אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

הנה הפרק האחרון, וכמו בקודם אני מפרסמת את שניהם.

ל- סטפני פוטר, אין באמת שני פרקים, פרק 19 הוא הודעת הכותבת שהיא מתכננת המשך, אבל למרות שהסיפור הזה נכתב מזמן, היא לא העלתה שום המשך.

לכן הסוף שלה לא משהו כי זה כאילו משאיר פתח להמשך שבעצם היא לא העלתה/כתבה.

קריאה מהנה!

פרק 18: אז... זה הסוף?  (המקור)

הרמיוני גריינג'ר וטום רידל העבירו את השנה וחצי הבאות בטיול מסביב לעולם. הם ביקרו בהרבה ערים נפלאות כמו רומא, פריז, קהיר, סידני וניו-יורק. לבסוף הם השתקעו בקוטג' קטן מחוץ לפריז. הרמיוני הרתה זמן קצר לאחר מכן.

שבעה חודשים להריונה, הרמיוני חזרה הביתה מהסופר אחר צהריים אחד, חיוך על פניה ומצרכים בסל התלוי מזרועה השמאלית. היא עלתה במדרגות האחוריות ונכנסה אל המטבח. 'מוזר. מאוד שקט פה.' היא חשבה בזמן שהחלה לסדר את האוכל שקנתה. לאחר זמן מה היא החלה לחוש מעט לא רגועה. טום תמיד עזר לה לסדר את הדברים שמקומם במדפים העליונים שאליהם לא הגיעה. היא הסתובבה ויצאה אל הסלון הקטן אך הנוח. "טום!" היא קראה בעודה פותחת את הדלת המובילה אל הספרייה. ריק. "טום, אתה בבית?" היא קראה במעלה המדרגות. אין תשובה.

הרמיוני עלתה במדרגות וחלפה דרך חדר האמבטיה, שידעה שבטח יהיה ריק. "טום?" היא אמרה בחולשה, מעט בהלה בקולה. פניה נהיו חיוורות כסיד, והיא רעדה מעט. "טום?" היא נעצרה מול הדלת של חדר השינה והקשיבה. שום קול לא נשמע מבפנים. היא הוציאה את שרביטה, סובבה את הידית ודחפה את הדלת לפתיחה.

הדלת חרקה מעט בפתיחתה והיא נכנסה אל החדר.  גם החדר הזה היה ריק. היא ידעה שחדר האמבטיה שלהם יהיה ריק גם הוא, אך היא הלכה לבדוק. כשהיא יצאה בחזרה אל חדר השינה, היא ראתה משהו שגרם לה לשמוט את שרביטה ולפעור את פיה. שתי דלתות זכוכית צבועות שחור היו מולה, במקום שבו באותו הבוקר עוד היה חלון. "הדלתות הארורות האלה." היא נהמה וזינקה לכיוונן. כפי שהיו במרבית זמן שהותה אצל וולדמורט, גם הפעם היו הדלתות סגורות.

הרמיוני הכתה בדלתות ובעודה מתחילה לבכות היא הבחינה במשהו הבולט מתחת למיטה. הנביא היומי. היא הוציאה את העיתון והתאריך קפץ מול עיניה, העשירי באוקטובר. העיתון היה משבוע שעבר אבל מה שגרם לה לבחילה הייתה הכותרת שבלטה מולה בהדפס גדול ושחור, 'ראש ההילאים, הארי פוטר חושש שהקרב האחרון לא היה סופו של וולדמורט.' הרמיוני סקרה במהירות את המאמר. הארי כינס מסיבת עיתונאים בערב הקודם והצהיר שדברים שבלתי ניתנים להסברה החלו לקרות בכול אנגליה הקסומה. אנשים נעלמים מבתיהם באמצע הלילה, או שעונו למוות ונעזבו כדי שיימצאו. כשנשאל הארי על ידי העיתונות מה גרם לו לחשוב שמדובר בוולדמורט, הארי הביט בקהל בכובד ראש ואמר, "בגלל שבלילה שעבר מצאתי את אחד מחבריי קשור בשרשראות אל ביתו חצי מת. מעליו הופיע האות האפל... ומתחת לזה הופיעה המילה 'חזרתי'."

