הדור השלישי

דראקו מאלפוי,משרד הקסמים

הלכתי בעצבים לפגישה.מה אני קשור ל'העלאת המשכורות של הגובלינים'?אני קשור בזה?לא,אני אחראי על חוק הקטינים,לא במחלקה לטיפול בחיות פלא מטופשות!
"דראקו,איחרת לפגישה."אמר שר הקסמים,ויניגרד הלווינסון,מהכיסא הגדול והמפואר ביותר שניצב בראש השולחן.
"אני ממש מצטער,"סיננתי וטרקתי את הדלת.

לאחר שהפגישה המקוללת נגמרה,קרא השר אליו למשרד.
"דראקו,עובד נאמן שכמוך,"אמר השר והורה על הכיסא שהיה ממול שולחנו המפואר.
"רצית לדבר איתי,כבוד השר?"ירקתי בקול סתמי.
"כן,אדון מאלפוי.בפגישה היית קצת רשע אל הגברת סמית'-היא בסך הכל הביעה את דעתה בקשר לעניין,"הוא אמר.
זה היה נכון.בפגישה אמרתי לקלרה הזאת שתסתום את הפה שלה עם ההערות מטופשות שלה,בנימוס קל.וזה היה נכון.היא אמרה לי שאני טועה ובגדול!מה יכולתי לעשות?
"דראקו,"אמר השר בקול זהיר,"קרה משהו עם פנסי היקרה?שמעתי מבריאן שאתם בתקופה לא טובה במערכת היחסי-"
"אתה שלא תתערב בעניינים שלא שלך,"אמרתי,וניסיתי לשמור על קול רגוע וקליל.
שלא יתערב,אידיוט שכמותו.מה הוא רוצה ממני?שפשוט יאמר,ונגמור עניין,אני יחזור למשרדי,והחיים יהיו טובים.
"טוב,לא אתערב,"אמר השר בקול מבוהל,אבל אחרי חמש דקות של שתיקה טעונה אמר השר בקול רך,"דראקו,אתה באת ממשפחה של קוסמים נוראיים-"
"אתה שלא תקרא למשפחה שלי נוראה,"אמרתי.
"ובכן,משפחה שהייתה בצידו של אתה-יודע-מי,זאת לא תוכל להכחיש,"אמר השר,והנהן.הוא צדק,כמובן."כן,דודתך בעיקר..."אמר,נאנח ופנה להביט בגזירי העיתונים שנתלו על הקיר.
אכן,בלה הייתה תלויה על הקיר,על גזיר עיתון,נועצת בי מבטים של סלידה ובו זמנית אהבה.
אבי גם ניבט מן גזיר העיתון הישן,שפעם היינו מקבלים בהוגוורטס כל בוקר בבהלה.פניו היו רזים,שלדיים,שדופים.הוא חייך אליי חיוך מכוער.
השר נאנח שוב.פניי היו אוטומות,פניי פוקר.
"אתה בא ממשפחה אפלה,חביבי,"הוא אמר."כולה קסמים אפלים ורעים.אני שמח שאתה בחרת ללכת בדרך הנכונה,ללא כל אפליות בין בני מוגלגים לקוסמים טהורי דם(מה שלדעתי שטויות במיץ אמגושיות),הריגות על כל שטות,עינויים ויסורים."
הוא צדק,כמובן.אבל עדיין נשאר בי שמץ של התנשאות כלפי בוגדיי דם ובני מוגלגים.ממש טיפה.
אבל בני...
הוא כבר משהו אחר.הוא קורא לכל מה שזז בוצדם,מתנשא פי שתיים יותר ממני כשהייתי בהוגוורטס,וגאה בביתו פי חמש בביתו,סלית'רין.
"אתה מבין,אני מספר לך את כל זה,מפני שראיתי שבזמן האחרון אתה מבלה הרבה זמן מזמנך אצל משרדו של אדון פוטר...איש נפלא...אישיות מדהימה..."מלמל השר בחיבה כלפי ראש לשכת ההילאים,הארי פוטר.
אכן,הוא צדק שוב.ביליתי בזמן האחרון הרבה במשרדו של הארי(התרגלתי כבר לקרוא בשמו הרגיל),כי הוא כאילו השכיח ממני את כל העבר האפל שהיה לי.הוא היה כמו קרן אור אחרי תקופה אפלה(חוץ מבני ואשתי)שבה שהיתי.
תמיד,כשהיינו מדברים,היינו שוכחים פתאום את כל השנאה שהייתה בינינו כשהיינו צעירים.כאילו...כאילו באמת התבגרנו,והבנו שצריך לחיות זה עם זה בשלום.
טוב,האמת,שהיינו כבר שני אנשים מבוגרים,כבודי ראש,בני 46.
למרות שהחברות לא עברה לילדינו.מדי יום ביומו אני מקבל תלונות על ג'יימס סיריוס פוטר,על אלבוס ועל לילי(לדעתי,הם דווקא די נחמדים.ילדים כאלה לא ראיתי מימיי).
"ובכן,חביבי,הנני רוצה לדבר איתך על דרכך החדשה-"
אבל כבר הייתי בחוץ.נמאס לי מכל השיחות שלי איתו.

