פלאות הקסם היהודי

בס"ד

כן, הפרק הזה הגיע.

קודם כל אני אענה לתגובות שלכן, מגיבות חביבות. נתחיל בתודה לכולכן על זה שהגבתן. נכון, הפרק הזה מעלה הרבה שאלות, אבל לכולן יש תשובה שאני מקווה שתספק אתכן ואת הקוראים שלא מגיבים. ומספר הצפיות הוא לפאנפיק כולו, לא לפרק הספציפי הזה.

הטוויסט לגבי גולדי הוא משהו שתכננתי לפני הרבה מאוד זמן וכל הדמות שלה וההיכרות שלנו איתה בהווה נכתבה בידיעה שהיא אצל קורידון. לגבי מה שזה אומר על עומר ומה הסיפור של הכפיל שלו - תגלו בפרק הזה. ולמה לחשוב שאנשים הולכים למות? אילון ורומי לא מתו למרות מה שקרה בפרקים שהייתם אמורים לשנוא... טוב, דיברתי יותר מדי.

פלאות הקסם היהודי – הפרק שאתם הולכים לשנוא, הנה זה בא:

עומר הרגיש שהוא רוצה להתעלף. הוא מצא את רומי, הוא הבין שאמא שלו התנהגה בצורה משונה כל השנים האלה כי היא הייתה שבויה של קורידון בעצמה, הוא גילה שקורידון מנהל או מעביד את כל האנשים האלה, ושיש כאן כבר עומר אחד. כל כך הרבה גילויים מוזרים, ועומר ממש הרגיש שהוא רוצה להתעלף. הוא ניסה לסחרר את עצמו בכוח, אך לשווא. כנראה שאי אפשר להתעלף במקום הזה אלא רק בעולם הרגיל.

"מאיפה הגעת פתאום?" שאל שוב העומר השני, הכפיל, והפעם במה שנשמע פחות כמו חשש ויותר כמו חשד.

"מ... מבחוץ," ענה עומר, והרגיש שהתשובה הזאת לא תספק את הכפיל.

"אני יודע שאין שום דבר בחוץ," הכפיל דיבר, והוא דיבר מהר. ממש מהר. עומר כמעט לא הבין את מה שהכפיל אמר. "אין שום דבר בחוץ," הוא המשיך, "רק שדים פראיים ורוחות מסוכנות, ו... והפרדס," הוא הצטמרר כשאמר את המילה האחרונה, "מה, אתה עוד טריק של... שלו?" הוא סיים.

עומר הביט בכפיל בהלם. "אני באמת באתי מבחוץ," הוא אמר, "באתי לתפוס את קו-" הוא עצר את עצמו פתאום, נזכר מה קרה בפעם שעברה שנשא את שמו, "-אותו."

"מה? למה?" הכפיל שאל, "אז אתה אויב! אני אזעיק עזרה! אני- מממ!!"

עומר חסם את פיו של הכפיל. "אתה לא תזעיק כלום," הוא אמר והצמיד את טבעתו לרקתו של הכפיל, "סלינציו."

הוא הוריד את ידו מפיו של הכפיל לאט לאט. הכפיל שתק, ואז פתח את פיו וצרח צרחה קולנית במיוחד. כישוף ההשתקה לא עבד.

"טוב, די! די! מה אתה רוצה? די!" עומר ניסה להרגיע את הכפיל, שהתחיל די לעלות לו על העצבים.

"אני רוצה שתספר לי הכל, מי אתה ומה אתה," הכפיל ענה בדיבור המהיר שלו.

"לספר לך הכל? מה... מאיפה אני מתחיל?" שאל עומר, "חשבתי שכולם מכירים אותי כשהסתובבתי פה ברחבי המקום הזה קודם, איך אתה לא?"

"כולם מכירים אותי אולי," ענה הכפיל, "הם חושבים שאתה אני."

"אז מי אתה?" שאל עומר.

"אני עומר!" ענה הכפיל שכבר נראה ממש עצבני.

"אבל זה לא יכול להיות כי אני עומר," ענה עומר, "ואני לא זוכר שקורי- שהוא תפס אותי אי פעם וכלא אותי פה."

"ברור שהוא לא תפס אותך! כלומר, אותי!" הכפיל התעצבן.

"אז איך הגעת לכאן?" עומר ענה, "חשבתי שרק מי שנתפס על ידי-"

"-איך אתה הגעת לכאן?" הכפיל קטע אותו, "הרי אי אפשר להגיע מבחוץ!"

"אני הגעתי מבחוץ," ענה עומר, "עברתי את הפרדס, עברתי את השדים, עברתי את חסידה בת אפריים."

"מי זאת חסידה בת אפריים?" שאל הכפיל.

"באתי מעולם אחר," המשיך עומר, "כדי להציל את רומי, ועכשיו אני רואה שגם את אמא שלי, מידיו של השד ששבה את הנשמות שלהן כאן והשאיר את גופן להתייסר במקום ממנו באתי."

"על מה אתה מדבר? מי זאת אמא שלך?" שאל הכפיל.

"גולדי," ענה עומר.

"מה? לא! גולדי זאת אמא שלי!" הכפיל ענה, "אתה לא תיקח לי אותה מכאן! אתה לא תיקח את רומי או אף אחד אחר מהמקום הזה! באיזו זכות? חוץ מזה שאי אפשר לצאת בכלל."

"רגע מה?" עומר שאל פתאום, "מה זאת אומרת אי אפשר לצאת?"

"אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס," ענה הכפיל, "אנשים נמצאים כאן וזהו."

"לא נכון, רומי לא הייתה כאן מאז ומתמיד," התעקש עומר.

"אבל היא הופיעה כאן יום אחד וזהו," ענה הכפיל, "בדיוק כמו אמא שלי, שאתה טוען שהיא אמא שלך. היא הופיעה כאן יום אחד, לפני הרבה מאוד שנים, או אולי קצת מאוד, לא יודע, הקונספט הזה של זמן אף פעם לא הטריד אותי יותר מדי, בכל מקרה, היא הופיעה פה ואני הייתי בתוכה, ואז היא ילדה אותי פה וזהו! ובדיוק כמו שאתה בטח הגעת לפה, רק שאתה נראה ממש כמוני וטוען שאתה אני אז מה קורה פה?!"

עומר לא ענה. הוא בדיוק הצליח להבין מי זה הכפיל הזה.

"אז קוריד- כלומר, הוא תפס את אמא  שלי – שלנו – כשהיא הייתה בהריון איתך, כלומר איתי," חשב עומר בקול רם, "כשהיה לה עובר בתוך הרחם. ואז הנשמה שלה הגיע הנה בהריון איתך, אבל הגוף שלה נשאר בעולם הרגיל בהריון איתי. ככה בעצם יש שניים מאיתנו, אתה נולדת כאן ואני נולדתי שם."

"אולי די לדבר על שם ועל עולם אחר וכל זה?" התעצבן הכפיל.

לעומר עלה רעיון. "אני אוכיח לך, בוא לאמא," הוא אמר, "בוא נמצא אותה ונשאל אותה."

"אמא שלי," הדגיש הכפיל.

"אמא שלך, שלי, שלנו, פשוט בוא אליה," נכנע עומר.

"יופי, אנחנו לא יכולים," חייך הכפיל בניצחון.

נראה שהמבט על פניו של עומר היה משעשע, כי חיוכו של הכפיל התרחב. "מה זאת אומרת לא יכולים?" שאל עומר ההמום, "כמו שנכנסתי לתוך התא הירוק הזה אנחנו יכולים פשוט..."

"לא, אנחנו לא יכולים," הכפיל המשיך בחיוכו המשונה, "כי רק הוא מחליט אם אנחנו יכולים להיכנס או לצאת ומתי אנחנו אוכלים ומתי אנחנו עובדים."

"מה זאת אומרת?" התרגז עומר והביט סביבו, מחפש את היציאה מהתא הירוק בו הוא והכפיל שהו, אבל הדלת דרכה קורידון הכניס אותו לשם נעלמה.

"נו," עומר התחיל למשש את הקירות ולהצביע עליהם בטבעתו, "אלוהומורה! רדוקטו!"

זה לא עזר, כמובן.

"נו, אני רוצה לצאת!" הוא החל לצעוק, "לצאת! לצאת!"

אי שם באנגליה ישב לו קוסם חיוור עם סנטר מחודד ושיער בלונדיני באחוזת מאלפוי. לצידו שכב על מיטה קוסם אחר, נער, שחום עור ושיער, בעל פנים שקועות גם כן אך בעל סנטר מעוגל, וישראלי. בעוד הנער שכב דומם על המיטה, דראקו בחן בקבוק שהכיל נוזל כחול וזוהר - הנוזל אותו שתה עומר אחרי שעצם את עיניו ולפני שנפל על המיטה מחוסר הכרה והשתתק מאז.

"לצאת!" צעק פתאום עומר בעברית. דראקו המבוהל כמעט שמט את הבקבוק שבחן מרוב בהלה, אך אצבעותיו הארוכות והרזות תפסו את הבקבוק ומנעו ממנו להתנפץ על הרצפה. עיניו של עומר נותרו עצומות, מה שהוסיף לקריפיות של כל העניין.

"לצאת!" צעק עומר שוב.

דראקו נאנח. "לאן הכנסתי את עצמי?" הוא שאל את עצמו, ועומר השתתק שוב.

"אי אפשר, אמרתי לך," הכפיל המשיך לחייך את החיוך המשונה הזה, כאילו רק פיו השתתף בשמחה ועיניו נותרו פעורות באימה מאז שעומר נכנס לחדר.

"מה אתה מחייך? אני בצד שלך!" עומר  צעק והכפיל נרתע מעט.

"מה זאת אומרת בצד שלי? אתה לא יכול להיות בצד שלי! אתה אדם זר שפורץ הנה ונראה כמוני וטוען שהוא אני מעולם מקביל או משהו!" הכפיל התרגז גם הוא.

"אבל זה נכון!" עומר טפח על מצחו בייאוש, "זה נכון! אוף, למה אני של העולם הזה כזה מטומטם?"

חיוכו של הכפיל דעך מעט.

"וחוץ מזה אני לא פרצתי הנה, קוריד– הוא הכניס אותי הנה אחרי שהוא נישק אותי או משהו מזוויע כזה," עומר המשיך, "ואז נהיה ריח של נבלה בכל מקום."

"נישק אותך?" שאל הכפיל, "אתה מתכוון שהוא שאב ממך?"

"שאב ממני?" שאל עומר, "כן, הוא באמת השתמש במינוח הזה, לשאוב ממני, מה שזה לא אומר."

"זה מה שהוא עשה לרומי גם," הכפיל ענה, "זה מה שהוא עשה לכולם פה, לפי מה שהם מספרים. שהוא שאב מהם, ואז הם הופיעו פה. חוץ ממני, אני הייתי פה כל הזמן."

"ברור שהיית פה כל הזמן, אתה נולדת כאן," עומר אמר.

"הם אומרים שהוא שאב מהם ואז הם היו פה, אף אחד מהם לא סיפר על עולם אחר או על מה שעברו בחוץ או לא יודע מה, רק אתה עם הסיפורים האלה," הכפיל המשיך, "ואתה נראה בדיוק כמוני, מה שרק מוריד מאמינות העניין."

"מה? איך זה קשור?" שאל עומר, "לא משנה, "אני נכנסתי הנה בעצמי ואז הוא שאב אותי או וואטאבר. וזה שהם לא מספרים לך כלום לא אומר שלא קרה כלום, אתה יודע."

הכפיל השתתק. "תעזוב אותי כבר," הוא אמר.

"כמו שראית, אני מת לצאת מכאן בדיוק כמוש אתה מת שאצא מכאן," עומר ענה, "וחוץ מזה, מה יש לך נגדי? למה אתה ישר נרתע? אם אנחנו אותו אדם, אני בצד שלך."

"אבל תפסיק להגיד שאנחנו אותו אדם!" הכפיל התרגז.

"למה אתה מכחיש את זה?" עומר שאל.

"כי זה לא נכון! לא יכול להיות עוד אחד כמוני!" הכפיל ענה, "אמא תמיד אמרה כמה אני מיוחד!"

"צר לי לאכזב, כל האימהות אומרות את זה," עומר אמר, "חוץ מ... חוץ מאמא שלי."

"רואה? זו לא אותה אמא!" הכפיל חייך בניצחון.

"זו כן, פשוט כאן כל השפיות שלה נמצאת, ובמקום ממנו באתי יכולת למצוא רק... רק קליפה מוזרה כזאת," עומר מלמל, "אתה מבין שהייתה יכולה להיות לי אמא נורמלית כל הזמן הזה לולא הוא?"

"מה זאת אומרת?"

"אתה קולט שלולא הוא, היא הייתה נשארת כולה, בגופה ובנפשה, בעולם שלי? הייתה לי אמא טובה ואוהבת, היו לי חיים נורמליים? לא הייתי מסתבך עם סוד הקסם היהודי ועם כל השדים בעולם בערך? לא הייתי הופך לנווד כזה? היו לי חברים נורמליים, בית לחזור אליו עם אוכל ומיטה... הייתי יכול להיות בבית פרס! כל החיים שלי היו יכולים להיראות אחרת לולא הסוד!"

"אני לא יודע על איזה סוד אתה מדבר או מה זה בית פרס," הכפיל ענה, "אבל נניח שהסיפור שלך אמיתי, אם אמא לא הייתה נמצאת פה, אם הוא לא היה שואב אותה, אז רק אתה היית קיים מבין שנינו. אני לא הייתי."

"אתה לא מבין? אתה אני! אנחנו אותו אדם!" עומר צעק ונמנע להביט בכפיל, "שנינו היינו אחד!"

"איך? אתה כל כך שונה ממני, אנחנו רק נראים אותו דבר ויש לנו אותו שם, אבל אתה מדבר לאט ממני, חיתוך הדיבור שלך גרוני יותר משלי, ההליכה שלך מאוד מתנדנדת כזאת, והפתיל שלך הרבה יותר קצר, ואם הסיפורים שלך אמיתיים אז... אז אתה גם יותר אמיץ ממני."

עומר הביט בכפיל בחזרה. "יותר אמיץ ממך?" הוא שאל, "למה אתה מתכוון?"

"אם אתה נודד לך בעולם ומסתבך עם שדים... זה משהו שאני לא יכולתי לעשות. למה אתה בכלל עושה את כל זה?"

"אני לא יכול לחזור הביתה," עומר ענה, "אז בחרתי להביס את קורי- אותו, כי הוא לקח אליו חברה טובה שלי. את רומי."

"רומי?" שאל הכפיל, "רומי היא חברה טובה שלך? אז אם היא הכירה אותך מאז, היא הייתה אמורה לזהות אותך כשראתה אותי פה," הכפיל אמר.

"והיא לא?"

"לא שהיא אמרה משהו," הכפיל ענה, "אני... אני מצטער... לא! אני לא מצטער! זו ההוכחה שאתה משקר!"

"לא, אני לא משקר! אני באמת לא יכול לחזור הביתה!" עומר חזר לצעוק.

"איפה אתה גר בכלל?" שאל הכפיל.

"ישראל," ענה עומר.

הכפיל לא הזיז שריר בפניו. "או שהמצאת לעצמך סיפור רקע מעולה, או שבאמת באת מעולם אחר, כי בחיים לא שמעתי את המילה הזאת."

עומר תיאר לעצמו שזה יקרה, אבל הוא עדיין היה מופתע לשמוע. "לא שמעת על ישראל?"

הכפיל הניד בראשו.

"מדינת היהודים? חבל הארץ לו ייחלו אבותינו אלפיים שנה? ארץ האבות? ארץ התנ"ך? לא שמעת על זה?"

"איזה אבות? איזה תנ"ך? יהודים? על מה אתה מדבר? זה גם חלק מסיפור הרקע המומצא הזה?" שאל הכפיל, "כי זו ממש השקעה לחשוב על כל זה..."

"אל תגיד לי שאתה לא מבין על מה דיברתי," עומר התקשה להאמין, "מה אתה עושה כאן אז כל היום?"

כאילו כדי לתת תשובה, דלת הסתרים נפתחה וקורידון הופיע. הכפיל חייך.

"עובד," הכפיל ענה, "או שאני נמצא כאן, או שאני אוכל, אבל העיקר זה לעבוד."

"עומר ועומר," קורידון אמר בקולו המרחף הרגיל, "הגיע הזמן לעבוד."

"אדוני, הוא טוען שהוא באמת אני!" הכפיל מחה.

עווית נראה על פניו של קורידון - אולי הוא ניסה לחייך - והוא אמר, "אבל עומר, הוא באמת אתה, רק מעולם אחר. השארתי לכם קצת זמן לבונדינג... אבל תוכלו להמשיך אותו אחרי העבודה."

הכפיל הביט בעומר בהלם.

