עיניים ירוקות

היי!

אז החלטתי לפצל את הפרק לשניים, כדי שיכלה מהר יותר.

אני לא יחפור יותר מידי.

אה כן, תגובות, ינשופים וכו' יגרמו שבפרק הבא יעלה יותר מהר, כרגיל.

תהנו⁦❤️⁩

__________

"אני בא!"
אני רץ.
מלא בזעם.
אין לי כבר על מה לחשוב.
אני מטיל קללות על שני הבריונים עד שלא מזהים אותם.
מגיע להם.
אף אחד כאן לא העריך אותי.
אבא שלי אהב לומר: מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח.
אני בפעם הראשונה מסכים איתו.
אבל אני כבר לא מחפש הערכה.
אני רק... "אלאן!"
אני רואה דמות מטושטשת מבעד לערפל.
אני מרשה לעצמי בפעם הראשונה להשתחרר, להיות מי שאני.
בלי יותר מחסומים.
בלי יותר טעויות.
אני רץ.
דם.
בכל מקום.
"אלאן!" אני צועק.
"כאן, סוורוס!" עונה לי קול.
"אלאן!" אני אומר ההקלה כשאני מוצא אותו.
"אתה פצוע."
"אה- אה."
אלאן מכוסה בדם, ומשקפיו שבורים.
"רפארו," אני אומר בביטחון,והמשקפיים מתוקנים.
"אפינסקי," אני לוחש והאף השבור שלו מפסיק לנזול ולהוציא דם.
"תודה," הוא אומר וקם.
"קום." אני אומר לו ומסביר לו מה הולך כאן.
"זה לא פייר!" הוא משתמש בסלנג של מוגלגים.
"החיים לא הוגנים," אני מחזיר לו.
"אז גם אנחנו יכולים להיות נגד החוקים," הוא מחייך.
"קלטתי." אני עונה ומשיב חיוך.
אני כבר לא לבד.
"בן המוגלגים וההוא," אומר פתאום אייברי שצץ משום מקום בשעשוע מרושע.
"כל כך חמוד," אומר דולוחוב, שמצטרף אליו.
"הגיע הזמן להעיף מפה את שניכם," מסנן נוט.
הם לא לבד.
הם מחייכים.
ואז תוקפים.
"קח את צד ימין!" אני צועק לאלאן, והוא מהנהן ונעלם בערפל.
"אוה, אנחנו נגד סנייפי," מגחך נוט.
דולוחוב מגחך ומתחילים לדבר:
""סנייפי, סנייפי... אף פעם לא מוערך... לא מצאת הערכה בסלית'רין, אז הלכת לחפש במקומות אחרים... כמה חבל שגם שם לא מצאת... מי ירצה להיות איתך, שיער שמנוני דוחה עם בגדים קרועים... העיניים המשונות שלך נראות כמו שני חורים שחורים, חבר של בוצדמים... אין לך הורים, הא? כמה חבל שאתה לא יכול ללכת לבכות לאימל'ה... אולי תלך ללילוש הבוצדמית שלך? אה, שכחתי, גם היא לא סובלת אותך... אבל אתה מפספס את העיקר: אתה לעולם לא תצליח, יתום מלוכלך! אתה תמיד תהיה הדחוי הסקיב עם השיער השמנוני! נכון, סנייפי? או שעליי לומר...
סבר- מאוס?"
אני רועד, אוחז בכח את השרביט.
"אמא שלי היתה המכשפה הכי חזקה בעולם," אני אומר בקול.
אני שומע צרחות מוכרות ברקע.
"אז אייברי הצליח... הבוצדם ההוא, החבר שלך... הוא מת!" צחק דולוחוב.
"אלאן... יסלקו אותכם!" אני צועק.
"לא, לא. אף אחד לא ידע. הזיכרון של אלאן יאבד מכולם... לתמיד," אומר בשקט קטלני דולוחוב, מעביר את שרביטו על צאוורי.
ואז הוא מוסיף בחיוך: "כמו הזיכרון של אמא שלך."
אני צורח.
"אבדה כדברא!!"

זה לא דולוחוב.

זה אני.

הפרק הקודם		הפרק הבא