כשהגעתי למשרדי,ראיתי מכתב מונח על שולחני.פתחתי אותו..

אבא,
תשמע מה קרה לי היום!הבוצדמית הפרה הזאת,אמיליה אווינד,היא הפעילה עליי איזה לחש שהעיף אותי לקצה השני של המדשאות!!!
אני מעביר את זה לטיפולך!
האמת היא,שחשבתי על רעיון,לחטוף את הפוטר הנפוח והמגעיל הזה,לכמה ימים,שהאמיליה הזאת תקבל מה שהיא צריכה לקבל!
ידעת שהם חברים?כאילו,זוג?

סקרופיו.
נ.ב.תבקש מאמא שתביא לי עוד חמש עוגות.היא מכינה אותן טעיייים!!!!

"ילד טיפש,"מלמלתי.
לקחתי צרחן מהקופסא הסגורה שהכילה אלפים של צרחנים.הצרחן נפתח,והשמעתי את קולי בו:
"ילד טיפש,אתה לא תחטוף שםפ פוטר ועם אני ישמע שחטפת אפילו את הציפורן שהוא גזר מהבוהן שלו,אני יילך להוגוורטס וייקח אותך הביתה,ולא תחזור עד סוף השנה.בקשר לעלמה אווינד,דווח מיד לראש הבית שלך.
שלא תחשוב על לחטוף את פוטר!!!ולא,אני לא אשלח לך עוד חמש עוגות,כי זה לא מגיע לך,שחשבת על רעיון גועלי שכזה.
אני כועס מאוד."
"היי,פיליפ,"קראתי לינשוף הגאה שהיה בכלוב,"להוגוורטס,סקרופיו מאלפוי."
הינשוף עף לו.

סקרופיו מאלפוי,הוגוורטס,קצרצר מאוד מאוד.

"...אני כועס מאוד."
"מה זאת אומרת הוא כועס מאוד?!?"צרחתי כשהצרחן המקולל הנפך לעפר.
"לא מעניין אותי מה הטיפש הזה שקוראים לו אבא שלי אומר,"אמרתי לסלאז',שראשה היה מונח על כתפי,אבל היא הייתה כועסת כמוני,"אנחנו חוטפים את פוטר."
סלאז' הנהנה והתחלנו לעבוד.

כעבור שבוע,אמיליה.

"ג'יימס..."לא הייתה ולו טיפת כוח אחת.
כבר שבוע רצןף שאני הולכת ככה,מחפשת אותו,ולא מוצאת.הגלימה נקרעה לי,האוכל נגמר לי,והדמעות לא הפסיקו לזרום,וקולי הצטרד מרוב שצרחתי בשמו.שקים סגולים גדלו מתחת לעיניי,בעוד העצים נראים כאילו גם הם גדלים וטופחים.
הייתי ביער האסור.החושך סגר עליי.נפלתי בחבטה על האדמה הרטובה מגשם.
היה לי קר.החלתי לבכות בתסכול.
"ג'יימס..."לחשתי בקול בוכה.
"ג'יימס!!!"צרחתי בכל הכוח שנשאר לי,והבכיות התחילו מחדש.
הייתי רעבה וצמאה,והכאב החד שחשתי בהיעדרו של ג'יימס היה כואב יותר מקרושיאטוס,הייתי משוכנעת.
פתאום שמעתי צעדים.
מי בא להציל אותי?אולי זה ג'יימס?
"ג'יימס?"שאלתי בקול צרוד.זאת המילה היחידה שעלתה על שפתיי במהלך השבוע המקולל הזה,הנורא והאפל.
"לא,אנחנו לא ג'יימס."
הקול לא היה מוכר.והם היו אנחנו?
כן.הם היו בהחלט 'אנחנו'.
הם נראו כמו אלים.יפהפיים.טהורים.הם היו פגסוסים,מהזן הנדיר,שלמדנו עליהם בשיעור טיפול בחיות פלא.
גופם הסוסי היה או לבן,או זהב,או כסף.הם היו שריריים,אך חיוורים.עיניהם של כולם היו סגולות,מיוחדות.
ובניגוד לפגסוסים מהזן הרגיל,הם היו עונים תשובות ישרות,קצר ולעניין,בקולם המשיי והמדהים,הנדיר.
והם גם לא היו גזעניים כל כך."כן,אמיליה אווינד?"שאל היפה מכולם,זה עם פרוות הזהב,והשיער הזהוב גם הוא.
"איך-איך אתה יודע מה שמי?"גמגמתי.
"עם איינך יודעת,אמיליה אווינד,"אמר הכסוף,"אנו קוראי מחשבות ידועים,בנוסף לקריאת העתידות.ואנו יודעים שהנך מחפשת את אוהבך ליבך,ג'יימס סיריוס פוטר,בן הארי ג'יימס פוטר וג'ינברה מולי פוטר."
"אנו יודעים היכן הוא,"אמרה הלבנה.היא לא הייתה שירירית כלל וכלל.שערה היה ארוך מאוד,השתפל בגלים על האדמה,לבן כפרוותה.עיניה הסגולות ברקו."וברצוננו לעזור לך.את הסתובבת כאן שבוע,ברעב ובצמא,והיית אמיצה מספיק כדי להמשיך למצוא את אהבתך.ואנו מעריכים אומץ מסוג זה."
מצמצתי.לא ידעתי מה לומר.הם פשוט היו יפהפיים מדי.
"אני-אני אשמח עם תעזרו לי,"אמרתי.זה היה לשון המעטה.הייתי מאושרת.כדור אור האיר את ליבי."ת-תרצו משהו בעד,כדי שזה יהיה הוגן?"
"כן,"אמר הזהוב,"נרצה דבר אחד."
ולפתע קלטתי.בשיעור,המורה,האגריד,אמר לנו:'הם שם לא יודעים איך לעשות עסקאות,הם.תמיד הם עושים עסקאות לא הוגנות שם...לפעמים,הם מבקשים שמה שתיתן להם נשיקה שמה,צרפתית...'
הם...הם...הם הולכים לבקש ממני להתנשק עם מישהו?
"את תצטרכי להתנשק עם הילד שניתן לך,"אמר הכסוף,כשקרא את מחשבותיי."לא לנו."
חיכיתי.לא ידעתי מה לומר.אז פשוט חיכיתי.
"אם-אם יורשה לי לשאול,"אמרתי בקול מגומגם,"ל-למה צריך -ל-להת-להתנשק-כלומר,כן,להתנשק...?"
"כאשר אנו רואים אהבה בין שניים,"אמרה הלבנה,"אנחנו נעשים חזקים יותר ויותר.אנו דומים מאוד לאפרודיטה,אלת האהבה.אינך רוצה להתנשק?טוב,עם הנך רוצה,תוכלי לעשות סק-"
"אני מעדיפה להתנשק,"אמרתי במהירות.
בכלל לא היה לי חשק לשכב מולם עם מישהו שאני בכלל לא מכירה.
שלושתם חייכו חיוך מסנוור.
"ובכן,"אמר הזהוב,"הנה הנער."
אל מולי פסע נער מוכר,נער ששבה את ליבי פעם...
אלבוס הלך אל מולי.
פערתי את עיניי ואת פי.
"אל-אלבוס!"צרחתי בקול שקט."מה-איך-?"
"נשקי אותו..."לחשו שלושת הפגסוסים במהקלה.
אלבוס לא דיבר ולא זז.הלכתי אליו,משקשקת.
עמדתי מולו,רועדת.הסתכלתי על שפתיו,המקום שאליו הגעתי בגובהו.
עשיתי את זה מהיר וקליל.למען ג'יימס אני יעשה הכל.
ג'יימס,חשבתי,אני אוהבת אותך.זכור את זה.
הנחתי את שפתיי על שפתיו,ואז היה איזה פרץ של אור ממקומם של הפגסוסים.
לא פניתי לראות.לא הרגשתי כלום בנשיקה הזאת.כאילו היינו כמו מכונות.ובמחשבה של 'עם כבר אז כבר',כרכתי את ידי סביב עורפו.
האור נעשה גדול יותר ויותר...
"הפסיקו,"אמר קולו של הפגסוס הכסוף,עדין כמו שהיה.
הלבנה חייכה אלינו חיוך זוהר."ובכן,"אמרה,"עשיתם מה שאמרנו לכם."
הייתי בטוחה שבשנייה הבאה הם יצעקו 'פראיירים!',אבל זה לא קרה.הם הסתכלו עלינו במבט אוהב.ונראה כאילו ההילה שהייתה סביבם התבהרה יותר.
"טוב,רצית ג'יימס-"אמר הזהוב,הקיש באצבע צרדה,ולפתע...
ג'יימס עמד מולי,כולו חבול בשרשראות.
"ג'יימס,"לחשתי.הייתי מאושרת.
"אמיליה,"הוא לחש בצרידות.
"-קיבלת ג'יימס,"סיים הפגסוס הכסוף,והפגסוסים המהממים נעלמו כלא היו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא