהיה הדבר הכי קרוב שהיה לה לחבר.

"אני מקווה שהעיר מוצאת חן בעיניך," הוא אמר בזמן שחזר לשבת בכבדות בכורסא. היא אף פעם לא הבינה את גינוני הנימוס האלה שלו; הם לא היו זרים, והוא ידע היטב שהיא לא באה לשם לראות את האתרים.

שרשרת המחשבות הזו הובילה אותה אל הארי. היא השיבה ליוליוס שכן, העיר יפה מאד, מסתירה את מחשבותיה מאחורי פרגוד כבד. היא לימדה את עצמה לעשות זאת, לחשוב משהו אחד בפנים ומשהו אחר על פני השטח, כדי להגן על מידע רגיש מפני מבערי הכרה.

הם שוחחו שיחת חולין במשך זמן מה. רג'ינה הסתירה את העובדה שסבלנותה פוקעת; החדר החם גרם לה להתחיל להזיע, והיא לא הבינה את הטעם בשיחה הזו כשהסיבה שהגיע לבקר אותה הייתה ברורה.

לבסוף הוא ניגש לנושא. "מה גילית?"

"הוא לא הופיע," היא השיבה, אוספת את שיערה לפקעת כדי לצנן את עורפה. "עקבתי אחריה עד הצהריים בכל מקרה, עד שהיא חזרה הביתה."

הוא חייך חיוך שלא נגע בעניו. "את עדיין מעדיפה לעשות הכל בעצמך?"

"קשה למצוא מישהו שאפשר לבטוח בו," היא אמרה. חוץ מזה, היא ידעה שאין הרבה אנשים שיוכלו לעשות זאת טוב כמוה. פרימרוז אימנה אותה היטב.

"בזה את צודקת," הוא אמר. "מה הצעד הבא שלך?"

"אני עוד צריכה לחשוב על זה," היא שיקרה.

"טוב מאד," הוא אמר בשביעות רצון. הוא תמיד אמר לה שהיא פזיזה מידי, שאם תפעל לפני שתחשוב תמצא את מותה מוקדם.

הוא קם שוב. "אני נשאר בארץ בינתיים. נישאר בקשר."

"כמובן," רג'ינה השיבה וקמה כדי ללוות אותו לדלת. היא הרגישה הקלה מיידית כשיצאו מהטרקלין החנוק, והקלתה גברה עוד יותר כשהוא יצא מפתח הבית, נראה כאילו אור השמש מצמק אותו. הוא התעתק ורג'ינה נשמה לרווחה.

היא הרגישה מלוכלכת, ולא בגלל שהזיעה. היא פקדה על ספקין לכבות את האש בטרקלין ולאוורר אותו, ואז עלתה לחדרה, נכנסת למקלחת מייד. היא לא ידעה להסביר את התחושה הזו שיוליוס עורר בה בזמן האחרון, זה לא היה קורה לה פעם. והיא ידעה שזה לא בגלל שהיא מסתירה ממנו מידע. כשחשבה עליו ניחוח רע עלה באפה, למרות שתמיד הריח טוב.

היא יצאה מהמקלחת והזכירה לעצמה לנשום. רוח קיצית נשבה מתוך החלונות הפתוחים לרווחה, נושאת איתה את ניחוח הפרחים שבאדניות, עוזרת להשכיח ממנה את ניחוח הריקבון. היא התחילה לסרק את שיערה הרטוב, משיבה לעצמה את קור רוחה, כשינשוף התעופף דרך החלון הפתוח והתיישב על שולחן הכתיבה.

היא לקחה ממנו את המכתב ושחררה אותו לדרכו. הופכת את המעטפה, היא הרגישה דקירה זעירה בליבה. המכתב היה מיועד לרג'ינה וורן. אף אחד איתו התכתבה לא ידע את שמה האמיתי; המכתב היה מהארי.

היא קרעה את המעטפה והתאכזבה לגלות שיש בפנים רק פתק קצר. הוא הציע לה להיפגש בפונדק 'הקלחת הרותחת' ביום שני בשמונה בערב, וביקש שתכתוב לו בחזרה אם היא צריכה הכוונה. רג'ינה כבר הכירה את הקלחת, שהייתה פונדק הקוסמים האהוב ביותר בלונדון, אז היא הצמידה את קצרה שרביטה לקלף ושרפה אותו עד שלא נשאר ממנו אפילו אפר. משום מה זה גרם לה להרגיש רע עם עצמה, והיא הייתה צריכה להזכיר לעצמה שאסור שאיש ידע את שמה האמיתי, וחמור מכך, על היחסים שלה עם הארי.

בערב יום שני היא התלבטה מה ללבוש. היא אמרה לעצמה שזה אידיוטי לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות, ובכל זאת לא הייתה מרוצה משום בגד. זה תסכל אותה כל כך שהיא החליטה שתלבש ג'ינס וחולצה, כי היא רק אמרה שיפגשו ולא ציינה מה תהיה מטרת המפגש, אבל מייד התחרטה וחזרה לנבור בין השמלות. לא היה טעם להעמיד פנים שהם ישבו למשקה וילכו לדרכיהם הנפרדות, לא עם ההיסטוריה שלהם.

לבסוף היא בחרה שמלה ירוקה עם מחשוף משולש בגב, ענדה שרשרת זהובה פשוטה ואספה את שיערה בתספורת גבוהה, כל אותו הזמן בוחנת את השתקפותה שבמראה בביקורתיות וכועסת על עצמה על שהיא מרגישה ככה.

במהלך שלוש השנים שעברו היא אהבה ושנאה את הארי לסירוגין. היא השתדלה לא לחשוב עליו הרבה, אבל ניו- יורק הייתה רווה זיכורנות ממנו, וזה היה קשה לשכוח את כל מה שעברו ביחד. לפעמים הזיכרונות היו מעוררים בה כעס וטינה שהדירו שינה מעיניה, כעס על שעזב אותה ברגע בו הייתה זקוקה לו יותר מכל. אבל פעמים אחרות היא הבינה אותו והתמלאה חרטה; אולי אם רק הייתה אומרת לו את האמת באותו הרגע הכל היה שונה. כך או כך, עבודתה לא אפשרה לה להרהר בו הרבה. נחמתה היחידה הייתה שלולא עזב באותו היום היא לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה.

עבר הרבה זמן עד שלבסוף הייתה מרוצה מהופעתה. היא חשבה על הדרך בה הסתכל בה על החוף; היא השתוקקה שיסתכל עליה ככה שוב. כשהמחשבה הזו מלבה את ההתרגשות שלה לקראת הפגישה, אותה הקפידה להסתיר מאחורי מסכה של קור רוח, היא הודיעה לספקין שהיא הולכת, יצאה מהבית המוגן והתעתקה.

היא הייתה מודעת היטב לעובדה שהיא מאחרת. היא רצתה שהוא יחכה לה, ואפילו השתעשעה במחשבה המעט מרושעת שאולי הוא יתחיל לחשוב שהיא לא מתכוונת להופיע. הרי היא כבר מחלה על כבודה כשביררה איפה הוא גר והלכה לשם בתקווה התמימה להיתקל בו במקרה. הגיע לו להתענות קצת, כמו שהיא התענתה כשצפתה בו מרחוק באותו היום, משחק עם הבן שלו.

באותו היום היא תכננה להיות מרושעת כלפיו. היא רצתה שהוא יראה שהיא השתנתה, שהיא מצליחה ושהיא לא צריכה אותו, תכננה לפתות אותו להציע שיפגשו ואז לסרב, לומר שהיא לא תסלח לו על איך שעזב. אבל עוד כשראתה אותו מרחוק הבינה שהיא לא מסוגלת. מה שקרה קרה באשמתה, והיא לא הייתה יכולה לצפות ממנו לנטוש את הבן שלו כדי להציל אותה מאד צרה שהיא הפילה על עצמה.

היא שנאה את זה, אבל לראות אותו היה שונה מאד מלחשוב עליו; הרגשות הישנים שלה התעוררו והציפו אותה, והיא לא הצליחה לרסן אותם. הוא תמיד נראה מבוגר מגילו, ועכשיו זה הלם אותו במיוחד. היא אהבה את המראה המרדני שלו פעם, אבל המראה החדש והבוגר שלו משך אותה אפילו יותר. גם הוא, כמוה, השליט סדר בחיו החדשים.

