הוגוורטס

אחד הפרקים האהובים עלי ^^ קריאה מהנה =]

                                                                                                                                                     פרק י"ז

מטאטאים

י

ותר משהיה לרוונה קשה לשכנע את עצמה שהיא זקוקה לשיקוי האלכימאי של אוליבנדר, היה לה קשה לשכנע את גודריק. הוא התנגד בתוקף למחשבה שהם לא מסוגלים להעמיד צאצא ולא הסכים לשתות את השיקוי.

הבקבוק האטום בשעווה ישב על שולחנה של רוונה במשך כל הסתיו הערירי, ורק עם תחילת החורף הקר, במיטתם, גודריק נכנע לה והסכים לשתות מהשיקוי.

היה על שניהם לשתות טיפה ממנו בכל לילה לפני שנכנסו למיטתם במשך מחזור ירח שלם. הם עשו זאת, אך חודש עבר ואחריו עוד חודש ודבר לא השתנה.

גודריק פקפק ביעילות השיקוי מייד, וכך גם רוונה, אך המשיכה לתלות את תקוותיה בשיקוי. היא כמעט חשבה לומר נואש, אך בסוף החורף, כשניצני האביב הראשונים בקעו מתוך הכפור ובית הלימוד הגיע אל השנה השלישית לפעילותו, ביטנה של רוונה טפחה כמו פרי בשל.

העובר הכביד על ברכיה וגבה, עוד כשהיה רק בליטה קטנה בשמלתה. נוכחותו הייתה ברורה לה באופן תמידי- כמעט נדמה לה שהיא חשה בו נע בתוכה. זה היה בן, לא היה לה ספק- נמרץ ותוקפני. ואופייה התחקה אחרי אופיו ככל שהתבגר.

תאבונה לעיתים התעצם, אך לעיתים שקע והיא לא יכולה הייתה להכניס מאכל אל פיה במשך יום שלם. היא התעייפה בקלות, וכבר לא יכולה הייתה להתרוצץ במסדרונות הטירה ובשיעורים, ולסחוב ערימות ספרים גדולות. היא מצאה את עצמה מבלה במיטתה זמן רב, למרות רוחה.

אופלייה ואשתו של ארצ'יבלד התעקשו שאלה הם מאפיינים שגרתיים של הריון ראשון, אך זה לא שיכך את דאגתם של גודריק והלגה. השניים דאגו לחסוך ממנה כל מאמץ לא נחוץ, והקפידו ללוות אותה ברחבי הטירה, או לשלוח תלמיד שיעשה זאת במקומם, על מנת לוודא שלא תצנח בתשישות באמצע היום.

רוונה העריכה את דאגתם, אך סברה שהדבר לא נחוץ, והוא גרם לה לחוש כלואה ומתריסה כלפי בעלה וחברתה הטובה.

יום אחד, כשהאביב התגלגל אל הקיץ, הלגה ואיווה ליווה את רוונה אל המרפאה, ללמד את תורת הריפוי במשך הבוקר. איווה סחבה את ספרייה והלגה התעקשה לאחוז בזרועה כשצעדו במסדרונות.

"אני בהריון, הלגה, אני לא נכה," התעקשה רוונה ומשכה את זרועה מהאחיזה.

"אני יודעת," אמרה הלגה בעדינות, "אבל את חייבת להבין שאנחנו דואגים לך, רוונה- החום עלול להשפיע עליך לרעה. אתמול כמעט התעלפת בארוחת הצהריים-"

"זה היה מקרה חד פעמי," סנטה רוונה.

הלגה לא הגיבה בהתרסה. "אני רק מוודא שהוא באמת יהיה חד פעמי. רוונה, זו לא רק את שאנחנו דואגים לה- גם התינוק עלול להיפגע."

רוונה נותרה חסרת מילים לנוכח דברים אלה, והניחה יד עדינה על בטנה. לשמחתה, דעתה של הלגה הוסחה באותו הרגע.

"מאפיס!" היא צעקה פתאום ומיהרה קדימה. בהמשך המסדרון שטוף השמש רוונה הבחינה במאפיס עומד, שרביטו שלוף וחיוך לגלגני על פניו; ג'ורג' ריחף הפוך באוויר מולו, מטלטל ומקפץ בכל פעם שהנער הצעיר יותר הניע את שרביטו בשעשוע. קסטור וקריספין עמדו במרחק מה מאחוריו, צופים בהבעות פנים אטומות.