"טוב, עבודה," האיץ בהם קורידון והקיש באצבעותיו. שניהם נעמדו על מפתן החדר שלהם.

"במה נעבוד הפעם?" שאל הכפיל בשעה שקורידון התחיל ללכת והכפיל אחריו, ועומר הרגיש את רגליו שלו הולכות גם גן למרות שלא שלח להן שופ פקודה כזו, "בטרפז? לא, אולי הכדור? או ג'אגלינג?"

משום מה כל הדברים האלה נשמעו כמו הופעות קרקס.

"לא, היום אנחנו נעשה תרגיל קצת אחר," ענה קורידון, "ונשתמש בשניכם בשביל זה. מעכשיו אתם מופיעים ביחד, עומר ועומר."

"מה העבודה?" שאל עומר.

"מה, לא אמרת לו?" שאל קורידון את הכפיל, "אנחנו מפעילים מופע קרקס."

"מופע קרקס?" שאל עומר שוב, "מה?"

"לא ציפית, נכון?" קורידון שאל שוב. משום מה הוא הרגיש ממש ידידותי פתאום. "כל מי שישן ואין לו על מה לחלום מגיע למופע הקרקס שלנו שפעיל תמיד, ללא הפסקה, כבר מאה וחמישים שנה."

"מאה וחמישים שנה? מה קרה לפני מאה וחמישים שנה?" שאל עומר.

"שה, שה, עכשיו לא זמן לדיבורים," האיץ בהם קורידון, ועומר הרגיש איך פיו נסגר והשאלות נעלמות ממוחו, רגליו רצות יחד עם עומר הכפיל לעבר מה שנראה כמו חדר הלבשה מטורף, ידיו בוררות בכוחות עצמן את הבגדים הצבעוניים והמגוחכים אותם גופו לובש על עצמו בעל כורחו, ולאחר שאיפר את עצמו - שוב כנגד רצונו - רצו הוא ועומר הכפיל לעבר אוהל ענק שהיה מלא במושבים המאוכלסים באנשים. הם נעמדו במרכז האוהל וביצעו כל מיני תעלולי תאומים טיפשיים - אחד מהם מופיע במקום אחד, ואז השני מופיע במקום אחר, והקהל מריע מתוך מחשבה שמדובר באדם אחד שהשתגר ממקום למקום - ושלל טריקים נוספים. וכל זה קרה כשגופו של עומר פועל מעצמו ומוחו נקי ממחשבות, וכאשר מסביבם עוד עשרות אנשים מבצעים מופעי קרקס אחרים ומטופשים, כמו להטוטנויות משונות. רק לאחר שהסתיים כל המופע המשונה של עומר ועומר, ולאחר שלבשו גלביות משונות כמו שאר האנשים שעומר ראה מוקדם יותר בחדר האוכל ההוא, פתאום גופו של עומר נרפה ומחשבות הזדחלו למוחו.

"זה הרגיש כמו... כמו חלום," עומר אמר.

"כן, ברור, אנחנו היינו בחלום של כל האנשים האלה," עומר השני, הכפיל, אמר.

"אבל אני הרגשתי כאילו אני חולם, לא כאילו הם..." עומר המשיך.

"למה אתה מתכוון?" שאל עומר השני כשהם הלכו יחד לכיוון חדר האוכל, מוקפים באנשים אחרים שהופיעו סביבם ובמקביל אליהם ברחבי אוהל הקרקס הענק.

"לזה שלא שלטתי בגוף שלי או אפילו במחשבות שלי, ועכשיו בדיעבד אני יכול להרגיש ולחשוב ולחוות דעה על מה שזה היה, שכל זה היה פשוט-"

"-סיפוק אדיר," השלים אותו עומר השני.

"לא, זוועתי," עומר אמר, "נורא. כאילו הגוף שלי לא היה בשליטתי. אני מרגיש כל כך מחולל... כאילו קורי– הוא – שאב כל רצון חופשי שיש לי ב'שאיבה' הזאת או איך שלא קוראים לזה."

"רצון חופשי?" שאל עומר השני, "מה זה?"

"אל תגיד לי שאתה גם לא יודע מה זה רצון חופשי..." נאנח עומר, "הזכות- לא, היכולת, היכולת לעשות מה שאתה רוצה."

"מה זה 'רוצה'?" שאל שוב עומר השני.

"מה שמתחשק לך, מה שבא לך לראש, בלי שיש איזה שד שמחליט בשבילך על הכל," ענה עומר, "אתה רוצה להגיד לי שזה מה שכולם כאן עושים? הם נמצאים בקוביות הירוקות האלה או אוכלים או עושים קרקס?"

עומר השני הנהן. "בידור בצורתו הטהורה ביותר," הוא ענה, "זה מה שאנחנו מספקים לכל החולמים שבאים הנה. אני לא יודע בדיוק מי הם או מה הם, או איך הם מגיעים הנה-"

"-הוא הסביר," קטע אותו עומר, "אלה פשוט אנשים רגילים, מהעולם של... שלי, שאין להם מה לחלום אז הם חולמים את זה, את הקרקס הזה."

"כן, זה מה שהוא אמר," עומר השני הסכים עם עומר, "אבל אף פעם לא ממש הבנתי את ההסבר הזה."

"כי בחיים לא היית בעולם שלי, אתה לא יודע מה יש שם," עומר ענה.

הם המשיכו ללכת בשתיקה כמה דקות, ואז עומר שאל, "זה באמת מה שאתם עושים כל היום? זו העבודה? זה בטח ממש קשה ומתסכל."

"לא, הכל פשוט קורה," עומר השני אמר, "בטח הרגשת את זה גם, איך הגוף שלך זז בשבילך והכל, ואנחנו פשוט מרגישים סיפוק."

פתאום המשפטים שעומר שמע בפעם שעברה שהיה בחדר האוכל נשמעו לו הגיוניים. האנשים כאן באמת אוהבים את העבודה שלהם... את מה שהם עושים. הם באמת מרגישים סיפוק מהדבר הזה.

"אבל זה פסיכי," עומר אמר פתאום.

"מה פסיכי?" שאל קול מאחוריו.

עומר ועומר הסתובבו ומולם עמדה רומי אופיר.

"אוקיי, זה פסיכי..." היא ענתה לעצמה, "איך יש שניים ממך, עומר?"

"אה, תגידי, במקום שממנו באת לפני שהוא שאב אותך היה מישהו שנראה כמוני?" שאל עומר השני והצביע על עומר, "היה אותו?"

"אני... אני באמת לא זוכרת," רומי ענתה, "אבל מי אתה?"

"הוא הגיע הנה קודם, הוא ראה אותך ואת אמא שלי בחדר האוכל לפני שהוא לקח אותו," עומר השני ענה.

"אה, זה מסביר למה ראינו אותך וחשבנו שאתה מתנהג מוזר, זה בעצם היה הוא כל הזמן הזה," רומי מלמלה, ואז קראה לאישה שהלכה לה לא רחוק משם, "היי, גולדי! בואי הנה מהר!"

אמא של עומר הגיעה לשם בהליכה קלילה. "אוי לי, מה זה?" היא שאלה כשראתה את שני העומרים.

"מתברר שיש עוד עומר, והוא זה שעשה את הבלגאן בחדר האוכל מוקדם יותר היום," רומי ענתה.

"זה הגיוני, עומר שלי בחיים לא יעשה דבר כזה," גולדי ענתה, והמילים האלה פגעו בעומר כמו חיצים מלובנים בלב.

"אבל אני עומר שלך!" הוא אמר.

גולדי חייכה ברחמים. "תשמע, אתה אולי נראה כמו עומר שלי, אבל אתה לא מדבר או הולך כמוהו..." היא אמרה, "הכי כואב לי בעולם לראות ילד שמופרד מאימו, גם אם הוא בגליאי העשרה שלו, אבל אתה לא הבן שלי."

עומר הרגיש משהו מאוד מוזר. זה לא היה עצב כמו כשראה את אילון מת או כשהבין שהוא לא יכול לחזור לישראל. זה היה שונה. זה היה כל כך... כל כך לבד.

"אבל אמא, זה אני!" הוא חזר שוב, כאילו שזה ישנה משהו.

גולדי המשיכה לחייך ברחמים, ניגשה לעומר וחיבקה אותו – משהו שאמא שלו לא עשתה מעולם. עומר נשם עמוק את הריח שלה, שאותו דווקא הכיר, והיה שונה מהריח של הנבלה שהיה בכל מקום.

גולדי התרחקה ממנו לאחר כמה שניות. "לראות אדם על סף דמעות זה לא קל לאף אחד, ילד, אל תדאג, נמצא את אמא שלך... אני מקווה," היא אמרה.

"אבל... אבל זו את!" עומר המשיך והדמעות כבר לא עמדו אלא החלו לזלוג, "אמא! את אמא! מה איתך?"

לא היה אכפת לו שאנשים מסתכלים. לא היה אכפת לו שרומי - מי שהביאה אותו לעשות את כל המסע הזה - רואה את זה גם. לא היה אכפת לו שכל התדמית הרצינית שהוא בנה בעיני עומר השני נשברה עכשיו, ולא היה אכפת לו שזה גורם לקורידון סיפוק לראות אותו ככה. כל מה שעניין אותו זו אמא.

"אמא, בבקשה!" הוא המשיך וקולו נשבר, "אני לא רוצה להיות בלי אמא! מספיק שאני בלי אבא, מספיק שאני בלי כלום, אני לא רוצה להיות גם בלי אמא!"

גולדי המשיכה לחייך ברחמים. "אני באמת מצטערת, אבל אני חושבת שאם היה לעומר שלי תאום זהה עם אותו שם אני הייתי זוכרת."

עומר השני הניח יד מנחמת על כתפו של עומר. הוא עשה זאת בחשש וידו רעדה, אבל עומר הרגיש הרבה יותר חזק פתאום. "אבל אנחנו אותו בן אדם!" הוא אמר, "אמא! אמא!"

"יש לי רק עומר אחד," המשיכה גולדי, "אני באמת מצטערת, אבל יש לי רק עומר אחד. הוא הבן שלי ושל-"

"-אמא, הוא טוען שהוא לא מכאן, שהוא הגיע מהמקום שנמצאים בו לפני שנשאבים," קטע אותה עומר השני.

"המקום שמגיעים ממנו לפני שנשאבים?" גולדי שאלה, "אבל אתה נולדת כאן, אתה לא נשאבת הנה."

"הוא אומר שהוא נולד במקום ההוא, ושכמו שאת נשאבת הנה איתי, הגוף שלך או משהו כזה נשאר במקום שממנו נשאבים איתי - כלומר איתו."

"מה זאת אומרת? זה לא גוף?" שאלה גולדי וצבטה את עצמה.

"לא יודע, תשאלי אותו," ענה עומר השני, וגולדי פנתה אל עומר הראשון.

"מה זה המקום הזה?" היא שאלה.

עומר הביט ישירות בעיני אימו, ואמר, "ישראל."

"אוי!" קראה פתאום גולדי והתנודדה. רומי ועומר השני מיהרו להחזיק אותה שלא תיפול.

"אמא, את בסדר?" שאלו שני העומרים.

"ישראל היה.. היה..." גולדי ניסתה לומר, "הוא..."

"כן?" שאלה רומי.

"ישראל רהב, אני מכירה אותו," גולדי אמרה, "הוא היה אהבת חיי."

"אז את מכירה אותי!" עומר אמר באושר, "אם את מכירה את ישראל רהב!"

גולדי הביטה בו. "אני לא יודעת, הכל מתערפל לי... ממתי הייתי בהיריון איתך, בעצם? כלומר, לא איתך, עם עומר?"

"אני עומר," עומר אמר שוב.

גולדי חייכה. "תגיד, אתה מאמין לו?" היא שאלה את עומר השני.

"אני... אני חושב שכן," הוא אמר, "הוא נשמע אמין בסך הכל, וגם הוא אמר שהכפיל שלי הוא אני או משהו כזה."

"ואת?" שאלה גולדי את רומי.

"אם עומר מאמין לו, אני מאמינה לו," רומי ענתה.

עומר חייך אליה. "את יודעת שהגעתי הנה בגללך?" הוא אמר לפני שהספיק לחשוב על מה שהוא אומר.

"בגללי?" הופתעה רומי.

עומר הנהן. "אני הכרתי אותך בעולם שבחוץ, לפני שנשאבת הנה. אני ואת היינו... חבירם טובים," הוא אמר, "אני יודע שאת לא זוכרת. ואז פגשנו את-- אותו, והוא שאב אותך מול העיניים שלנו."

"נישק אותי והכל?"

"לא, רק הבטת בו," הוא ענה, "זה היה מספיק."

"אני זוכרת שהוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי ושאב משם את הכל, ופתאום הריח של הכל השתנה," אמרה רומי, "זה הדבר הראשון שאני זוכרת."

"אז אולי זה קרה כבר כאן, במקום הזה," הציע עומר, "ומה שהביא אותך הנה זה המבט בעיניו. בכל מקרה, זה קרה לנו מחוץ לישראל."

"מה? אמרת שזה קרה לך בעולם שבחוץ!" התערב עומר השני.

עומר גיחך. "העולם שבחוץ הוא לא רק ישראל, עומר," הוא אמר והרגיש מאוד מוזר לפנות לעומר השני בשם עומר, "ישראל היא השם של המקום ממנו באנו במקור, אני ורומי, וגם אמא שלנו כנראה, אבל הוא שאב את רומי מחוץ לישראל, ואני הייתי שם. ואז לא יכולתי לחזור לישראל כי אני... אנחנו... יש בנו משהו מן השדים."

"ברור, לכל מי שנמצא כאן יש משהו מן השדים," רומי התערבה.

"כן, רק שאני לא הייתי כאן, נכון?" עומר ענה לה, "בכל מקרה, שדים לא יכולים להיכנס לישראל, ובגלל שאני בן של שד או בגלל שהייתי במקום של שדים כשהייתי עובר, יש בי משהו מן השדים."

"אבל אתה הבן של גולדי," רומי אמרה.

"כן, אבל מי אבא שלי?" עומר ענה לה ובעצם שאל את גולדי.

גולדי הביטה בעומר. "בהנחה שהסיפור שלך נכון, אבא שלך, כלומר אבא של עומר שלי, הוא-"

"רגע, תסיים את הסיפור קודם," קטעה אותה רומי.

עומר הזעיף פנים לעבר רומי. הרגע הוא היה כל כך קרוב לגלות את זה.

"אולי אמא תענה לי קודם? זאת שאלה שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי," הוא ענה.

"אני חושבת שלשתף פרט כזה אינטימי על הבן שלי," ענתה גולדי והחוותה בידה על עומר השני, "זה לא הדבר הכי נחמד לעשות כרגע."

"אבל אמא, בדיוק באת לספר את זה!" עומר מחה.

"טוב, אז מזל שרומי עצרה אותי לפני שאמרתי משהו שאתחרט עליו אחר כך."

עומר נאנח. "טוב," הוא אמר, "אז לא יכולתי לחזור לישראל."

"איך היית שם מלכתחילה?" שאלה רומי.

"נולדתי שם," הוא ענה, "כנראה שזה אפשרי. אבל לא יכולתי לחזור, אז החלטתי לנצל את זה שאני לא יכול לחזור ולהציל אותך ממה שהוא עשה לך, ולהציל את כולם כאן אם אפשר, ולהביס אותו."

"מה? להביס אותו? למה?" שאלה רומי, "והנה, מצאת אותי. סיימת."

"מה? לא! לא סיימתי!" עומר אמר, "אני צריך להוציא אותך מפה! ועכשיו, כשראיתי שגם אמא שלי כאן, להוציא את אמא שלי!"

"להוציא אותנו, למה?" שאלה רומי.

"למה להביס אותו?" שאלה גולדי.

"ומה איתי?" שאל עומר השני בקול שקט שנשמע ממש אופייני לו.

עומר הביט בו. "מה זאת אומרת מה איתך?"

"אתה תיקח מכאן את רומי, שהיא ממש סבבה, ואת אמא שלי, ותשאיר אותי כאן לבד," עומר השני המשיך בדיבורו המהיר אך השקט, "ואם תביס אותו אז מה יישאר מכאן? אז נניח שכולם יחזרו לאן שהם היו לפני שהוא שאב אותם, מה יהיה איתי?"

"אה..." החל עומר לענות, אך לא הייתה לו תשובה.

"כן... ככה חשבתי," עומר השני ענה.

"לא, לא! זה לא מה שרציתי שיקרה! אני פשוט..." עומר מיהר לומר, "פשוט לא ציפיתי ש... שתהיה..."

"...קיים?" ניסה עומר השני.

"כן, כאילו, לא, אוף," עומר הסתבך, "זה נשמע ממש רע, אני יודע, אבל..."