הוא חיכה לה ברחוב מחוץ לפונדק. הוא לבש ז'קט למרות שהיה חם, וענב עניבה. לפני שלוש שנים הייתה צוחקת אם הייתה רואה אותו לבוש ככה. ידיו היו תחובות עמוק בכיסיו במאמץ ברור להסתיר את העובדה שהיה לחוץ במיוחד. מצא חן בעיניה שהפגישה שלהם מלחיצה אותו. עוטה במיומנות מסכה של שלווה, היא ניגשה אליו. הוא הבחין בה וחייך מייד. רג'ינה לא הצליחה לעצור את חיוכה שלה, וזה הביך אותה.

"היי," הוא אמר.

"היי," היא השיבה.

הם עמדו זה מול זו במבוכה. הארי נראה מהרהר בשאלה מה הוא צריך לעשות, ללחוץ את ידה או לחבק אותה. רג'ינה הייתה מרוצה מהאפשרות לא לעשות דבר.

"שניכנס?" היא הציעה, מחליטה לגאול אותו מייסוריו.

נראה שהוקל לו. "לא, לא נוכל לדבר שם. את יודעת, כוכב רוק וכל זה..."

"אני יודעת," היא אמרה. היא עוד לא החליטה אם זה מעצבן אותה או נעים לה שהוא כל הזמן מעלה בדיחות מהעבר.

"אני מכיר מקום טוב, לא רחוק מכאן. הוא של מוגלגים."

רג'ינה הסכימה, לא מראה כמה היא מרוצה מההצעה; היא העדיפה שכמה שפחות קוסמים יראו אותה בשהותה בעיר.

הם הלכו בשתיקה מוחלטת במשך כמה דקות עד שהגיעו למסעדה קטנה בהמשך הרחוב, מקום נעים אך לא מפואר. הארי ביקש לשבת בחצר, שם שולחנות עגולים היו מפוזרים על מרצפות אבן גדולות בצל הבתים שחבקו אותה. הם היו היחידים שם, ובכל זאת בחרו שולחן מבודד ליד הקיר, שם היו מוסתרים חלקית על ידי עציץ גדול. התחיל להחשיך, והחצר הוארה על ידי שרשראות של נורות קטנות שנתלו בין הבתים או על העציצים הגדולים. רג'ינה לא הצליחה להתרכז בתפריט שלה, וכשהמלצר הגיע הזמינה רק כוס יין. הארי ביקש מים.

רג'ינה הופתעה. הארי כנראה שם לב לכך, כי כשהמלצר הלך הוא אמר, "אני כבר לא שותה."

"בכלל?" רג'ינה שאלה, מעט בטיפשות. בניו- יורק הוא שתה בכל הזדמנות אפשרית. היא אף פעם לא ייחסה לכך חשיבות מרובה, זה פשוט היה משהו שהוא עשה, ואם זה גרם לו להרגיש יותר טוב עם עצמו היא לא התכוונה להתלונן.

"בכלל," הוא השיב בשמץ מבוכה, מתעניין בתפריט יתר על המידה. "אני פיקח כבר שנתיים ברציפות."

רג'ינה לא ידעה מה לומר. היא ידעה איך זה מרגיש להיות מכורה, ולא היו לה מילות עידוד עבורו בנושא. לבסוף החליטה לומר, "אני לא חייבת לשתות יין, אם זה מפריע לך."

"זה בסדר," הוא אמר מייד, "אני גם ככה לא אוהב יין."

רג'ינה לא הצליחה לעצור את עצמה – "אתה אלכוהליסט גרוע."

זה הצחיק אותו. היא לא חשבה שאי פעם ראתה אותו מחייך חיוך כל כך גדול וכנה; זה הדגיש את העניים שלו. היא הספיקה לשכוח כמה הן היו מיוחדות.

"אני מקווה שזה נכון. אולי זה יהפוך אותי לפיקח טוב יותר."

המלצר חזר עם המשקאות והם הזמינו, רג'ינה מחליטה על מנה אקראית כי לא הצליחה לחשוב על אוכל באותו הרגע.

"אכפת לך אם אני אעשן?"