"מאפיס, שחרר אותו מייד!"

מאפיס שלח בהלגה מבט קצר ובגלגול עניים נסתר משך את שרביטו לאחור. ג'ורג' נפל באנקה, פלג גופו העליון נחבט בקיר.

"אני דורשת לדעת מה פשר ההתנהגות הזו, מאפיס!" נזפה הלגה, ידיה על מותניה ולחייה בוערות בכעס נדיר.

איווה הניחה את ספריה של רוונה על הרצפה בנשימה עצורה ורצה אל ג'ורג', ששפשף את ראשו הפגוע.

"סתם השתעשענו, גברתי," אמר מאפיס בחוסר התרגשות.

 "זה לא נראה כאילו השתעשעתם," אמרה הלגה, מציצה בג'ורג' ואז משיבה את מבטה אל מאפיס בחומרה.

"אתה בסדר, ג'ורג'?" שאלה איווה בדאגה, נוגעת בראשו הבהיר של ג'ורג' בזהירות.

"כן, איווה, אני... בסדר." הוא דיבר בשקט, כאילו חשש להבריח את ידה המלטפת. מאפיס תקע בו מבט קטלני.

הלגה אמרה, "אנחנו אוסרים על אימון כשפים במסדרונות- במיוחד על חברים לספסל הלימודים. זה ברור?"

מאפיס לא הקשיב לדבריה. הוא הנהן על מנת לרצות אותה, שקוע בקנאתו.

איווה הרימה את ראשה בחדות, כאילו המבט המתמשך עליה הכריע את סבלנותה לבסוף.

"תפסיק לנעוץ בי מבט!" היא צעקה עליו בזעם. "ותעזוב כבר את ג'ורג'- הוא לא עשה לך כלום!"

"מה שהוא עשה לי או לא עשה לי לא קשור לעניינך," אמרה מאפיס בקול נמוך, יבש.

איווה זרקה את שיערה השופע לאחור בזעם כשם שידעה טוב יותר וסייעה לג'ורג' לקום. "פשוט תעזוב אותנו בשקט, נחש," היא ירקה, עדיין אוחזת בידו של ג'ורג'. מבטה מצא את דרכו אל התאומים. "ואתם- תפסיקו לנעוץ מבט! תתחפפו!" היא הניפה לכיוונם את ידה, כאילו הייתה מגרשת בעל חיים לא רצוי.

התאומים החליפו מבטים. אחד מהם משך בכתפיו ושניהם הביטו במאפיס.

מאפיס תקע באיווה מבט אחרון וסב. התיאומים צעדו משני צידיו, כמו צל כפול באור הירח.

הלגה צפתה אחריהם בדאגה. "הוא היה ילד שקט כל כך פעם..."

"ומה פתאום התאומים עוקבים אחריו?" שאלה רוונה את עצמה, וידעה שהרעיון לא ימצא חן בעיני גודריק.

מתח ברור ניכר בין מאפיס לאיווה בשיעור תורת הריפוי באותו היום; נזכרת במחזה בו צפתה בחתונתה, רוונה הבינה מה היה פשרו.

איווה ישבה בקרבת רוונה, מתאמנת על כשפי הריפוי בריכוז. מאפיס, שישב במרחק כמה כיסאות ממנה, מרוחק מעט מהשאר ולוטה בצילו של ווילון כבד, לא התיק ממנה את מבטו.

השיעור עבר ללא כל אירועים מרגשים עד שרוונה הודיעה על סיום השיעור וביקשה מתלמדיה לאסוף את שברי העץ דמויי העצמות עליהם התאמנו לתוך הארגז המתאים. אז, בעוד כולם עסוקים בניקיון, אחד התלמידים שעמד לצד החלון קרא, "מה כולם עושים שם למטה?"

התלמידים האחרים נמשכו אל החלונות באופן מיידי, כמו פרפרים אל האש. רוונה התקרבה גם היא, והבחינה בתלמידי הדו קרב של גודריק ותורת הצמחים של אופלייה, ביחד עם מוריהם, מתקבצים על הדשא ומסוככים על עיניהם מפני שמש הצהריים, בעוד הם מביטים אל השמיים ומצביעים. מביטה גם היא בשמיים הצלולים, רוונה הבחינה בקבוצת עצמים מתקרבים במהירות לכיוון הטירה.

"אלה דרקונים!" קראה תלמידה צעירה בפאניקה.

"אל תהיי טיפשה, הם קטנים מידי," אמר תלמיד אחר.

"יש רק דרך אחת לדעת," אמרה רוונה והובילה את תלמידיה הנרגשים מחוץ למרפאה. הם עקפו אותה בזריזות והלכו לפנייה לכיוון היציאה מהטירה. איווה נצמדה אליה מייד ואחזה בזרועה כמסייעת לה.

הם הצטרפו אל תלמידיה של הלגה כשאלה ירדו עם מורתם במדרגות הראשיות. הלגה נראתה לא פחות נרגשת מתלמידיה.

כשקשת דלת הכניסה מעל ראשה, רוונה צפתה בעצמים מנמיכים טוס מעל המדשאות. "קדימה," היא האיצה באיווה והלגה בהתרגשות וירדה במהירות במדרגות החיצוניות.

העצמים המעופפים החלו חגים מעל הקהל כציפורים דואות. רוונה הגיעה למקום והביטה מעלה בפליאה; אלה היו כחצי תריסר צעירים, גברים ונשים, בגלימות מסע, שריחפו על מה שנראה כמו סדרת מטאטאים.

המעגל שיצרו באוויר מעל ראשיהם הלך והצטמצם, מנמיך טוס, עד שלבסוף נחתו במיומנות במבנה חץ מול הקהל.

כמה מהתלמידים החלו למחוא כפיים. כמה מהקוסמים והמכשפות המעופפים קדו וכמה לא- ברור היה שהם מגיעים ממקומות שונים ומשונים, שכן כל אחד מהם קד בצורה שונה או רק הגיב בהינד ראש.

בראש החץ עמד גבר צעיר ונאה, שיערו פרוע בחינניות ועניו וחיוכו שובבים. הוא צעד קדימה וקד קידה נוספת לפי מתכונת בני המקום.

אופלייה בלום רצה אליו בדמעות וחיבקה אותו באהבה, ורק אז ענייה של רוונה נדלקו בהבנה.

תומס התנתק מאימו לאחר חיבוק ארוך ופנה אל שלושת המייסדים בקידה נוספת. "אדון גריפינדור, הגבירה הלגה." שארית של ביישנות עוד נותרה בו כשחייך אל רוונה. "הגבירה רוונה... ברכותיי." הוא החווה אל בטנה במבוכה משהו.

"תודה, תומס. אנו שמחים על שובך לטירת הוגוורטס," אמרה רוונה. "חבל שלא הודעת על שובך, היינו מכינים לך ולחבריך חדרים בטירה..."

"אני מצטער על הופעתנו הפתאומית, גברתי. אבל כמעט ובלתי אפשרי לשלוח ינשוף שיגיע מלב היבשת לכאן. אפילו על המטאטאים המסע ארך כמעט שבוע- ואנו גאים להגיד שהמטאטאים שלנו עפים מהר כמעט כמו ינשוף."

"אם כך, אתם בוודאי רעבים," אמרה הלגה. "הצטרפו אלינו לארוחת צהריים, ובינתיים ספרו לנו עוד על ההמצאות הנפלאות שלכם."

באולם הגדול הם הצטרפו אל סלזאר ותלמידיו, שנראו ממורמרים על כך שמורם לא אפשר להם לצאת ולפגוש את האורחים החדשים והמוזרים. סלזאר בעצמו ישב בשולחן הראשי, כותב ביומנו, ואפילו לא טרח להרים את ראשו כשהאורחים הוכנסו פנימה.

"אני מקווה שתהיו מוכנים לשבת עם תלמידינו," אמרה הלגה לידידיו של תומס. "אני מצטערת שאין מספיק מקום בשולחן הראשי..."

ידידיו של תומס החליפו מבטים ומשיכות כתפיים, וכמה חייכו במבוכה.

"הם לא דוברים את שפתנו," אמר תומס, שעדיין אחז בזרועה של אימו. "אנחנו מתקשרים בינינו בשפת האנשים הצפוניים. בכל אופן, הם ישבו היכן שתגידי להם- בצפון הקוסמים והמכשפות לא מקפידים על גינוני נימוס כמו כאן."

הקוסמים והמכשפות הזרים התיישבו בין התלמידים הסקרניים, סקרניים לא פחות בעצמם, מטאטאיהם נשענים על קצה השולחן ביניהם. כלי הארד ריתקו אותם, והם טעמו מהמזון בפליאה או הסתייגות ושוחחו ביניהם ללא מבוכה בשפתם הגרונית והזרה, בעודם נדהמים מהתקרה המכושפת.

צופה בהם מהשולחן הראשי, רוונה הבינה שהם אכן לא דומים לתושבי האי; היה להם דמיון לפראיים הצפוניים, אך הם החזיקו את עצמם בצורה שונה לגמרי, ושיערם היה בגוון בהיר של פשתן שלא אפיין אפילו את הפראיים הבהירים.

בשולחן הראשי, תומס סיפר לאימו ולמייסדים על מסעו לצפון היבשת, וכיצד הצטרף אל קבוצת קוסמים הרפתקנים שיחד עם הידע שהביא איתו מהאי, הם המציאו את המטאטאים המרחפים.

אך סלזאר לא הראה עניין בכך. הוא עיין ביומנו ובקושי נגע במזון שלו. כשרוונה רכנה לכיוונו לשאול אותו מדוע הוא לא אוכל, הוא מיהר לסגור אותו ולהסתיר את תוכנו מענייה.

"איני יכול להתרכז עם כל הרעש הזה," הוא טען מבלי להביט בה והרחיק את כיסאו מהשולחן. "תסלחי לי, רוונה."

הוא קם ועזב את האולם. רוונה צפתה אחריו, לא יכולה להתעלם מהמחשבה שהוא מתחמק ממנה בנחישות מאז שהרתה.

אחר הצהריים תומס וידידיו הדגימו בפני דיירי הטירה את ביצועי המטאטאים המעופפים. התלמידים התיישבו על מדרגות האבן בכניסה לטירה, ורוונה זימנה חמש כיסאות מרופדים- אחד לכל מייסד ואחד נוסף לאופליה בלום.

ארצ'יבלד טיפס את כל הדרך מהפונדק שלו במעלה הגבעה בחום, והגיע לפני תחילת ההדגמה מזיע ומתנשף. הוא ניגש אל תומס וחיבק אותו כמו בן. תומס הופתע לרגע מגילוי החיבה אך עד מהרה השיב לאיש המזדקן בחיבוק הדוק.

"איך עזבת את אימא שלך," מלמל ארצ'יבלד תחת שפמו והעביר את שרוולו למחות זיעה מעניו, ותוך כדי כך מחה גם כמה דמעות. "והפונדק בקושי עמד על הרגליים בחודשים הראשונים, עד שמצאתי לך מחליף... אני מקווה מאד שלא הוצאת את זמנך לריק, נער."

"לא, אדוני," אמר תומס בעליזות, כי מעולם לא נפגע מנזיפותיו של בעל הפונדק. "אחרי שתצפה בהדגמה תשמח שעזבתי."

הלגה הציעה לארצ'יבלד לשבת בינה לבין אימו של תומס, במקום שהוכן לסלזאר, אשר לא הופיע להדגמה. ארצ'יבלד התיישב בכורסא בחרדת קודש כמעט, והוא הביט סביבו כאדם הצופה אל נוף יפה ממקום גבוה מאד.

התלמידים השתתקו והביטו בציפייה כשתומס הצטרף אל חבריו וההדגמה החלה. שבעת האנשים הסתדרו באותה צורת חץ בה נחתו והמריאו לשמיים על מטאטאיהם בעודם בועטים באדמה. ראשי כל הצופים עקבו אחריהם נוסקים אל השמיים הצלולים ואז מתעופפים מעל המדשאות, מתואמים וחינניים כלהקת ציפורים בכל פנייה וסיבוב.

הם הנמיכו טוס מעל האגם הגדול, כל כך קרוב למים שבהונותיהם התיזו קילוחים דקיקים והשתקפויותיהם ליוו אותם. אך לפתע פני האגם נעו וזרוע תמנונית ענקית נורתה מתוכו. הקהל השמיע קולות בהלה ותלמידה אחת צווחה, אך הקוסמים על המטאטאים התפזרו במיומנות וחמקו מהזרוע הרירית המתנופפת באיום, מתהפכים ומתגלגלים וחוזרים אל המבנה שלהם בקלות מעל הדשא. הקהל הריע ומחא כפיים.

חוזרים למקומם ההתחלתי, שישה מהחבורה הסתדרו בזוגות בעוד השביעי חוטף כלוב מכוסה ביריעת בד מהאדמה.

הזוגות התגלגלו זה סביב זה, אחד למטה ואחד למעלה כמו גלגל, ואז כיוונו את מטאטאיהם בצורה מאונכת לאדמה והסתחררו זה סביב זה כרוקדים. הקהל הריע בשנית.

הקוסם השביעי התרומם אל האוויר כשהוא אוחז שתי ציפורים זהובות בשני אגרופיו.

"הסניגוט הזהוב!" קראה הלגה בחדווה.

הוא שחרר את אחד מהם, ואחד מחבריו, מוצק ולבן שיער, פתח במרדף אחרי הציפור הזריזה מסביב למגדלי הטירה במהירות מסחררת. הוא לכד אותה עד מהרה והנמיך טוס בסחרור מעל הקהל המריע בהתלהבות.

הציפור השנייה שוחררה וטסה בפראות לכיוון האגם. מכשפה עם שיער אדום שהתבדר ברוח מאחוריה כמו להבה פראית רדפה אחריה צמוד לקו המים. התמנון הענק שוב שלח את זרועו בכעס, אך המכשפה תמרנה סביבו בקלות בעקבות הציפור. נראה שהיא יכולה הייתה ללכוד אותה מזמן, אך נהנתה מהמרדף.

הציפור ברחה לכיוון היער. המכשפה התחמקה מהזרוע התמנונית, שפגעה בחוזקה בפני האגם מאחוריה, והמשיכה במרדף. היא שלחה את ידה כשהיו מעל היער, והציפור הייתה ממש בהישג יד, אך לפתע המכשפה השפילה את מבטה והזדקרה לאחור בבהלה רגע לפני שגוף ירוק, מבריק בצורה מסוכנת באור השמש, פרץ מתוך צמרות העצים. הסניגוט הזהוב נבלע בתוך לוע קטלני ועתיר שיניים.

התרועות הפכו לצעקות בהלה. המכשפה אדומת השיער נסוגה משם, אך הדרקון, שהציפור הקטנה לא הספיקה לו כלל עיקר, היה עכשיו הרודף.

גודריק קם על רגליו מייד וכך גם כל הקהל. הוא והתלמידים המוכשרים ביותר בדו- קרב לא השתהו ושלפו את שרביטיהם, אך מטרתם הייתה מהירה ורחוקה מידי, וקללותיהם נבלעו באוויר.

"מהמגדל המערבי, אדוני?" הציע סוואר לאחר שכל קללותיו החמיצו.

"אין טעם, הוא עף מהר מידי," אמר גודריק, לא מתיק את עניו הזהירות מהמתרחש.

ששת הקוסמים האחרים עפו לסייע לחברתם בדחיפות. לא לכולם היו שרביטים, אך היו  שידעו לבצע קסמים חזקים להפליא ללא שרביט.

אבל זה לא היה מספיק. שריון הקשקשים של הדרקון לא הושפע בקלות מקסמים, וכל מה שיכלו שבעת הקוסמים לעשות היה להסיח את דעתו ולשנות את כיוון רדיפתו של הדרקון.

כועס, הדרקון נשף אש. אחד שהיה בטווח הספיק להתחמק, אך המכשפה השנייה לא הצליחה וזנב המטאטא שלה עלה באש והיא פנתה במסלול התרסקות לתוך האגם כמו כוכב נופל לאור היום. תומס צלל אחריה ומשה אותה מחוץ למים כשהדרקון בעקבותיו, אך כשעלה מפני המים זרוע התמנון פרצה מתוך המים במקום בו היה רגע לפני וחבטה בגופו של הדרקון בעוצמה.

הזוחל המעופף השמיע צווחה מפלצתית וירק אש על פני המים.

חבטה חדה נשמעה מעל ראשה של רוונה, ולאחר רגע פני האגם החלו לנוע. זו הייתה תנועה חדה ומסוכנת, שלא נגרמה על ידי התמנון אלא על ידי כוח נסתר וחזק יותר.

מערבולת בלתי אפשרית נוצרה תחת הדרקון והחלה מושכת אותו מטה בכוח קסם חזק במיוחד. היצור התנגד, מנופף בכנפיו בעוצמה. לבסוף הצליח לחמוק וטס לכיוון היער בכניעה.

איש לא הריע בעוד הגוף המבריק שוקע בין העצים. שבעת הקוסמים חזרו אל המדשאה, מטולטלים ומבוהלים.

רוונה הרימה את מבטה, והספיקה לקלוט את פלח פניו החמור של סלזאר לפני שטרק את חלון חדרו.

הפרק הקודם		הפרק הבא