משפחת פוטר

"טוב, אני חושב שהגיע הזמן שנצא, לא ככה?" שאל הארי. ג'יני הנהנה.

הארי פתח את הדלת ביתר זהירות ונשם לרווחה כשראה שהוריו כבר לא שם. הוא יצא וסימן לג'יני לצאת אחריו.

שלובי ידיים הם ירדו למטה, לא מופתעים בכלל לגלות את לילי וג'יימס מחכים להם כשפניהם מוצפות סומק קל.

"תודה לאל שבאתם," מלמלה לילי. 

"הארי, אני צריך לדבר איתך רגע," אמר ג'יימס לפתע.

הארי הנהן בבלבול, וראה את אמו מצדדת מבט הזהרה לג'יימס.

"בוא נשב בחוץ," אמר ג'יימס.

"אני כבר בא," הוא לחש לג'יני.

הוא הלך בעקבות אביו אל המדשאה רחבת הידיים החדשה של הוויזלים והתיישב עמו על נדנדת העץ המבריקה.

"אני רוצה לומר לך כמה דברים על הקשר שלך עם ג'יני," אמר ג'יימס לאחר שתיקה קצרה.

"מה?" אמר הארי המופתע. הוא לא ציפה לזה.

"מה ששמעת. בכל אופן, תראה," פתח ג'יימס, "כמה זמן אתם מכירים?"

"אבא, היא אחות של רון, אני מכיר אותה מאז היום הראשון שלי בהוגוורטס, אתה לא זוכר?"

"במעורפל," ענה ג'יימס והארי שקע בזכרונות.

זכרון, רציף תשע ושלושה רבעים, האחד בספטמבר

"קדימה, מתוק שלי, אנחנו צריכים למהר," אמרה לילי בעוד הם נכנסו לרציף תשע ושלושה רבעים, רכבת האקספרס של הוגוורטס נגלתה לעיניהם.

"סביר להניח שנפגוש את הוויזלים פה, גם להם יש ילד שמתחיל בהוגוורטס," אמר ג'יימס.

המשפחה הקטנה המורכבת משלושה נפשות; ג'יימס, האב, לילי, האם, והארי הקטן, בן ה11, שכעת מתחיל את השנה הראשונה שלו בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

הם העמיסו את מזוודתו של הארי ואת הכלוב של התנשמת שלו על הרכבת, כשמשפחה גדולה התקדמה לעברם.

"שלום, לילי, ג'יימס, כמה נפלא לפגוש אתכם כאן!" קראה מולי וויזלי.

האישה הג'ינג'ית וילדיה הגיעו אליהם, עמוסים במזוודות.

"היי, מולי!" קראה לילי בשמחה. מולי הייתה מדריכה בהוגוורטס כשלילי התחילה את שנתה הראשונה שם, והן מאוד חיבבו אחת את השניה.

"פרד, ג'ורג', תעזרו לרון להעמיס את המזוודות על הרכבת," אמרה מולי לשני בניה התאומים הזהים.

"היי, הארי," אמר רון. הארי ורון הכירו כבר שנה בערך, הרי הוריהם היו חברים טובים.

"היי," אמר הארי. "אתה יכול להעמיד את המזוודות שלך ליד שלי, נלך לחפש תא ביחד."

רון הנהן ועלה לרכבת יחד עם כל אחיו, חוץ מילדה קטנה ג'ינג'ית שנשארה ליד אמה.

"אמא, גם אני רוצה ללכת!" קראה הילדה.

"ג'יני, שנה הבאה גם את תוכלי ללכת," ענתה מולי.

"מה, גם את מתחילה שנה הבאה בהוגוורטס?" שאל הארי את הילדה, אחותו של רון, שפגש לראשונה היום ומתברר שקוראים לה ג'יני.

הילדה הסמיקה עמוקות והנהנה במבוכה.

כעבור חמש דקות, הארי חיבק את הוריו ועלה לרכבת. הוא נופף להם מהחלון כשג'יימס קרא: "הילדה הזאת מאוד מחבבת אותך, הארי, אני חושב שתהיו חברים טובים בקרוב מאוד."

"ג'יימס!" נזפה לילי. הארי הסמיק קצת והמשיך לנופף להוריו.

סוף זיכרון

"אתה זה שאמרת לי "אני חושב שתהיו חברים טובים בקרוב מאוד"! מחה הארי.

"כמה זמן אתם יוצאים?" שאל ג'יימס.

"מתחילת השנה," אמר הארי.

"הארי, אתם יוצאים רק כמה חודשים ואתם כבר מתנשקים ברמה מוגזמת, אני לא יודע כל כך מה אני חושב על ז-"

"-אבא, אני לא מבין! אני אוהב אותה והיא אותי אז למי איכפת?!" קרא הארי שהתחיל לאבד את סבלנותו.

"לי אכפת כי אני אבא שלך," אמר ג'יימס. "זה התפקיד שלי להרגיע אותך כשאתה עובר את הגבול."

"עובר את הגבול?!" צעק הארי. הוא נעמד על רגליו. "תקשיב! עם כל הכבוד, להתנשק זה ממש לא נקרא לעבור את הגבול! גם אתה ואמא עושים את זה! ראיתי אתכם! וגם אתם עושים את זה באמצע המסדרון במקום שכל אחד יכול לראות אתכם-"

"-הארי, תנמיך את הקול שלך," אמר ג'יימס בתקיפות. 

"לא אכפת לי!" צעק הארי, יוצא מכליו. "אני כבר קוסם בוגר! מותר לי לעשות מה שאני רוצה, כולל לצאת עם איזה בת שבא לי ולהתנשק מתי ואיפה ועם מי שבא לי, אתם לא תגידו לי-"

"-אתה עובר את הגבול!" אמר ג'יימס בקול רם. "ככה לא מדברים לאבא שלך, הארי! אני נותן לך עונש, שתלמד! מעכשיו-"

"-עונש?!" התחרפן הארי. "אני לא ילד בן חמש, אבא! אני עוד מעט בן 18 ואין לכם זכות לתת לי עונשים!"

"אוהו, יש לנו זכות עוד איך. וכדי להמחיש לך את הזכות הזאת, אני אוסר עליך להיות עם ג'יני מעכשיו ועד סוף החופש!" קרא ג'יימס בקול.

"מה?!" צרח הארי. "אתה חושב שזה היה נעים לך אם אני הייתי אוסר עליך  להיות עם חברה שלך חמישה ימים שלמים?! היית מתחרפן!"

ובזאת ג'יימס קם משם ונכנס חזרה אל הבית. 

הארי נשאר לשבת על הנדנדה, כועס ועצוב. למה? למה אבא שלו לא מבין? למי אכפת מה הוא עושה, יש לו חברה והוא אוהב אותה אז מה זה משנה לעזאזל?!

הוא שמע קולות מהבית אבל לא הגיב. הוא יצא מהשער של המחילה והתעתק לביתו.

הוא שלף את שרביטו, מלמל 'אלוהומורה' ונכנס פנימה, טורק את הדלת מאחריו. הוא טיפס במדרגות אל חדרו שבקומה השניה, נעל את הדלת מבפנים ונשכב על המיטה, מותש.

לפתע, הוא לא ידע למה, הוא נזכר ביום שבו הבין שהוא מאוהב בג'יני והחליט להציע לה לצאת איתו.

זיכרון, מגדל גריפינדור, ערב הראשון לספטמבר

הארי ישב בכורסא האהובה עליו מול האח ושקע במחשבות על היום שהגיע לסופו.

הוא נזכר בנסיעה על הרכבת, שישב עם רון והרמיוני(שהיו זוג) בתא ריק. הם דיברו ודיברו עד שנכנסה אחותו הקטנה של רון, שכעת מתחילה את שנתה השישית, ג'יני.

"היי," היא התנשמה.

"היי," ענה הארי, והייתה מין שתיקה מביכה כזאת בזמן שג'יני התיישבה לידו, רון והרמיוני מתנשקים בלהט על המושב מולם.

"הם קצת דביקים, אתה לא חושב?" שאלה ג'יני לפתע.

"אה, כן, טוב- ממש," הוא אמר. ג'יני חייכה אליו והארי הסמיק, והרגיש פתאום מין הרגשה מוזרה כזאת, כאילו הוא- לא, זה לא יכול להיות, אחותו של רון? 

"מסכן, אתה בטח סובל אותם ככה כל הזמן," צחקה ג'יני. היא משהו מתוק בצחוק שלה.

הארי לא ענה ורק בהה בג'יני שהסתכלה על רון והרמיוני, עד שהיא הסתובבה אליו ותפסה אותו מסתכל עליה. הוא הסמיק עמוקות.

היא נראתה מופתעת במקצת; הרי היא זאת שהייתה מאוהבת בו מאז שפגשה בו לראשונה, ולמרות שיצאה עם עוד בנים הארי ידע שהיא עדיין קיוותה שהוא אוהב אותה.

הארי בהה בלהבות המרצדות באח כשמישהו התיישב בכורסא מולו. הוא הסתובב להביט וראה שזאת ג'יני. הוא הרגיש את עצמו מסמיק שוב.

"היי. איפה רון והרמיוני, ראית אותם?" היא שאלה.

"אה, כן- נדמה לי שהם בחדר שלנו למעלה," הוא אמר. היא גלגלה את עיניה שאחר כך פגשו בעיניו, והוא הסמיק שוב. למה זה קורה לו כל כך הרבה? יש רק תשובה אחת. 

הוא מאוהב בג'יני וויזלי!

וברגע שקלט את זה, הוא החליט לאזור אומץ(ולא היה לו חסר ממנו, הוא הרי בגריפינדור) ולשאול אותה אם היא רוצה לצאת איתו ליציאה הקרובה בהוגסמיד.

"אממ- ג'יני?" הוא שאל במבוכה.

"כן?"

"את, אמ- רוצה- לבוא איתי ל- זאת אומרת- אתרוצהלבואאיתילהוגסמיד?" המילים התבלבלו לו מרוב מבוכה.

"מה?"

"את רוצה- את רוצה לבוא איתי להוגסמיד?" הוא אמר והסמיק שוב, באדום עז.

"אווו, ברור שכן!" היא התלהבה וחיבקה אותו. הוא הרגיש צמרמורת נעימה פושטת בתוכו. ג'יני וויזלי הסכימה לצאת איתו!

סוף זיכרון

הארי לא יכל לעצור חיוך קטן שעלה על שפתיו. הוא נזכר כמה לחוץ ונרגש הוא היה אז- ולא יזיק גם שהסמיק אז כל כמה שניות.

אבל התחושה הנעימה שפשטה בתוכו כשנזכר בדייט הראשון שלו עם ג'יני גוועה כמעט מיד כשנזכר שהוא לא יוכל לעשות את זה עכשיו חמישה ימים.

הוא נשכב על המיטה ולבסוף נרדם.

השתדלתי לעשות עבורכם פרק ארוך, מצפה שתגיבו ותדרגו וכמובן תמליצו בהתאם! 

הפרק הקודם		הפרק הבא