"אבל לא ציפית שאהיה קיים, כן, אני פגם בתוכנית הגאונית שלך," עומר השני אמר, "טוב, אני אנסה לפקוח את העיניים שלך ולגרום לך להבין איך אני רואה את זה, ואני בטוח שגם אמא רואה את זה ככה ורומי רואה את זה ככה וכולם רואים את זה ככה - אנחנו חיים לנו את חיינו בסבבה, ופתאום מגיע מישהו שנראה בול כמוני ורוצה לקחת מכאן את אמא שלי ואולי את כולם כאן ולהביס את הסמכות שיש לי כל החיים שלי ולהשאיר אותי לבד, ככה כרעם ביום בהיר."

"אה... אני... אין לי מה להגיד," עומר ענה, "זה לא משהו שציפיתי שיקרה..."

"אז מה ציפית שיקרה בדיוק?" התערבה רומי.

"לא יודע, שאני אמצא את קוריד-אותו, אביס אותו איכשהו ואז אני ואת... כלומר, את תשוחררי, או, או... לא יודע. היה לי מספיק קשה להגיע הנה."

"ולא חשבת על האפשרות שאני לא ארצה 'להשתחרר', כמו שאתה אומר? אולי אני לא רוצה לתבוא ותחטוף אותי או משהו כזה?"

עומר הביט ברומי שוב. ההתנהגות שלה הייתה שונה משמעותית מאיך שזכר אותה. הוא כן ראה שבתוך תוכה זו אכן רומי בה התאהב, אבל משהו בה היה שונה מאוד.

"טוב, אנחנו היינו בדרך לאכול," רומי סיימה והיא התקדמה משם. גולדי הביטה בעומר בסקרנות לפני שהתקדמה גם היא. רק עומר נשאר לצידו של עומר. שאר האנשים שהלכו סביבם נעלמו מזמן.

"טוב, אני רעב," עומר השני אמר לעומר הראשון, "בוא נאכל."

"אין לי תיאבון," עומר הראשון מלמל.

"נו, עבדת קשה, בוא לאכול," עומר השני התעקש.

"אני אחזור לחדר שלנו וזהו," עומר הראשון אמר.

"אתה בכלל לא יודע את הדרך," עומר השני אמר לו, "נו, אם אני אבקש סליחה שיצאתי עליך ככה זה יעזור?"

עומר הראשון חייך. "מדהים באיזו מהירות היחס שלך אליי השתנה מחשדן בטירוף לאכפתי."

"טוב, אם הוא אומר שאתה דובר אמת אז אתה דובר אמת," תירץ עומר השני, "ובכל זאת עברנו משהו ביחד, והסיפור שלך די נוגע ללב. הוא נשמע כאילו לקחו אותו מאיזה ספר נוער זול, אבל הוא נוגע ללב."

"לפחות אתה יודע מה זה ספר נוער," גיחך עומר הראשון.

"טוב, אז בוא לאכול," עומר השני ניסה שוב.

"אין לי תיאבון," המשיך עומר הראשון, "אולי דווקא אני צריךל לבקש ממך סליחה על זה שהנחתי שאתה לא... קיים."

"עזוב שטויות, בוא לאכול," עומר השני חייך וגרר משם את עומר הראשון, שחייך גם הוא חיוך מטופש. התעורר בו זיכרון ישן מעפלי"ם שאילון התנצל בפניו על משהו שטותי כזה או אחר, ועומר ביטל את ההתנצלות שלו וסלח מיד. אילון היה כזה מאמי לפעמים, ועומר לא היה יכול לעמוד בזה. איכשהו התפקידים התחלפו. נכון, עדיין עומר הוא זה שביטל את ההתנצלות וסלח ברגע, אבל זה לא היה עומר הראשון אלא עומר השני. ועומר הראשון הזכיר לעצמו את אילון יותר מדי.

לאחר שבמהלך הארוחה החמיאו להם העוברים ושבים על ההופעה המוצלחת, עומר ועומר, הראשון והשני, שבו לחדר שלהם.

"עדיין מוזר לי שאין לכם בעיה עם זה, להופיע ככה, לוותר על הרצון החופשי שלכם לכמה זמן," עומר הראשון אמר.

"לי מוזר שאתה לא מסכים לזה," ענה עומר.

"אולי אתה פשוט רגיל לזה," עומר הראשון אמר, "אבל בעולם שלי זה לא היה עובר."

"אתה באמת עשית את כל הדרך הזאת מהעולם שלך לכאן?" שאל עומר, ועומר הראשון הנהן.

"עכשיו אני מנסה לשים את עצמי בפוזיציה שלך, כמו שניסיתי לעשות לך קודם," עומר אמר לעומר הראשון ונשכב על המיטה, "איך הייתי מרגיש אם הייתי משקיע את חיי בלחלץ מישהו ולהביס את מי שלקח ממני את החבר הכי טוב שלי ואת אמא שלי, וכשסוף סוף הייתי מגיע למצב שאני יכול לחלץ אותם ולהביס אותו הם פשוט סולדים ממני ולא רוצים שאעשה את זה?"

עומר הראשון שתק.

"וואו, זה בטח קשה," עומר אמר לעצמו, "אבל אובייקטיבית, יש כאן בחירה ביני ובינך. אני לא רוצה שתהיה כאן בחירה כזאת, כי בכל זאת אנחנו אותו אדם, וכמו שאני דואג לי, אני דואג גם לך."

בתוך תוכו, עומר הראשון שמח שעומר השתכנע סופסוף שהם אותו אדם, וגם הופתע מהרציונליות שיש בעומר הזה. שונה כל כך ממנו...

"אז מה אם לא תהיה בחירה כזאת?" עומר אמר פתאום והבהיל את עומר הראשון ששאל, "מה זאת אומרת?"

"נניח שתיקח מכאן את אמא שלי, ותיקח מכאן את רומי, שאם נהיה כנים, היא היחידה שבאמת התחברתי אליה במקום הזה," עומר אמר, "אז אני אבוא איתכם."

"אתה תבוא איתנו," חזר אחריו עומר הראשון בהלם קל. איך שני עומרים יוכלו להסתדר יחד בעולם האמיתי? כלומר, העולם שבחוץ?

"יפה, למדת להטות משפטים לגופים לשוניים שונים, כל הכבוד," התחכם עומר, "אה, רגע, יש פגם בתוכנית שלי. רואה? אנחנו כל הזמן חושבים על תוכניות פגומות."

"מה הפגם?" שאל עומר הראשון.

"הוא. אנחנו ננטוש אותו. אתה תביס אותו. אני לא רוצה שיקרה לו משהו."

"אתה לא רוצה," עומר הראשון אמר, "רואה? יש לך רצון."

עומר חייך. "לימדת אותי משהו," הוא אמר, "בהנחה שהבנתי למה אתה מתכוון. אני מרגיש שאם יקרה לו משהו אני אהיה אבוד כי לא יהיה לי... אממ... אני אפילו לא יודע מה יחסר לי מרוב שאני רגיל לנוכחות שלו."

"יהיה לך טוב," עומר הראשון אמר, "רומי, אמא שלנו, כל האנשים האלה... הם לא רצו להישאב. הם ניסו להתחמק ממנו והוא תפס את כולם בעורמה. התודעות שלהם היו כל הזמן במקום ממנו אני הגעתי, ואז הגיעו לכאן אחרי שהוא שאב אותן. המקום הטבעי שלהן זה שם, המקום ממנו באתי."

עומר חשב כמה זמן, או לפחות נראה מהורהר בעיני עומר הראשון. "טוב, אם זה מקומן הטבעי אז התודעות צריכות לחזור לשם," הוא אמר.

"והדרך היחידה לעשות את זה היא להביס אותו," עומר הראשון אמר, "כי הוא זה שגרם לכל זה."

"זה החלק שקשה לי איתו," עומר אמר.

"אני יודע," עומר הראשון אמר, "אני יודע, אבל... אבל זה המפתח להכל."

"אין דרך לעשות את זה בלי להביס אותו או להרוג אותו או משהו?" שאל עומר.

"קשה לי להאמין," עומר הראשון ענה, "רוצה לנסות?"

"אנחנו צריכים לצאת מכאן בשביל זה," עומר הזכיר לו.

"אז בפעם הבאה שהוא יוציא אותנו אנחנו נעשה את זה," עומר הראשון הציע, "ניקח את רומי ואת אמא שלנו ונברח."

"איך? אנחנו לא יכולים, אנחנו מופיעים, ואין לך... איך אמרת? רצון," הזכיר לו עומר.

"אז אחרי ההופעה, כשהרצון חוזר והחלום נגמר," עומר הראשון אמר, "אנחנו ניקח את רומי ואת אמא שלנו ונצא מכאן, ארבעתנו, ביחד."

עומר חשב עוד קצת. "טוב, אני לא מוצא בזה עוד פגם," הוא אמר, "אלא אם כן לא תהיה ברירה ותצטרך להביס אותו, ואת זה אני כבר לא יכול לעודד אותך לעשות."

"אל תדאג," עומר הראשון אמר, "אם התוכנית שלך תעבוד-"

"-שלנו," קטע אותו עומר.

"בסדר, אם התוכנית שלנו תעבוד אז הכל יהיההי בסדר," עומר הראשון אמר, "אבל אם הוא יעצור אותנו, אני כבר יודע איך להביס אותו."

עומר חייך. "אני חושב שנסתדר מעולה יחד, כפיל," הוא אמר.

הכפיל, עומר הראשון, חייך גם הוא.

עומר - זה שנולד במקום ההוא - צדק, הזמן באמת היה מתעתע. עומר הכפיל - זה שבא מבחוץ - איבד את תחושת הזמן במהירות. הייתה רק מיטה אחת אז הם נאלצו לישון בה יחד, אבל היות שהם היו אותו אדם זה לא הטריד אותם במיוחד. בסופו של דבר אכן קורידון קרא להם והם יצאו להופיע. הם לא היו יכולים לדבר במהלך ההופעה, והמוחות שלהם היו ריקים, אבל זה נגמר בסוף, וכל האנשים שהופיעו לצידם התארגנו יחד לאכול. השליטה של עומר והכפיל בעצמם חזרה, ואז הם גילו שרומי וגולדי לא שם.

"זה כאילו הוא ידע שאנחנו מתכננים את זה," עומר אמר לעומר.

"לא בהכרח, לפעמים אני לא מופיע איתן," עומר ענה לעומר, "וההופעה הזאת ערערה אותי קצת... אתה לא מרגיש מסופק אחרי זה?"

"אפילו לא טיפה," ענה עומר, "אני מרגיש מושפל."

עוד הופעה, ועוד אחת, ועוד כמה הופעות, ואו שהם הופיעו בלי רומי ובלי גולדי, או שהופיעו רק עם אחת מהן.

"אתה לא שכחת את התוכנית, נכון?" שאל עומר את עומר אחרי אחת ההופעות.

"כל הזמן שאנחנו יחד אני זוכר, ואנחנו יחד כל הזמן," ענה לו עומר.

ואז פעם אחת זה קרה. עומר - לא משנה איזה מהם - התעורר מהשינה על המיטה האחת, ולא זכר איזה מהעומרים הוא.  ואחרי רגע קטן של פאניקה הוא נזכר.

"אתה לא מבין מה קרה עכשיו," הוא העיר את עומר המנומנם.

"ממ... מה?" עומר שאל, "רגע, אני עומר הרגיל או עומר הכפיל?"

"אתה הכפיל. כלומר, אני הרגיל," ענה עומר.

"רגע, הכפיל זה מי שבא הנה בעצמו או מי שנולד כאן?" הוא שאל.

"אה..." עומר היסס, "נראה לי שמי שבא הנה בעצמו הוא הכפיל ומי שנולד כאן הוא הרגיל."

"אז אתה הכפיל או הרגיל?"

עומר אימץ את מוחו. הוא ניסה להיזכר בכוח בעברו. רומי הייתה שם, ואמא שלו גם, אבל זו לא חוכמה - הן בעבר של שניהם. ואז אדם עם שיער שחור, כיפה סרוגה ומשקפיים הופיע בזכרונו כשהוא עומד באולם גדול, מחזיק פתק ומקריא ממנו: "עומר לוי, אתה התמיינת לבית רהב." כלומר, הוא הכפיל. עומר היה מאושר שהצליח לזהות איזה מבין העומרים הוא, ורצה לספר את זה לעומר, אלא שזה הקדים אותו ואמר, "אה, נזכרתי בפעם ההיא ששתיתי את שיקוי הרגש בשיעור של חיליק גולד, אני העומר שהגיע הנה מבחוץ."

"אבל אני נזכרתי הרגע במיון שלי מבית רהב," עומר הכפיל נחרד.

עומר הרגיל צחק. "סתם עבדתי עליך," הוא אמר, "אתה סיפרת לי את זה בעצמך."

עומר הכפיל נשם לרווחה. ואז התרגז, ואמר, "אתה ממש הלחצת אותי!"

"אין, אני מכיר אותך כל כך טוב," הרגיל ענה, "סיפרת לי הכל עליך. חוץ מ... טוב, חוץ מאיך אתה מתכוון להביס אותו."

"יש לי תוכנית," הכפיל ענה, "אבל אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בה."

הדלת נפתחה וקורידון הופיע שם. "עומר, עומר, להופיע," הוא חסך במילות קישור, והרגליים של העומרים זזו מעצמן. הם הופיעו על אוטומט, כרגיל, ובסיום ההופעה הם פגשו את רומי וגם את גולדי והחליפו מבטים נרגשים.

"עכשיו," הם אמרו אחד לשני.

"מה עכשיו?" שאלה רומי.

שניהם ניגשו לגולדי. "חשבתי שאתה אמור לקחת את רומי," אמר אחד העומרים לשני.

"לקחת אותנו? לאן?" שאלה גולדי כששניהם ניגשו לרומי.

"מה אתם רוצים?" שאלה רומי, כשסוף סוך אחד מהם ניגש לרומי והשני לגולדי. כל אחד מהם החזיק ביד של אחת מהן.

"בואו," הם אמרו להן והלכו משם.

"מה? היי, חדר האוכל שם!" רומי הצביעה על כיוון אחר.

"מה אתם עושים?" שאלה גולדי.

"לוקחים אתכן איתנו," עומר השני אמר.

עומר הראשון חייך לעצמו. עומר השני הראה נכונות כל כך גדולה לעזור לו, ולחשוב שלפני זמן מה הוא בכלל לא סמך עליו או הכיר אותו.

הם התחילו להסתובב במסדרונות בין החדרים השונים. "איך יוצאים מכאן?" שאל עומר הראשון את השני.

"אני לא יודע," השני ענה, "אמא? רומי?"

"לצאת מכאן? לאן? למה?" שאלה רומי.

"עומר, אתה מקשיב לתוכנית שלו?" שאלה גולדי את עומר שאותו היא ילדה.

"אמא, דיברנו על זה," עומר ענה לה.

"מה? לא, אני לא מסכימה!" היא מחתה.

"היא לא מסכימה," קול סהרורי חזר אחריה, ומולם הופיע קורידון.

"עומר, עומר, איזו הפתעה נעימה," הוא אמר, "חסרתם לנו בחדר האוכל."

הוא הקיש באצבעותיו ועומר, עומר, רומי וגולדי הופיעו בחדר האוכל.

"שבו ותאכלו לתיאבון," הוא אמר בקולו הסהרורי, "ובלי שטויות."

עומר השני הביט בעומר הראשון, ועומר הראשון ידע שעכשיו זה הזמן לתוכנית שהתגבשה אצלו בראש. "קורידון," הוא נקב בשם המפורש, וכל יושבי חדר האוכל השתתקו והביטו בקורידון שהביט בעומר.

"עומר, מה אתה עושה?" שאל קורידון בקולו הסהרורי.

"אתה שד," עומר המשיך.

קורידון משך בכתפיו. "עד כאן אין חדש," הוא אמר וזכה לקולות צחוק מהסובבים. הוא היה מאוד שונה מקורידון שהכיר ופגש בעבר. הדיבור שלו היה ידידותי, כמעט אנושי.

"אתה שבית את אמא שלי, את החברה שלי, ואני הולך לסיים את זה," עומר התרגש מעט. זה עכשיו או לעולם לא. זה רגע האמת.

"כן, אני מניח שגילית ששדים יכולים למות, בדיוק כמו בני אדם," קורידון המשיך בקולו הסהרורי, "אבל בטח גם גילית שטבעת הקסם הקטנה שלך לא עובדת. אבדה קדברה לא יעזור לך נגדי."

"הו, זה לא מה שאני מתכנן," עומר המשיך בקולו המחויך.

"אז מה אתה מתכנן?" שאל קורידון.

עומר נשם עמוק. הוא נזכר בגורגה, השדה שאחראית על הצרבת, ועל איך שהביס אותה בטעות. הוא נזכר בחיים, פרווה ואוסידי, ומה שהם לימדו אותו על השדים. "כשם שמחלות גופניות נגרמות על ידי יצורים חיים בלתי נראים, כך גם מחלות נפשיות. וברגע שאני שולל את הקיום שלך, אתה לא תתתקיים. השאלה היא רק איזו תופעה אתה גורם שאני יכול לשלול את קיומך בעזרת ההסבר המדעי לאותה תופעה?" עומר חשב בקול רם.

"אה, זאת התוכנית הגאונית שלך?" קורידון ניסה להישמע מאוכזב.

"אני חושב על כל מה שעשית," עומר ענה, "פחד, אימה. זה מה שאתה גורם. אתה שד של פחד. אבל מה זה פחד? תגובה טבעית של הגוף ממה שיכול להזיק לו! נגנון הגנה! מנגנון הישרדות!"

קורידון הביט בעומר. "אני עדיין קיים, אה?" הוא אמר, "איזה באסה."

באותו הרגע לא היה אכפת לעומר מעומר השני או מרומי או גולדי. זה היה קרב מוחות בינו ובין קורידון. "זה לא פחד," עומר אמר, "אתה גרמת לדברים הרבה יותר... מלחיצים. הרבה יותר מוזרים. דוחים. קריפיים. לא סתם אתה לובש צורה של ליצן! התופעה שאתה גורם לה היא קריפיות!"

"קריפיות היא לא מנגנון הגנה של הגוף ממה שיכול להזיק לו," קורידון חייך חיוך קריפי, "פחד נותן חיים. זה שמר על אבותיך הקודמים בחיים. זה הגיוני לפחד מנמרים או מחרקים ארסיים, אבל למה לפחד ממה שלא גורם סכנה? מה יכול להזיק במה שנראה או נשמע קצת מוזר? במה שגורם לחוסר שקט או אי נוחות? במה שמכיל קצת מסתורין ללא איום ברור כמו קללה ממיתה או מפולת סלעים?"

"זה מעורר חלחלה," עומר ענה, "זה מטריד. זה לא פחד מהעל טבעי, כמו עכבישים ענקיים. זה קריפיות, כמו לגלות שמישהו צופה בך בשנתך. שמישהו צופה בך בזה הרגע. שמישהו עונה לך 'לבריאות' אחרי שהתעטשת למרות שאתה לבד בבית. כמו להגיע הביתה ולגלות שכל הרכוש שלך הוחלף בהעתק מדויק."

הוא הרגיש את ידה של רומי מצטמררת בתוכו, וזה משום מה העניק לו ביטחון.

"התחושה שאתה מעורר זהה לתחושה של להרגיש מישהו מאחוריך," הוא המשיך, "של לחוש נשימה על הצוואר בידיעה שיש מישהו מאחוריך, אבל להסתובב ולגלות שאין שם אף אחד. זה כל מה שנמצא באיזור האפור שמונע מאיתנו לדעת אם מדובר באיום שמצדיק פחד או לא. בדיוק כמוך, כמו ליצן. ליצנים עוטים מסכה שמסתירה את הפנים שלהם, ואנחנו לא רואים את הכוונות האמיתיות של מי שעוטה מסכה. אנחנו לא יודעים אם הוא מאיים עלינו. וזה יותר מטריד אותנו כשזה מופיע בצורה אנושית, כמוך. זה בא לידי ביטוי בכל דבר שיכול להיות כמעט לגמרי אנושי, אבל שונה רק במעט. לא רחוק מספיק כדי להיות זיוף מובהק או משהו מצחיק בבירור, או קרוב מספיק כדי להבדיל מאדם אמיתי. זה רק מעורר אי נוחות. זה אולי איום ואולי לא, והדו משמעות הזו מבלבלת את המוח שלנו שלא יודע מה לעשות. חלקים ממנו מפחדים וחלקים לא, ובמקום לחוש פחד רגיל אנחנו חשים חוסר נוחות. בין הרים של ביטחון וסכנה, ישנו עמק לא ודאי של הקריפיות, שם גבולות הידע, האמון והביטחון שלנו לא ברורים. זו הסיבה המדעית לתחושת הקריפיות שאתה גורם לה, ובזה הרגע שללתי את קיומך."

קורידון רק המשיך לעמוד שם ולחייך.

"אתה לא גורם לקריפיות, אה?" עומר שאל.

קורידון הניד בראשו והמשיך לחייך.

עומר ידע שזה עכשיו או לעולם לא. אם הוא לא יביס את קורידון עכשיו, קורידון לא ייתן למצב להימשך כמו שהוא. עומר לא ימשיך לעבוד שם עם עומר השני, רומי וגולדי ולספק לאנשים בידור וכיף.

בידור וכיף!

"בידור! כיף! הנאה!" עומר ניסה בפעם השלישית, "זה אמנם לא צפוי, אבל זו התחושה שאתה גורם לה, נכון?"

קורידון המשיך לחייך.

"בגלל זה אתה ליצן! בגלל זה אתה היית בניו יורק! בגלל זה הריח הטבעי שלך הוא ריח של בלונים! בגלל זה אתה כל כך אוהב לשחק! בגלל זה אתה מפעיל קרקס! אתה דואג לכל מה שכיף! אתה שד הכיף! בגלל זה גם הופעת ארי מאה חמישים שנה פתאום, כשהתחיל האינדיבידואליזם ואנשים התחילו לראות את עצמם לפני המלך או המדינה! אנשים חיפשו בידור וכיף כי הם דאגו לעצמם, ואתה הופעת! כדי לדאוג לכיף!"

קורידון המשיך לחייך.

"כיף! הסחת דעת מהנה או בלתי צפויה! ספונטנית! אקטיבית! משעשעת! יש איזורים במוח שמגורים כשאנחנו מתמודדים עם כיף כשיש ריגוש חדש או חריג או מפתיע, ואז המוח מפריש את החומר הזה... נו, איך קוראים לו?"

"דופמין?" ניסתה גולדי.

"כן, דופמין!" עומר התלהב, "ברגע שמוזרק דופמין למוח, יש תחושה של כיף!"

"לאמיגדלה," ביקש אחד הנוכחים בחדר האוכל לדייק, "השיחה הזאת הזכירה לי את המקצוע שלי בעבר, הייתי מרצה לאנטומיה באוניברסיטה."

"כן! כיף נוצר על ידי גירוי המוח עם חידושים, שגורמים לשחרור דופמין שממריץ את האמיגדלה! זה שיש שד שאחראי על הכיף זה פשוט לא הגיוני!" התלהב עומר מבלי להבין חצי מהמילים שאמר באותו רגע, ולנגד עיניו קורידון פשוט התמוסס ונעלם.

היה שקט לכמה שניות, ואז אנשים התחילו להתלונן על כאב.

"איי! השרירים! נשמעה צעקה מאיפשהו.

"אני מותשת מכל הקרקסים האלה!" נשמעה צעקה ממקום אחר.

"אין מצב שאני עושה את זה שוב!"

"זה סבל!"

"אוי! כואב!"

עומר הביט ברומי, גולדי ועומר השני.

"מה קורה פה?" שאלה גולדי.

"מה שקורה זה שהוא עשה את זה," עומר השני התלהב, "הוא עשה את זה כמו גדול, ועכשיו כולנו חופשיים."

"אתה לא רצית שאני אביס אותו," עומר הראשון אמר כשחיוך נסוך על פניו, "אבל, אבל,"

"תראו אותו, איך הוא מתרגש," עומר השני חייך גם הוא, והוא צדק. עומר רעד כולו. הוא עשה את זה. הוא הביס את קורידון. המוח של עומר שיחרר דופמין לאמיגדלה שלו, או מה שזה לא היה שהאנשים האלה גרמו לעומר לומר.

אבל לא היה זמן להתרגש, ואולם האוכל בו היו החל לרעוד ולהתפורר.

"בואו נצא מכאן," עומר השני אמר, "אין לנו כל כך ברירה עכשיו, אה?"

גולדי ורומי ההמומות הביטו בשני העומרים בהלם.

"נצא," רומי אמרה במהירות, "הנה!"

באחד הקירות של חדר האוכל נפער חור שההמון שעט לעברו. אנשים רצו מחדר האוכל החוצה, ואנשים נוספים שלא היו בחדר האוכל רצו לתוכו כדי להימלט גם כן.

"בואו," אמרה גולדי, והיא, רומי, עומר ועומר רצו.

רומי יצאה ראשונה מארבעתם, ועומר הראשון דילג מיד אחריה.

"אוי, עומר!" היא אמרה פתאום, "עומר! עומר! עומר!"

"מה?" הוא שאל.

"כשניהלת את הוויכוח הזה איתו - עם קורידון, נראה לי שעכשיו אפשר להגיד את השם - התחלתי לאט לאט להיזכר בכל מה שקרה לי לפני שהוא שאב אותי. אבל מהרגע שיצאתי מכאן פתאום הכל חוזר... עפלי"ם, יערות הגשם... אוי, עומר, אני לא מאמינה שעשית את כל הדרך הזאת רק בשבילי! זה כל כך... מוזר..."

"מוזר זו לא מילה," עומר צחק, "אני לא מאמין שזהו זה! שזה נגמר סופסוף!"

הם ראו את עומר השני מנסה להידחף בין האנשים, אלא שהם עקפו אותו כל הזמן.

"אולי תתנו לו לעבור?!" צעקה גולדי וכולם נרתעו ופינו לעומר השני את המעבר. הוא הגיע אל החור בקיר, וברגע שנגע בו הוא נהדף לאחור. אבל לשאר זה לא הפריע, והם שבו לשעוט החוצה.

"לא, רגע, תנו לו!" צעקה גולדי וכולם זזו לצדדים בשנית. שוב עומר השני ניסה לעבור, ונכשל.

"מה זה?" רומי שאלה. הבניין המשיך לרעוד. עומר הראשון הביט סביבו וראה את הפרדס הולך ומתרחק. "זה שקורידון נמצא מעבר לפרדס מסמל משהו. הוא חלק מהמטאפורה שכל המקום הזה מהווה," עומר אמר לעצמו, נזכר בדבריה של אגרת בת מחלת, "ועכשיו אין קורידון אז אין פרדס..."

"עומר, עומר לא יכול לעבור!" רומי הוציאה אותו ממחשבותיו.

"עומר, בוא!"" עומר אמר לעומר.

"אני לא יכול!" הוא אמר, "זה כאילו אני שייך למקום הזה... כאן נולדתי, אין לי מקום בחוץ. בחוץ זה אתה, עומר האמיתי, המקורי."

"לא, אתה עומר האמיתי והמקורי! לך יש את הנשמה! אותך קורידון שאב!" עומר שהיה בחוץ אמר לו.

"לא, הוא לא שאב אותי. הוא לא הביט בפנים שלי ושאב אותי כמו שהוא עשה לכולם. אני פשוט השתכפלתי כי אמא הייתה בהריון איתי - איתך - איתנו. אבל אני לא המקור."

עומר כיוון את טבעתו לעבר החור וניסה את כל הלחשים שהוא יכול, לשווא. הבניין המשיך לקרוס, האנשים כבר סיימו להימלט, ועומר וגולדי נשארו בפנים.

"אמא, אם לא הוא, לפחות את, בואי," עומר אמר.

גולדי הנידה בראשה. "ידעתי שזה ימיט עלינו אסון," היא אמרה, "אני לא עוזבת את הבן שלי."

"לא! עומר!" צעק עומר שבפנים.

"עומר!" צעק עומר שבחוץ.

גולדי השתטחה בגופה על עומר שבפנים, ובעננת אבק הבניין קרס סופית. לאחר שהאבק התפזר לא היה עוד עומר, וגם לא הייתה גולדי. לא היה פרדס. היו רק עומר, רומי, חלקת דשא, וכפר של בני עשרת השבטים מאחוריהם.

עומר נשם עמוק. הוא לא היה בטוח כמה זמן בדיוק היה שם, אבל הוא הספיק להיקשר לעומר השני. וכך הוא איבד אותו. כך הוא גם איבד את הסיכוי שהוא לא ידע שהיה לו עד שהגיע לשם - הסיכוי שתהיה לו אמא.

"כן, זה מוזר," רומי המשיכה, "וזה זוועתי. זה נואש. זה קריפי."

"מה?" עומר המבולבל שאל. הוא לא היה מרוכז בדבריה.

"אני לא רציתי לצאת," היא אמרה, "לפחות לא בשלב הזה. היה לי טוב שם."

"אבל אנשים התלוננו שכואב להם! אנשים ברחו!"

"נכון, עכשיו אני מבינה שהיה לי רע, אבל לפני שהרגת את קורידון חשבתי שטוב לי. ועכשיו עומר, שאיתו הייתי כל התקופה האחרונה, איננו."

"אבל יש אותי!" עומר מחה.

"כן, אבל באיזה מחיר?" רומי התעצבנה. עומר בחיים לא ראה אותה עצבנית.

"אני עשיתי את זה בשביל... בשבילך..." הוא מלמל.

"קצת קיצוני בשביל להרשים בחורה, אתה לא חושב?" היא שאלה בכעס.

"אני הצלתי אותך!" הוא אמר.

"אני הסתדרתי טוב מאוד לבד!" היא אמרה והלכה משם.

"היי, לאן את הולכת?" הוא שאל.

"לנסות לחזור לישראל," היא ענתה, "לשם לא תוכל להגיע."

"לא, רומי! את תשאירי אותי לבד!" הוא אמר.

"מה ההבדל?" היא שאלה, "כאן אני נמצאת לבד, ושם אתה תהיה לבד. תרגיש קצת את הלבד שלך, אתה מה שבישלת."

דמות מרוחקת דישדשה לעברם. כשהתקרבה, עומר זיהה את חסידה בת אפריים.

"שלום, אני חסידה," היא הציגה את עצמה בפני רומי, "אחרי מה שקרה לקורידון, אני קיבלתי על עצמי לעזור לכל שבויו לשוב למקום בו גופם נמצא."

"איפה הגוף שלי נמצא?" שאלה רומי.

"בישראל," חסידה ענתה.

"מעולה, תחזירי אותי לשם," רומי ענתה.

"בשבי של השליט של ישראל הקסומה, או הפיהרר כמו שהוא מכנה את עצמו," המשיכה חסידה.

"ישראל הקסומה? מה?" שאלה רומי.

"זה משהו חדש יחסית, זה קיים בקושי שנה. את רוצה לחזור לשם?" שאלה חסידה.

רומי הביטה בעומר. "כן," היא אמרה ונעלמה בו במקום.

עומר הביט בנקודה לשם נעלמה רומי.

"מה איתך, עומר?" שאלה חסידה, "תרצה לחזור גם? שמעתי שאגרת הציעה לך להצטרף אליה."

עומר חייך בעצב. "מנחם קצת. אני חושב שכדאי שאבדוק אם אני חצוי בכלל. אם כן אז אצטרף אליה בשמחה, ואם לא... אם לא אז אצטרף אליה בכל זאת. עזבי, אני אשאר כאן."

"אתה בטוח?" שאלה חסידה, "מחכים לך בחוץ."

עומר נשף. "מי מחכה לי? כולם נמצאים בישראל, שונאים אותי. אין לי מה לעשות, שוב. התוכנית שעשיתי נכשלה. הבסתי את קורידון אבל הכל היה לחינם," הוא אמר ושוב דמעות עמדו בעיניו. אבל הפעם הוא הרגיש שלא היו אלה רק דמעותיו שלו, אלא גם דמעות של עוד עומר שהופיע בתוכו באותו הרגע. עומר שמדבר מהר יותר, שחושב בצורה רציונלית יותר, שההליכה שלו לא מתנדנדת, קצת יותר פחדן ועם פתיל מעט יותר ארוך. עומר שנולד במקום הזה. כאילו בן רגע הופיע בתוכו עוד עומר שהיה מעט זר אך מעט מוכר, והתחושה הזאת, במקום לנחם אותו, רק גרמה לו לבכות.

כן, זה היה פרק־שאתם־הולכים־לשנוא־לייט שאף אחד לא ממש נפגע בו. יכול להיות שאתם שונאים אותי כי השארתי אתכם במתח כל הפרק לקראת מה שתלכו לשנוא, ויכול להיות שאתם שונאים אותי בגלל זה שעומר איבד את הסיכוי האחרון שהיה לו לאמא נורמלית, הרג את עומר (למרות שנרמז שעומר השני הופיע בתוכו איכשהו) ודי הרחיק ממנו את רומי, מה שהביא אותו למצב שהוא הצליח במשימה שלו אבל עכשיו שוב הוא אבוד ואין לו לאן ללכת או מה לעשות.

נו טוב. חכו לפרק שאתם הולכים לשנוא בפאנפיק השני. או יותר מזה, חכו לפרק הבא בפאנפיק הזה, הפרק שבו מגלים...

הפרק הקודם		הפרק הבא