הרמיוני החלה לייבב ללא שליטה. איך היא יכלה לחשוב שהוא ישתנה? איך היא יכלה לחשוב שהיא חשובה לו? שהילד שלהם חשוב לו? אם הם היו חשובים לו בכלל, זה לא היה הרבה וזה לא היה מספיק בשביל להשאיר אותו שם איתה. היא ידעה שהיא תהיה חייבת לחזור אל הארי. הוא יהיה מופתע לראות שהיא לא מתה כמו שכל כך הרבה חשבו. קודם כול היא תיצור קשר עם סוורוס סנייפ ותארגן טיול חזרה לאנגליה. מהר למדי הרמיוני גילתה שלא נותרו לה דמעות לבכות. היא ליטפה את בטנה התפוחה וחשה את הילד שבתוכה בועט בעת שירדה במדרגות כדי לכתוב את המכתב שלה ולהכין ארוחת ערב. "אני עדיין אוהבת אותך, טום רידל." היא אמרה בקול. רוח הגיעה משום מקום ונשבה סביב שיערה. "ואני אוהב אותך, הרמיוני גריינג'ר. אבל ככה זה באמת צריך להסתיים." כשהקול פסק, פסקה גם הרוח. הרמיוני נכנסה לספרייה, הבעה נחושה על פניה. 

________________________________________________________________________________________________________________________________________

פרק 18: משפחת רידל (שלי)

הרמיוני גריינג'ר וטום רידל העבירו את השנה וחצי הבאות בטיול מסביב לעולם. הם ראו המון, קפלות מלאות ביצירות האומנות של רפאל ברניני ברומא, את האייפל בפריז, הפירמידות בקהיר, חוות קנגורו בסידני והצגות בברודווי שבניו-יורק. לבסוף הם השתקעו בקוטג' קטן מחוץ לפריז. הרמיוני הרתה זמן קצר לאחר מכן.

שבעה חודשים להריונה, הרמיוני חזרה הביתה מהסופר אחר צהריים אחד, חיוך על פניה ומצרכים בסל התלוי מזרועה השמאלית. היא עלתה במדרגות האחוריות ונכנסה אל המטבח. 'מוזר. מאוד שקט פה.' היא חשבה בזמן שהחלה לסדר את האוכל שקנתה. לאחר זמן מה היא החלה לחוש מעט לא רגועה. טום תמיד עזר לה לסדר את הדברים שמקומם במדפים העליונים שאליהם לא הגיעה. היא הסתובבה ויצאה אל הסלון הקטן אך הנוח. "טום!" היא קראה בעודה פותחת את הדלת המובילה אל הספרייה. ריק. "טום, אתה בבית?" היא קראה במעלה המדרגות. אין תשובה.

הרמיוני עלתה במדרגות וחלפה דרך חדר האמבטיה, שידעה שבטח יהיה ריק. "טום?" היא אמרה בחולשה, מעט בהלה בקולה. פניה נהיו חיוורות כסיד, והיא רעדה מעט. "טום?" היא נעצרה מול הדלת של חדר השינה והקשיבה. שום קול לא נשמע מבפנים. היא הוציאה את שרביטה, סובבה את הידית ודחפה את הדלת לפתיחה.

הדלת חרקה מעט בפתיחתה והיא נכנסה אל החדר.  גם החדר הזה היה ריק. היא ידעה שחדר האמבטיה שלהם יהיה ריק גם הוא, אך היא הלכה לבדוק. "טום?" היא קראה שוב וירדה למטה. לא יכול להיות שהוא הלך, היא חשבה לעצמה. "טום!" היא קראה. "הרמיוני?" השיב לה קול מהמטבח. הרמיוני מיהרה אל מקור הקול וזינקה על טום שבדיוק אחז בידו קופסת עוגיות. "אני מצטערת, כל כך מצטערת, חשבתי שהלכת, אסור היה לי לחשוד בך, אני מצטערת." היא חזרה שוב ושוב. "הרגעי, ההיריון הזה מטריף אותך." אמר וולדמורט. היא צחקה. "אתה צודק, מצטערת." אמרה הרמיוני. הוא הניח את קופסת העוגיות במדף העליון בארון, והתיישב ליד השולחן, מושיב את הרמיוני בחיקו.

"הייתי בסניף הדואר, הקסום לא המוגלגי, הגיעו כמה מכתבים," אמר וולדמורט. הם החליטו לא למשוך תשומת לב עם הינשופים שמביאים דואר, ולכן ביקשו שהדואר שלהם יגיע לסניף הדואר הקסום בפריז. וולדמורט לקח את 'הנביא היומי' (המנוי על שמה של הרמיוני) בעוד הרמיוני החלה לבחון את המכתבים. היה מכתב אחד מסנייפ, אחד מלונה לאבגוד, אחד מהארי וג'יני שהתחתנו לא מזמן (הרמיוני הלכה לחתונה לבדה), ואחד שהפתיע אותה מאוד, היה מכתב מרמוס לופין.

"משהו מעניין?" שאל וולדמורט. "קיבלתי מכתב מרמוס לופין." אמרה הרמיוני. "האדם זאב?" שאל וולדמורט. הרמיוני הנהנה והביטה בכתב ידו של המורה שהיה האהוב ביותר. "את רוצה שאני אפתח את זה?" שאל וולדמורט לאחר זמן מה. היא הנהנה שוב. וולדמורט פתח את המכתב והחל לעיין בו. הרמיוני בחנה את פניו, מפחדת ממה שתראה בהם. "זה מכתב לא מזיק, הוא מתנצל שלקח לו כל כך הרבה זמן לכתוב אלייך, ובסך הכול הוא מנסה לוודא שאת בסדר. את יודעת, שלא הרגתי אותך בהתקף זעם או משהו כזה." אמר וולדמורט בזעף קל. הרמיוני נשקה על לחיו. "אני אוהבת אותך." היא אמרה. "מממ," הוא מלמל וחזר אל העיתון.

מאז הפעם ההיא שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה, באותו היום בו היה צריך להיות הקרב על הוגוורטס, הוא לא אמר זאת שוב. משהו מוולדמורט הקר תמיד יישאר בו, אפילו אם היא קוראת לו טום.

הרמיוני עברה על שאר המכתבים. "הארי הוא ראש לשכת ההילאים עכשיו." אמרה הרמיוני. "אהה," המהם וולדמורט. "ג'יני ולונה עובדות יחד בנביא היומי," המשיכה הרמיוני. "אהה," חזר וולדמורט. "יש לך עכבר סגול על הראש," אמרה הרמיוני בחיוך. "אהה," אמר וולדמורט וקפץ לפתע, "מה? עכבר?" הוא שאל והרים יד לראשו. "את זה כן שמעת מה?" שאלה הרמיוני  מצחקקת. הוא הזעיף את פניו. "את מדברת על אשתו של פוטר ועל הבלונדינית המוזרה לא?" שאל וולדמורט. "קוראים להן ג'יני ולונה." אמרה הרמיוני. "כן, אז הפוטרית הטריה היא כתבת הספורט, והבלונדינית המוזרה היא כתבת הבידור וכותבת על דברים מוזרים." הפגין וולדמורט את בקיאותו.

"איך אתה יודע? הן סיפרו לי על זה רק במכתבים של היום," אמרה הרמיוני. וולדמורט פתח את הנביא היומי על השולחן. "ספורט," הוא אמר והצביע על שמה של ג'יני במדור הספורט. "בידור," הוא אמר והצביע על שמה של לונה במדור הבידור. "מה זה שנורקק פחוס קרן?" הוא שאל והביט בה. הרמיוני צחקה. "אין לי שמץ של מושג." היא השיבה.

חודשיים לאחר מכן, נולד טום רידל השלישי, וולדמורט לא היה מרוצה מהשם הזה, אז הוא הוסיף לתינוק שם שני, סלאזר. הרמיוני הסכימה לזה בלית ברירה אחרי שהכריחה את טום לקרוא לבנם בשמו. היא אהבה את השם טום, זה הזכיר לה את השינוי שנוצר בו.

באחד הימים לאחר הלידה, חזר וולדמורט מהדואר עם מספר חבילות, מתנות מחבריה. היא גילתה שגם אם הם לא כותבים לה, הם בכול זאת לא שונאים אותה. היא קיבלה עציץ ובו צמח 'שומר חלומות' ססגוני מנוויל (שכעת לימד תורת הצמחים בהוגוורטס), מערכת של כוכבים קסומים מרחפים מלונה, ספר על תינוקות ממקגונגל, המון טריקים צבעוניים לילדים מהתאומים וויזלי, דובי מרמוס לופין, ומספר בגדי תינוקות כחלחלים מגברת וויזלי. סנייפ שלח להרמיוני שיקוי משקם שעורר בה צחוק, מכוון והיא יכולה לרקוח שיקוי כזה בעצמה ואפילו וולדמורט יכול לעשות זאת, ולתינוק הוא שלח בובה של אריה שואג שעל כתפו נח נחש ירוק מלחשש. המתנה הזו עוררה צחוק גם בהרמיוני וגם בוולדמורט.

חבילה ארוכה נחה מתחת לכול האחרות. "מה זה?" שאלה הרמיוני. היא אחזה את טומי על זרועותיה. שיערו של התינוק היה שחור מקורזל במקצת וסמיך ועיניו חומות שוקולדיות כשל הרמיוני.

על החבילה נח פתק בכתב ידו של הארי.

'הרמיוני היקרה,

אני יודע שאת לא חובבת קווידיץ', ושטומי רק נולד, אבל זה מזכרת לעתיד.

שלכם באהבה,

הארי וג'יני פוטר.'

הרמיוני פתחה את החבילה בעזרתו של וולדמורט ושניהם פערו את פיהם. לא רק למראה המטאטא המפואר אלא גם לכתובת החרוטה עליו:

'אפילו הקוסם הכי גדול לא יכול להחליט במי הוא מתאהב, כי אי אפשר להחליט במי להתאהב.' (ט.ר ו-ה.ג)

בפנים היה פתק נוסף.

'מסקנה: אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה.'

הפרק הקודם		הפרק הבא