משום מה זה שעשע את הארי. "את יודעת שלא."

רג'ינה העסיקה את עצמה בחיטוט בארנק שלה. איזכורים מהעבר שלהם גרמו לה להרגיש לחוצה, היא החליטה. היא הדליקה את הסיגריה והציצה אל השמיים המחשיכים בגוון אפור סגלגל גבוה מעליהם.

"את יפייפיה," הוא אמר משום מקום. כשהיא הסתכלה עליו עוות עבר בפניו. "כלומר, את נראית יפייפיה. טוב. אה..." הוא העביר ידו על פניו. "תמחקי את זה מהפרוטוקול. את נראית טוב."

רג'ינה הסתירה חיוך מאחורי ידה כשלגמה מהיין. עדיין מרגישה מעורערת, אך מעט בטוחה יותר בעצמה, היא אמרה, "השתנית."

"גם את."

"לא, אני לא," היא טענה.

"לא? אז מה, ארון של מישהי אחרת הקיא עליך בדרך לפה?"

גיחוך חמק ממנה. "שתוק, או שאני אסגיר אותך למי שגנבת ממנו את החליפה הזו."

זה הצחיק אותו. "בסדר, אני מקבל את זה. זה חדש גם בשבילי. אבל פעם שנאת שמלות."

"אף פעם לא אמרתי את זה," היא השיבה, מנערת את האפר בכוח מוגזם. "פשוט קשה להתרוצץ בעיר בלילות ולגנוב דברים בחצאית."

"זה מה שאמרת להם שעשית בשביל פרימרוז? גנבת דברים?" הוא שאל משום מקום. פתאום זה הרגיש כאילו האורות התעמעמו סביבם. אבל לפני שהיא הספיקה לחשוב איך להגיב הוא חזר בו, "אל תעני על זה. אני לא רוצה שנדבר על מה שהיה."

"אתה בטח ממש טוב בלדבר על כלום אם אתה חושב שנצליח לא לדבר על מה שקרה," רג'ינה אמרה בציניות, מועכת את הסיגריה במאפרה. הוא עמד לומר משהו להגנתו, אבל היא הקדימה אותו, "סיפרתי להם הכל. חוץ ממה שקרה לאימא שלי."

שילוב של מבוכה והקלה חלפו על פניו. בכך שלא דיברה על הלילה במוסד היא מנעה מהם לקשר אותו אל הפשעים שלה ושל פרימרוז. זה היה יכול להיות אדיב מאד מצידה, אם זה היה קורה במציאות.

"אני מצטער," הוא אמר לחוסר שביעות רצונה. "ניסיתי לעזור לך, אבל הם לא רצו להקשיב לי אחרי כל הצרות שעשיתי להם. ואני מצטער שלא חיכיתי שתשחררי לפני שעזבתי."

"אל תהיה אידיוט," הייתה תשובתה, "לא ידעת אם אני אי פעם אשתחרר."

הוא לא השיב. למרבה ההקלה, המנות שלהם הגיעו באותו הרגע וחסכו מהם את המשך השיחה.

הם הצליחו לא לדבר על העבר עד סוף הארוחה. הם דיברו על החיים החדשים שלהם, על העבודות שלהם, ורג'ינה הצליחה אפילו לשאול אותו על הבן שלו ועל אימא שלו. היו רגעים בהם הייתה צריכה לוודא עם עצמה שהיא לא חולמת; האורות הקטנים סביבם והחיוך של הארי חיזקו בה את התחושה שכל זה רק חלום טוב. או שאולי זו הייתה מציאות טהורה, בעוד ששלוש השנים האחרונות היו חלום ממושך. היא רק ידעה שלמרות הכל, היא מאושרת יותר עכשיו משהייתה מאז הימים המתוקים בהם הסתתרו מהעולם בדירה שלו בניו- יורק.

בסיום הארוחה הם טיילו ברחובות, ורג'ינה נתנה לו לספר לה על העיר למרות שכבר ידעה הרבה ממה שסיפר לה. היא בעיקר אהבה לשמוע את הקול שלו, ולהסתכל עליו בלי שזה יהיה מביך.

