הצייד

שימו לב, מעכשיו אעדכן יותר (חופש גדול!).

מקווה לגמור את הפיק בסוף החופש.

זה יהיה פרק קצר, כי אין לי כל כך הרבה זמן לכתוב.

נקודת מבט-רייצ'ל

לאחר ההתקפה הראשונית על המוגלגים, המצב בקבוצת הקוסמים הקטנה הייתה שמחה למדי. רייצ'ל לא רצתה לקלקל אותה, אך היא הרגישה שהיא הייתה חייבת.

"חברים, אנא הקשיבו לי." אמרה לקבוצת הקוסמים.

"אני יודעת שעשינו משהו טוב-וזה באמת היה דבר מעולה, עם השפעה רבה-אך זכרו שזה לא הסוף. ההתקפה כעת הייתה פיסה קטנטונת ממה שמצפה לנו בהמשך הדרך.

"זכרו שלמוגלגים יש יותר אנשים מאיתנו, וגם להם יש כלי נשק חזקים ועוצמתיים. אם היינו באים להלחם נגדם עם כל האנשים שיש להם כעת, היינו מפסידים בתוך פחות מדקה."

בבת אחת היא החזירה אותם אל המציאות. פרצופיהם השמחים של חבריה הפכו במהרה לקודרים. זו לא הייתה כוונתה של רייצ'ל, והיא בוודאי שלא רצתה שחבריה יהיו עצובים, אך צריך להכיר בעובדות.

"אבל זה לא אומר שצריך לוותר. זה לא אומר שאין תקווה ושאנחנו כבר מחוסלים. אנחנו נמשיך בעבודתנו, כמה זמן שימשך. אנו נאסוף עוד אנשים, נתקוף כל פעם קבוצות גדולות יותר של המוגלגים.

"כי בכל אחד מאיתנו יש להבה קטנה. אולי לא רואים אותה, אולי אי אפשר לגעת בה, אבל אפשר לחוש אותה בכל גופנו. הלהבה זה מה שמניע אותנו לפעול. זה יכול להיות כל דבר. נחישות. תקווה. אהבה. והלהבה הזאתי, שמורגשת כל-כך חזק ברגעים אלו, היא הכוח שלנו. ואם כולנו ביחד, אנו נהיה אש חזקה. אש שתשרוף את ציידי הקוסמים!" 

הקוסמים הריעו, ג'ון חייך אליה מהקהל. לאחר שכולם התפזרו לעיסוקיהם, בין אם זה אימוני תקיפה לבין היכרות בין הקוסמים, ג'ון ניגש אליה.

"יופי של נאום." אמר לה.

"תמשיכי ככה אחרי כל קרב ואנחנו נביס את המוגלגים בטוח."

רייצ'ל חבטה בכתפו עם כתפה.

"מה? דיברתי בכנות!" הוא מחה.

רייצ'ל חייכה.

"הו,כן? אולי גם אתה צריך לכתוב נאומים כאלה."

"מה, אני? תעשי לי טובה. את המנהיגה פה. לך יש הכי הרבה השפעה, מובן מאליו שאת תנאמי. וחוץ מזה, לוקח לי שעה לחשוב על מילים לכתוב לנאום כזה."

רייצ'ל צחקה.

"טוב, דבר ראשון, לא אני המנהיגה. בכל אופן, לא רק אני." היא חייכה אל ג'ון.

"בלעדיך ובלי העידודים שלך, אני לא יודעת אם הייתי מגייסת את הכוחות בכדי לעשות את מה שעשיתי.

"ובנוגע למילים-אני פשוט מדברת מהלב. ממה שאני חושבת. כי בלב-שם נמצא הכוח. שם נמצאת הלהבה. ואני משתמשת בה בכדי לנאום, או להיות אמיצה, או כל דבר אחר."

ג'ון חייך גם הוא, עיניו הכחולות נוצצות.

"טוב, אז כנראה יש לך לב ממש רחב."

רייצ'ל השפילה מבט.

"אני-לפעמים אני לא בטוחה בכך. כי, מדי פעם, יש לי רצון עז לנקמה. לדם, במי שרצחו את משפחתי. אני רוצה לראות אותם שוכבים מתים בעוד אש מכלה את גופם. ואני לא יודעת-מה זה אומר עלי? אני רעה?"

"רייצ'ל, תסתכלי עלי."

היא הישירה אליו מבט. עיניו הכחולות כים נוצץ באור שטוף שמש הסתכלו עליה בחום.

"את לא רעה. מכל הדברים שאפשר לומר עלייך, רעה זה לא אחת מהם.  את בחורה עם לב טוב, אופטימית, אמיצה וחזקה באופן מיוחד מכל-כך הרבה אנשים שאני מכיר. לתת לכעס שבך לפרוץ קצת זה לא דבר רע. רק אל תתני לו להשתלט עלייך. אני יודע שאת לא תתני לו. כי לנערה כמוך, עם לב טהור ונחישות עצומה עם אומץ מדהים- אין סיכוי שזה יקרה. אז אני פשוט אוסר עלייך להשתמש במילה הזו כדי לתאר את עצמך. את מבינה?"

רייצ'ל הנהנה.

"אמרתי לך שאתה תמיד מעודד ותומך."  היא אמרה לו ושמה יד על כתפו.

"תודה. אתה חבר טוב."

ג'ון חייך, שערו החום  הארוך כיסה במעט את עיניו. רייצ'ל כעסה על כך. עיניו היו טובות,הן הזכירו לרייצ'ל את הבית, את החום והאהבה שנתנה לה אמה, שהקרין לה אחיה.

"גם את."

נקודת מבט-ג'ון

לאחר השיחה עם רייצ'ל, ג'ון הלך להתאמן ביער שבו התחבאה הקבוצה.

אור השמש חדר מבעד לעצים, נתן לג'ון תחושת חמימות ושמחה. זה הזכיר לג'ון את הימים בהם בילה בהוגוורטס, עם ג'ף וליז.

את כל הפעמים בהן צחק עם ג'ף, והביך את עצמו בפני ליז היפהפייה.

הוא זכר כשקלע נקודה לקבוצתו במשחק קווידיץ, איך ג'ף עודד ותמך בו, כשראה את ליז בנשף חג המולד, נראית יפה מאין כמוה.

אבל כעת הם מתים. בגלל ציידי הקוסמים.

הכעס גאה בו.

הוא שיגר קללה לעבר עץ, וזה נפל.

והוא המשיך לירות קללות, השרביט כאילו חלק מגופו, משגר קללות ופוגע כל פעם במטרה.פעם אמרו לג'ון שמתאים לו להיות הילאי בגלל כישוריו, הוא לא היה בטוח בכך.

"אמ, סליחה אדון ג'ון."

ג'ון הסתובב וראה את טראק, ילד בן שלוש-עשרה, חלק מקבוצת הקוסמים שלו.

"כן? רצית משהו?"

"רק תהיתי..." אמר הילד.

"אתה יכול...ללמד אותי להלחם?"

ג'ון הופתע מהשאלה. 

"כמובן. בוא, אני אלמד אותך." 

"באמת?? תודה רבה לך!" התרגש הילד.

טראק ניגש אליו.

"הנה תסתכל. אתה אמור להחזיק את השרביט ככה.." אמר ג'ון, לימד אותו איך לאחוז בשרביט, וקללות מועילות.

בדיוק כשלימד ג'ון איך להתחמק מקללת היריב, הוא שמע צעדים, והספיק לראות איש לבוש שחורים, חובט בו בקת חרבו, שנייה לפני שאיבד את ההכרה והתעלף.

"המלך צ'אק, קיבלנו דיווחים על קבוצת קוסמים שתקפה בסיס שלנו ושחררה מספר קוסמים."

"באמת?" אמר צ'אק.

"טוב, זה היה מובן, האם זה מהווה איום, לדעתך."

"אני לא יודע, מלכי, כל מה שאני יודע זה שהם היו חזקים והם צוברים כוח."

"המ. אז תן לי להסביר לך מה זה." אמר צ'אק וחיכך את טבעת המלך באצבעו.

"התחלתו של מרד."

הפרק הקודם		הפרק הבא