הטיול הביא אותם לשפת הנהר, שם זוגות רבים אחרים נהנו מהלילה הקיצי. רג'ינה הרגישה שהם שונים מהם מאד, שאף אחד מהם לא עבר את מה שהיא והארי עברו ביחד, שלא היה להם חיבור כמו שלהם. היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה לשלוט במחשבותיה.

הם עצרו ליד מעקה האבן וצפו מטה אל המים השחורים הגועשים, שאורות העיר נתזו מעליהם. השיחה גוועה לשתיקה. המתח ביניהם היה כמעט נפיץ.

היא הסתכלה לעברו והאוויר שחצץ ביניהם נשרף. הוא כנראה חשב בדיוק כמוה כי ברגע הבא הם התנשקו – בהתחלה בהיסוס, ואז בלהט גובר. הוא הצמיד אותה אליו, ועד מהרה היא מצאה את עצמה כלואה בדוחק בינו לבין המעקה, מודעת רק במעורפל לאנשים החולפים סביבם. ליבו של הארי פעם בקצב מסוכן שמילא את אוזניה וחסם כל צליל אחר.

"בוא נלך לאן שהוא," היא מלמלה כשהתנתקו אחרי זמן ארוך מאד, משתוקקת להיות איתו לבד.

"יש לי דירה בעיר," הוא אמר מייד, מתחיל לנשק את צווארה.

"הקוסם העשיר ויפה התואר מכה שנית."

הוא צחק כנגד צווארה וזה דגדג אותה. הוא הניח את ידו על מותנה והוביל אותה משם במחווה שבכל מצב אחר הייתה מלחיצה אותה, אבל כעת גרמה לה להרגיש מושכת.

זו הייתה הגזמה פרועה לומר שהמקום אליו לקח אותה הייתה דירה. המקום היה מוגן ברונות ובקללות מתקדמות במיוחד, שכישוף הפידליוס היה הפעוט שבהם. ברגע שהארי העביר אותה דרכן והם היו בפנים, היא הבינה שזה היה בית עצום בגודלו, כמעט אחוזה. רק חדר הכניסה היה גדול בהרבה מכל הדירה בה רג'ינה גרה לפני שירשה את הבית של פרימרוז, ודלתות עץ עם גילופים עשויים ידי אמן הובילו אל טרקלין עצום.

נראה שהבית עבר שיפוץ נרחב לפני זמן קצר, וריח של צבע וסיד דבק בהכל. אך למרות השיפוץ נעשה ניסיון לשמר את מאפייניו הקודמים של הבית, שללא ספק היה עתיק, ושייך לקוסמים טהורי דם. המדרגות שהובילו אל הקומה העליונה צוידו במעקה ברזל מפואר בצורת נחשים מתפתלים, כמו נברשת הכסף שהשתלשלה מהתקרה הגבוהה, ומעל הדלת שהובילה אל המשך הקומה היה תלוי שטיח קיר עתיק אך שמור היטב שהציג מגן מעוטר חרב ושני כוכבים, עליו שמרו שני כלבי ציד נאמנים.

רג'ינה בחנה את הסמל, מתקשה להתרכז בנשיקותיו של הארי. יוליוס חינך אותה בהיסטוריה של משפחות טהורות דם עתיקות, שהיה נושא קרוב מאד לליבו. לקח לה קצת זמן להיזכר, אבל לבסוף זה הגיע – זה היה הסמל של משפחת בלק, צאצאיו הישירים של סלזאר סלית'רין, שיוליוס טען שהיה האב הקדמון שלו וגם שלה.

"אתה קשור למשפחת בלק?" היא שאלה את הארי.

"הסנדק שלי היה היורש האחרון שלהם," הוא השיב בחוסר רצון, מתעניין בדברים אחרים. "הוא הוריש לי את המקום הזה. לא היו לו ילדים."

רג'ינה התרשמה. היא ניסתה לחשוב איך המידע הזה יוכל לסייע לה בהמשך, אבל התקשתה להתרכז כשהארי היה כל כך צמוד אליה.

"אתה חייב לעשות לי סיור."

"עכשיו?" הארי מלמל כנגד שפתיה באכזבה.

רג'ינה הסכימה שזה יכול לחכות. היא רצתה לנצל כל רגע עם הארי, לפני שהחיים יפרידו ביניהם שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא